אמא. מחלה. קיום הבטחות

22---19יולה

כבד לי היום... היתה שבת מאוד לא קלה עם אמא.
ובסופו של דבר הגעתי להחלטה
היא לא יכולה להישאר יותר בבית
וזה קשה ועצוב לי מאוד

זמן אמת
מה ראית?

יולה
עם אמא? או עם עצמי?

זמן אמת
קודם עם אמא. מה ראית שקורה. ואז מה זה עושה לך.

יולה
היא פחות ופחות מסוגלת לתפקד. אין לה רגע מנוחהץ לא מסוגלת להתרכז בכלום. לא מסוגלת לקרוא, וכבר לא להקשיב למוזיקה, ולא לצייר - הייתי מביאה לה מנדלות לצביעה, והיא היתה מתרכזת ומשקיעה וזה היה מרגיע אותה... כבר לא מסוגלת ושום דבר לא מרגיע אותה

זמן אמת
היא באי שקט?

יולה
היא לא יודעת שזה הבית שלה, לא מוצאת את החדר, לא מבינה מי כל האנשים סביבה. אותי היא מזהה, אם כי לא תמיד בתור הבת שלה, אבל אני האדם האהוב עליה, אז זה בסדר. וגם הבת הקטנה שלי, שהיא כנראה חושבת שהיא התינוקת שלה. כל היתר היא לא יודעת מי הם והם רק מעצבנים אותה. כשאני בבית, היא רוצה להיות צמודה אליי. כשאני לא, היא הופדת לתוקפנית

יולה
היא באי שקט, רוב הזמן הולכת ובאה ולא מוצאת לעצמה מקום. אי אפשר להוסיף עוד לטיפול התרופתי ככה בבית, כי היא עלולה ליפול ולהיפגע, כבר ככה היא לא יציבה כל כך בהליכה.

זמן אמת
אני מבינה. ומכירה. מכירה טוב. בואי נעבור אלייך. אוקי? מתחילה את האימון

יולה
טוב
תודה

זמן אמת
קחי נשימה. לרוחב. לעומק. נוחי ותרשי להכל לעלות. מה הרגש שעולה. לאט עכשיו.

יולה
עצב

זמן אמת
תרגישי אותו. ממש ממש. אל תהיי בתפקיד. אל תהיי אחראית. אל תשמרי על אמא או על עצמך. תהיי. תני לדברים להראות את עצמם. וכשאת עושה את זה- וקחי את הזמן, תראי מה המחשבה שמעציבה אותך. הכי פשוט. את ילדה.

יולה
הבת שלי אתמול אמרה "החיים דפוקים, אם ככה קורה לסבתא". אבל אצלי זה לא זה. עצוב לי שאני בוגדת בה. כאילו. היא הכי בעולם לא רצתה להיות במקום סיעודי כלשהו.

זמן אמת
העצב בא כי למרות שאמא מאד לא רצתה להיות במקום סיעודי, יכול להיות שאת בכל זאת תעשי את זה. נכון?

יולה
נכון
ואז אני מרגישה כמו כישלון

זמן אמת
במה נכשלת? את הבטחת לאמא שלא תהיה במקום סיעודי?

יולה
כן
לא יודעת בדיוק באילו מילים, אבל כן
או שאני מרגישה שכן
ורוב האנשים בסביבה ישר מגיבים "לא, אל תעשי לה את זה... למה לא עובדת זרה בבית..." וכאלה

זמן אמת
אוקי. תודה. אז אם אני מבינה נכון- הבטחת שאמא לא תהיה במוסד סיעודי, וכרגע את רואה שהיא לא מוצאת לעצמה מקום בבית, ומתחיל להיות לה מסוכן ואי אפשר להעלות את מינון התרופות, ואת חושבת שהכי נכון בשבילה יהיה להיות במקום סיעודי. נכון?

יולה
נכון

זמן אמת
בואי נלך לאט. אז מה המשמעות של כישלון?

יולה
מבטיחה ולא מקיימת. מתחילה ולא מסיימת. מחפשת לעצמי חיים קלים. אם רק הייתי מתאמצת קצת יותר, הייתי יכולה להצליח
יודעת בשכל שזה לא זה, אבל זה מה שזה מרגיש

זמן אמת
באמת אם רק היית מתאמצת היית יכולה להצליח?

יולה
לא יודעת. אולי.

זמן אמת
מה למשל אם היית עושה היה יכול להצליח?

יולה
אם הייתי מביאה עובדת זרה הביתה. אפילו אם אני בפנים בפנים יודעת שזה לא יעבוד - אבל אולי אני טועה? אולי יעבוד? ולא מיציתי את האפשרויות... אולי המצפון שלי היה יותר נקי

זמן אמת
אני מבינה. ואת רוצה לנסות? ככה, מהבטן

Yula או אם הייתי יותר משתדלת לעבוד עם אמא, לדבר איתה יותר, לדובב אותה, לשבת איתה יותר...
לא, מהבטן לא
מהבטן יודעת שזה לא הפתרון

זמן אמת
אז האם זה יהיה מדויק לומר, שכרגע נראה שאין פיתרון לזה שאמא תהייה בבית ויהיה לה טוב? שאמשיך בכיוון הזה?

יולה
ככה זה נראה לי. כי היא לא שמחה משום דבר בבית, מבחינתה זה אפילו לא הבית שלה יותר.
אבל אולי אני פשוט לא אוהבת אותה מספיק? כמו שצריך?

זמן אמת
יולה, אנחנו מתכנסות. מה זה כמו שצריך? בפשטות

יולה
אהבה שלא תלויה בדבר

זמן אמת
רגש- עצב. מחשבה- הבטחת שאמא לא תהיה במוסד סיעודי, וכרגע את רואה שהיא לא מוצאת לעצמה מקום בבית, ומתחיל להיות לה מסוכן ואי אפשר להעלות את מינון התרופות, ואת חושבת שהכי נכון בשבילה יהיה להיות במקום סיעודי.הבית כבר לא הבית שלה, אי השקט שלה מכאיב לה ולאחרים ואין משהו שאת יודעת או רואה שאת יכולה לעשות. זה פשוט ככה. האם אני מדייקת?

זמן אמת
האם את רואה שמה שאנחנו אומרות עכשיו לא קשור לאהבה ללא תנאי אלא לאלצהיימר?

יולה
כן, את מדייקת, ואני רואה
אבל בכל זאת, באלצהיימר, לאן הולכת האהבה?

זמן אמת
אני מרחיבה קצת. העיקר כבר כאן
אז השאלה שלך פותחת בדיוק את ההרחבה. אנחנו רגילים לראות אהבה כתנועה נותנת חיים. ובשבילנו -לתת חיים- זה קשור למה שאנחנו רואים. לתוצאות. לתגובות. לתנועה כלשהי. להשפעה כלשהי.

יולה
כן

זמן אמת
באלצהיימר, משלב מסוים אין תגובה או אין קשר בין התגובה, שהיא פרי העולם הפנימי ותאי המוח שמתים לבין המעשה. פשוט אין קשר. את זה מאד קשה לקלוט. אנחנו מאמינים ,למרות כל מה שאנחנו יודעים, שחייב להיות קשר. שאם עשיתי משהו טוב, הוא ישמח ויביא ברכה. במקום זה -דממה, או כעס, או תסכול או אדישות. כי עולם הסיבה והתוצאה מפסיק להיות קיים.

יולה
את זה אני מבינה. אבל אני מצפה מעצמי להיות מסוגלת להמשיך לתת אהבה

זמן אמת
המיינד, החלק בנו או המימד שבנו, שמבקש להבין ולפעול אחראית, מתוסכל מאד. מבקש תשובה, מבקש תגובה- ואין או יש הפוכה. על זה הבת שלך אמרה שזה לא עולם פיירי. כל מה שהבנו- לא משחק.
לכן השיחה על אהבה ללא תנאי איננה קשורה להבטחות וקיומן. כי יש הבטחות שאנחנו לא יכולים לקיים, כי הן אינן אפשריות יותר ובן האדם לא אותו אדם. וככה זה. זה עצוב פעמים רבות, זה כואב ולפעמים קורע את הלב- אבל זה ככה ואין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות כדי שזה יהיה אחרת.

יולה
כן...

זמן אמת
לכן, אהבה ללא תנאי עוברת למגרש האמיתי שלה. אלינו. אהבה ללא תנאי היא לא קיומן של תמונות של אהבה ומסירות. אהבה ללא תנאי היא החיבור העמוק הנובע מאיתנו כמו מעיין והראייה המפוקחת, המבקשת לדעת עומקים ופשטות, המקשיבה לנשמה- וממשיכה לנבוע. אין לה תנאים ואין לה מקומות. אין לה צורות ואין לה אמות מידה. כל המימד השתנה.

יולה
o וואו

זמן אמת
במקום הזה המיינד מתוסכל מאד, מפחד מאד. הוא לא יכול לשמור עלינו. הוא לא יכול למצוא פתרונות. הוא לא יכול לגרום לנו להצליח באמות המידה ששמנו או שהושמו לנו. ואחרי שהוא משתולל, המיינד, הוא שותק. אין לו יותר מה לעשות. ואז אנחנו יכולים לשמוע את הצלילים העמוקים, שנמצאים שם כל הזמן ולראות את הצעד הבא.

זמן אמת
אם אנחנו דבקים במחשבות ישנות או בהבנות ובאמות מידה ישנות, לא נראה אבל נכאב. זה להיאחז במשהו שאיננו כבר. ממש איננו. ולכן לא חי. ולא נותן חיים.

יולה
ממש ככה
זה כבר לא חי...
זה מפחיד, אבל זה נכון

זמן אמת
כן. וזה קשה לתפוס את זה. כי האדם נראה כל כך אותו אדם וגם לגמרי לא. האלצהיימר היא מחלה שמזמינה אותנו לראות בעוצמה אדירה את ההבדל בין המיינד שעסוק בהמשכיות ובלהבין, לבין הנשמה שמדברת בשפה אחרת לגמרי. בשפת האחד והאהבה שהיא הטבע שלנו. אז במקום הזה, שבו ראינו את זה, אם אני מפסיקה להיאחז, אני שומעת צלילים. ואז ,לפי מה שמתנגן בי, אני עושה את הצעד הבא. ורואה, ומרגישה וחשה. ואז- צלילים חדשים מתנגנים בי, ואני נעה והנה, עוד צעד. זה מה שזה לחיות.

זמן אמת
הפחד בא מן האמונה, המחשבה, שאם אנחנו לא מיצרים תנועה אין כלום. כל החיים למדנו לפחד מהריק. אבל אין ריק. כשאין תנועה שאנחנו מיצרים, אנחנו עדים לתנועה של האהבה, של האחד שרוטט. וזה יופי שאין שני לו. את זה, אנחנו יכולות לפגוש פנים אל פנים, אמא ובת, דרך ובזכות האלצהיימר.

יולה
אני חושבת שעכשיו אני לא פנויה לאהבה לאמא מרוב שאני עסוקה בנסיון להחזיק את הבקתה המתמוטטת הזאת של החיים שלנו ככה

זמן אמת
בדיוק.

יולה
וואו
נפתח לי

זמן אמת
מאמץ, דחיפה ומשיכה, סרוב, התעקשות, הקרבה -כולם באים מן המיינד. הם רואים תמונה ופועלים לאורה. האמת היא אינסופית, בכל רגע נפרס עולם שלם, יפה וחכם מעבר לכל דמיון. שווה להתמסר אליו ולא אל המיינד התזזיתי והעיקש.

יולה
בטח שווה

זמן אמת
להשלמה, אתאר את זה ממש כהליכה מדיטטיבית. צעד שכולו בהוויה, לב פתוח ומבקש לדעת אלוהות, נוכחות מלאה. הינני. ואז עוד

יולה
אבל לא מצליח לי כל יום

זמן אמת
זו ההזמנה. שגם כשלא מצליח אני חוזרת. כי זה זה והשאר-לא זה. יולה יקרה, שלם?

יולה
כןןן
תודה רבה

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן