זה יקרה מתישהו?אני אפסיק לסבול ולפחד?

24---17זה יקרה מתישהו?אני אפסיק לסבול ולפחד?

את אומרת, שאת עייפה ונמאס לך כשאת מאמינה למחשבה, שאם בן הזוג שלך כועס וחושב שאת רעה,לא אוהבת ומפלצת, זה אומר שתהיי מסכנה ובודדה ולא תהיי שמחה ושלווה. נכון?[שנכשלת בלהיות שמחה ושלווה. זה הסוף המדויק

[נראה לי שזה יותר מזה - שאני גם מאמינה לפעמים שאני קרת לב ולא אוהבת, שאני באמת מפלצת בחזות מלאך, ושרק מבט קרוב כל כך מגלה את האמת. אני יודעת שזה על נכון, אבל זה מפעיל אותי, וכן שאני נכשלת בלהיות שמחה ושלווה כל הזמן

אוקי. אז בואי נסתכל יחד על שני דברים שעולים. קחי נשימה.

לוקחת

להיות שימחה ושלווה, כמצבי הוויה, זה המצב הטבעי שלנו. זה מה שאנחנו אם נשים לב טוב. זה מה שאנחנו לפני הרעש החיצוני שאנחנו עושים ושמסיח את דעתנו ממה שבאמת הוא אנחנו. אוקי?

כן

לכן, בלי להעליב, זה לא עניין של הצלחה ולא של כישלון. זה מה שאנחנו.

ולכן,גם בלי להעליב, הרעש שאנחנו עושים הוא קרום דק של מחשבות חולפות. אם נשכב על הרצפה ונסתכל- נראה את העננים האלה עוברים.

אני מרגישה את זה, ואז בום - הוא מאשים אותי במשהו

העניין הוא, שאנחנו מאמינים פתאם במשהו. ואנחנו נורא נורא לוקחים את עצמנו ברצינות. אז אנחנו חושבים לעצמנו, שאם האמנו במשהו, סימן שהוא נכון. ואם אנחנו מרגישים אותו- אז זה בטח נכון!

[אני רואה את זה עליו כל הזמן כמו מראה מגדילה

ואז- אנחנו מגרים אחד את השני להאמין עוד יותר ועוד יותר במחשבות האלה שלנו כמעידות על האמת. והן בסך הכל אויר חם חולף אבל אנחנו לא זוכרים את זה בכלל, ורק מתפתים לרעש.שאנחנו מייצרים.
אם נשכב על הרצפה או עדיף על האדמה או על דשא ונסתכל למעלה, מתוכינו אל הקצוות שלנו, נראה את האמת. אלה מחשבות חולפות. הן לא יכולות להיות משהו אחר. יש?

רותי - רוב הזמן אני זוכרת את זה, ושקט לי, אבל גם כל הזמן אני מקבלת את זה מבחוץ במנות גדושות

אני מבינה. כי את מתפתה. תיכף אומר עוד משהו אבל זה בענק, העיקר. אז אל תעברי על זה מהר. זה לא לומר "זה יעבור" ולקחת נשימה עמוקה ולצלול. זה באמת לדעת שזה לא משנה בכלל. שמה שמשנה זה מה שאת באמת.
אם תזכרי את זה, בתוך הכאוס, לא תזדקקי לתיקון או להכרה אלא תדברי אל הנשמה שלו ותיזכרי והוא יזכר והשאר ידהה. יש?

כן

יופי. אז עוברת לשני. למה שאת אומרת שאת מקבלת מבחוץ. וכאן אני חוזרת לעייפות . כשאנחנו עוברים ביחסים שוב ושוב סערות כאלה ונשאבים למחשבות ואז אין מוצא חוץ מכאב- אנחנו מתעייפים. לעייפות הזו יש לפעמים פנים של לב סגור על צורותיו השונות. חשדנות, הימנעות, התניות וכו'. רואה?

כן

לכן, התגובות שאת מקבלת לפעמים מן החוץ הן ההשתקפות של האמונות שלך בפנים, כתוצאה מן העייפות והניסיון למנוע כאב. אוקי?
זה לא מה ומי שאת. זה מה שקורן ממך כשאת עייפה וכואבת וכשנמאס לך לפחד ולכאוב.

אוקי

אז במקום לנסות למנוע את הכאב על ידי היסגרות והימנעות שיוצרים עוד כאב ומגרים השתקפות של לב סגור וכעס ופחד מבחוץ, אנחנו מוזמנים להיות הרואים- לשכב על האדמה, להיכנס למרכז המרכזים שלנו ולהסתכל החוצה או למעלה. שם נדע בצורה ברורה את ההבדל בין המחשבות שלנו שחולפות ומטבען זמניות לבין ההוויה השרוייה בעצמה. ואין קיצורי דרך או תחכומים לזה.
זה כמו טייס שחייב להישאר בפוקוס כשהוא מטפס מהר לגובה והג'י לוחץ ומערבל לו את כל הגוף, מעביר איברים מצד לצד.

מה לעשות בזמן שזה קורה, זה שאני כבר כמעט לא פוגשת את הנשמה שלו יותר, למה רק אני צריכה לעשות את העבודה?

כי זה מה שבאת ללמוד בדיוק ולכן את גם נמשכת לאימון, לאמן. באת ללמוד לראות את הנשמה בכל תנאי, גם כשחשוך, גם כשמפחיד, גם כשלבד וגם כשאחר לא עושה בכלל כלום ולא רוקד איתך בכלל. זו לא שאלה של פייריות אלא של אמת. זה ככה ובאנו ללמוד את זה וזה יפה מעבר לכל דמיון. הדדיות זו המצאה מופרכת וברצינות, אני מכירה את התסכול הזה ואת התחושה שזה לא פייר. אני מכירה את התחושה שהלכת קילומטרג' ושאת לוקחת אחריות והוא לא ושהוא תובע ודורש ואת כל הזמן מואשמת- ועדיין- לראות את הנשמה ולא להפסיק לרקוד אותה לרגע- זה מה שבאנו להיזכר בו. כל השאר אלה תחליפים לא מוצלחים.

אבל עד מתי? מתי אפשר לנוח? להשען אחורה, להשען על מישהו? כל הזמן קנים רצוצים סביבי..

כשיודעים לרקוד עם הנשמה. ואז, כשאת כבר לא צריכה להישען, את יכולה להישען. קודם בפנים ואחר כך בחוץ.
: זה לא אומר שתפחדי או שתסבלי לפני, כי אלה תוצאות של המחשבות שאת יכולה להתעורר מהן. אבל להישען, לסמוך, את יכולה בחוץ רק אחרי שאת יודעת את זה ללא עוררין בפנים. ואז כבר גם לא צריכה את זה, אבל כן יכולה להנות מזה.

זה יקרה מתישהו?אני אפסיק לסבול ולפחד?

כבר קורה. ואם תשימי את הפוקוס במקום המדויק- בך ובריקוד עם הנשמה שלו ושלך, ועם לשכב על האדמה ולראות את המחשבות חולפות ולא להתפתות אליהן- זה יהיה יותר קיים ופשוט וקל וטבעי בכל רגע. לא לחפש פתרונות, להסתכל על המחשבות ולדעת את העצמי שהוא שם. ויש לך כוח לזה. למרות שנראה לפעמים שלא. אנחנו לא מקבלים שיעור שלא הזמנו ושאנחנו לא מוכנים אליו. זה עוזר לדעת לפעמים. זה סוג הציות שפעם היינו נותנים למאסטר והיום זה כבר עידן שאנחנו אמורים לדעת שהמאסטר בתוכינו

אני כל הזמן בשיעורים קיצוניים - לזה אני מתכוונת

אני מחייכת. כמעט כל מי שאני מאמנת אותו חושב ככה וגם אני לפעמים:). השיעורים הקיצוניים האלה הם החיים.

זה מנחם..

ואת לא כל הזמן בשיעורים קיצוניים. גם לזה שווה לשים לב. המיינד שומר את החריג.
יקרה, אנחנו בסיום. חג של הכרת הטוב והמופלא, תשומת לב לניסים ויופי מטהר.

תודה רבה רבה רבה ואהבה ...

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן