דוגמאות לאימונים

קורא יקר בחרת להיכנס ללב הדברים.
אתה כאן כי אתה רוצה לפגוש אנשים שמתמסרים לאפשרות המופלאה להיות מוארים ומאירים תוך כדי מסע של גלוי עצמי האחד דרך השני.
לקחת על עצמך משימה מיוחדת שדורשת את כל תשומת הלב שלך. הרחב את ליבך וחושיך להרגיש כדי שתוכל לנוע בין המילים, חילופי הדברים על המסתורי ונסתר שבהם, כך שתוכל להבין את הכוונות ותתחבר בגמישות אל תנועת הרוח החיה המדברת מתוכם , יחד איתם תוכל לחוש את תנועת השחרור מרגשות וחשבות המקובעות ומכאיבות , שלב אחר שלב, ואפשר שאפילו תמוססו אמונות ואשליות שלכם שהיגיע זמנם להתפוגג. אנו מקווים שקריאת האימונים תעורר גם אתכם לשוב אל התנועה המדויקת שלכם כפי שקורה באימונים עצמם.
קראו מאהבה גדולה .

זה יקרה מתישהו?אני אפסיק לסבול ולפחד?

24---17זה יקרה מתישהו?אני אפסיק לסבול ולפחד?

את אומרת, שאת עייפה ונמאס לך כשאת מאמינה למחשבה, שאם בן הזוג שלך כועס וחושב שאת רעה,לא אוהבת ומפלצת, זה אומר שתהיי מסכנה ובודדה ולא תהיי שמחה ושלווה. נכון?[שנכשלת בלהיות שמחה ושלווה. זה הסוף המדויק

[נראה לי שזה יותר מזה - שאני גם מאמינה לפעמים שאני קרת לב ולא אוהבת, שאני באמת מפלצת בחזות מלאך, ושרק מבט קרוב כל כך מגלה את האמת. אני יודעת שזה על נכון, אבל זה מפעיל אותי, וכן שאני נכשלת בלהיות שמחה ושלווה כל הזמן

אוקי. אז בואי נסתכל יחד על שני דברים שעולים. קחי נשימה.

לוקחת

כשצורה סיימה את חייה

22---20כשצורה סיימה את תפקידה בחיינו, אנחנו יודעים את זה. פעמים רבות אנחנו מפחדים ונאחזים, אבל זה לא יכול לשנות את העובדה. היא סיימה את חייה בחיינו. אנחנו מוזמנים לתת לה ללכת. המבחן הטוב לזה, הוא- שאם לא נאחז, היא תישמט.

השליחות לא מסתיימת והשיעורים שמאפשרים התעוררות- כמובן לא נגמרים- אבל הם כן משתנים. מאד משתנים. לכן- האקט האחראי הוא לשים לב לצורה שזמנה ללכת, ולתת לה ללכת. ואז, להקשיב לנצחי שמדבר, לשליחות שקוראת לצורה הבא- לומר כן ולהיות שחקן נשמה.

לכן, כדי להתעורר אליה, אל האהבה הזו שהיא גם החכמה והיופי, אנחנו מתנסים. אנחנו נכנסים למצב, כמו חניית בני ישראל במדבר, כדי לעבור, לדעת, ללמוד ולהיות. התחנה הזו היא סוג של צורה. והצורה הזו, מתאימה בדיוק בדיוק לשיעורים שיש לנו לעבור, לסרטים ולאשליות שיש לנו להתפכח מהם, ולחכמה ולאור שבנו, שעכשיו אנחנו מוכנים לפגוש.

ורה
מרגישה שקטה למדי. כשאני חושבת על היומיים האחרונים עולה גם פחד - ששוב אואשם, שוב עצבים, והבטן מתכווצת לי. גם קצת נעלבת - את לא רצויה, תני לי ספייס...

רותי
איתך. תנשמי עמוק ורחב. קחי לעצמך את המרחב של היופי במפגש שלך עם עצמך. זה מעשה אהבה. ומתוך זה תראי מה הרגש שעולה?

ורה
פחד, חנק. כאילו אומרים לי: תתכווצי, תצטמצמי, תהיי במקום שלך ואל תזוזי..

רותי
מבינה. אז הרגש הוא פחד שחונק. כמו סוגר עלייך.
ורה
וכעס - אתה לא תגיד לי !!!

רותי
והמחשבה אומרת- מכריחים אותי להתכווץ, להצטמצם, להיות במקום מסוים ולא לזוז. ומה מפחיד בזה? לכי לאט. מה את חושבת שזה עושה לך?

אמא. מחלה. קיום הבטחות

22---19יולה

כבד לי היום... היתה שבת מאוד לא קלה עם אמא.
ובסופו של דבר הגעתי להחלטה
היא לא יכולה להישאר יותר בבית
וזה קשה ועצוב לי מאוד

זמן אמת
מה ראית?

יולה
עם אמא? או עם עצמי?

זמן אמת
קודם עם אמא. מה ראית שקורה. ואז מה זה עושה לך.

יולה
היא פחות ופחות מסוגלת לתפקד. אין לה רגע מנוחהץ לא מסוגלת להתרכז בכלום. לא מסוגלת לקרוא, וכבר לא להקשיב למוזיקה, ולא לצייר - הייתי מביאה לה מנדלות לצביעה, והיא היתה מתרכזת ומשקיעה וזה היה מרגיע אותה... כבר לא מסוגלת ושום דבר לא מרגיע אותה

זמן אמת
היא באי שקט?

יולה
היא לא יודעת שזה הבית שלה, לא מוצאת את החדר, לא מבינה מי כל האנשים סביבה. אותי היא מזהה, אם כי לא תמיד בתור הבת שלה, אבל אני האדם האהוב עליה, אז זה בסדר. וגם הבת הקטנה שלי, שהיא כנראה חושבת שהיא התינוקת שלה. כל היתר היא לא יודעת מי הם והם רק מעצבנים אותה. כשאני בבית, היא רוצה להיות צמודה אליי. כשאני לא, היא הופדת לתוקפנית

יולה
היא באי שקט, רוב הזמן הולכת ובאה ולא מוצאת לעצמה מקום. אי אפשר להוסיף עוד לטיפול התרופתי ככה בבית, כי היא עלולה ליפול ולהיפגע, כבר ככה היא לא יציבה כל כך בהליכה.

זמן אמת
אני מבינה. ומכירה. מכירה טוב. בואי נעבור אלייך. אוקי? מתחילה את האימון

יולה
טוב
תודה

זמן אמת
קחי נשימה. לרוחב. לעומק. נוחי ותרשי להכל לעלות. מה הרגש שעולה. לאט עכשיו.

יולה
עצב

זמן אמת
תרגישי אותו. ממש ממש. אל תהיי בתפקיד. אל תהיי אחראית. אל תשמרי על אמא או על עצמך. תהיי. תני לדברים להראות את עצמם. וכשאת עושה את זה- וקחי את הזמן, תראי מה המחשבה שמעציבה אותך. הכי פשוט. את ילדה.

יולה
הבת שלי אתמול אמרה "החיים דפוקים, אם ככה קורה לסבתא". אבל אצלי זה לא זה. עצוב לי שאני בוגדת בה. כאילו. היא הכי בעולם לא רצתה להיות במקום סיעודי כלשהו.

זמן אמת
העצב בא כי למרות שאמא מאד לא רצתה להיות במקום סיעודי, יכול להיות שאת בכל זאת תעשי את זה. נכון?

יולה
נכון
ואז אני מרגישה כמו כישלון

לב סגור. לב פתוח. פחד מכאב. אהבה

22---15יש משהו מאד מרגש בכתוב. בזמן אמת...זה מרגש בצורה ייחודית...מרגש מאד

תודה רבה! מרגש לראות איך ההדים של הכתיבה והשיתוף עוברים הלאה.

תודה לכם
שוטטתי
הגעתי
ואתם מרגשים אותי עד דמעות
תודה

אני שמחה:) תודה. אז בואי נמשיך כאן. האימון הוא הזדמנות פשוטה וטבעית להקשיב לקול של הנשמה ולחיות אותו. עוד דרך לומר את זה היא, שדרך האימון את רואה את ההבדל שבין העולם שיצרנו במחשבות שלנו לבין העולם הטבעי כפי שהוא באמת. זה נותן קלות וחופש, ומביא יופי חדש לתוך החיים.
אני שואלת ואת עונה:) אחר כך אני מרחיבה ומשתפת בידע שהולך ומתגלה לנו.
לנו זה לכל בני האדם ששמים לב.
האם יש משהו שבמיוחד מעסיק אותך בזמן האחרון או מעורר בך רגשות חזקים כמו שמחה או כעס, פחד או התרגשות, אהבה או כאב? זה יהיה הרקע של האימון.

כן
מרגישה שאני קשה יותר ...ליבי קשה יותר

אז בואי כתבי בפשטות ובקצרה כמה מילים על זה
קשה כמו מפחד להיפתח? קשה כמו כועס? כמו תובע?

כמהה לאהבה אבל שכחתי לאהוב
הלב בעצם לא רוצה כלום

תודה. אז בואי קחי נשימה עמוקה שמכניסה אויר ונותנת חופש תנועה להכל בתוכך, ותראי מה הרגש שעולה. במילה אחת פשוטה.

הלב סגור

פחד, מפלצות, יערות ושקט ער

יש לי יומולדת.
(כתבתי ונעצרתי, לא כל כך יודעת איך להמשיך...)
האימון של אתמול בערב היה מתנה ענקית בשבילי.
והבוקר, בעקבות האימון הזה, חושבת - מה אני רוצה לעצמי השנה?
רוצה שייכות
רוצה חיבור
רוצה לא לפחד, כי פחד שם אותי מראש במקום של כישלון... רוצה ללמוד להאמין שאין כזה דבר, כישלון
רוצה ללמוד לא לשים על עצמי תוויות.
מוגזם?
יולה יקרה, שמחה איתך ביום ההולדת. שמחה שימחה של רבי נחמן. מן שמחה כזו שבאה מן העומקים. ישר מן המקור. זו לא אותה שמחה שקורת כשאנחנו מקבלים מה שאנחנו רוצים, אלא פרץ האור המתפשט כשאנחנו בבית.

על התפאורה שהמחשבות שלי מספקות
רוצה פשוט, לא רוצה להסתבך...
לוקחת קפה ונושמת.

*קפה זה מעולה. אז אייך יראה פחד וכישלון כשהם ביטוי של האור האחד? של אור אינסוף?

לא להפחיד את עצמי:)
לראות את החושך.
זה כאילו הראש שלי הוא יער מפחיד כזה, כל פעם קופץ עוד איזה מפלץ מאיזו פינה, בדיוק כשאני לא מוכנה 
אבל אם הכל אור, ואני רואה חושך, אז אולי אני יוצרת לעצמי איזה מקום של חושך? לא יודעת

*יולה יקרה, אני אוהבת את הסמיילי. ואני אוהבת את הכאילו. מזכיר גם לי. אבל אני יודעת שזה יכוללהפחיד. תסתכלי רגע על השאלות שלי, וקחי את הזמן לעצמך כמה שאת צריכה, לענות עליהן. על מה את מסתכלת כשאת רואה חושך אם הכל הוא האחד והאחד הוא אור ואין מחוצה לו דבר? לכי לאט. זו שיחה פנימית שלך עם הנשמה ולך וחכמתה, ואני רק סטטיסטית כאן.

רואה חושך.זה נראה שאין אור. שזה בגללי.

*נכון. אבל אנחנו לא יכולים. לכבות את האור. בכלל האור לא שלנו ובטח שאין איזה שאלטר. תקע/שקע. ואם הכל הוא האחד, וזה כמובן לא "אם" אז על מה אני מסתכלת, כשאני אומרת שאני רואה את החושך?

*אז ככה, משתפת במה שאני רואה היום ונראה: הרבה בתי ספר לימדו אותנו שיש בנו סכנה.בתוכנו. שיש כמו מפלצת שעומדת להתפרץ וכשהיא מתפרצת יש הרס וחידלון. לימדו אותנו את זה לטובתנו, והם לימדו אותנו כי הם מבולבלים. הכוונות בדרך כלל טובות אבל לבילבול יש מחיר.אם ככה, בין אם הסכנה באה מזה שאנחנו לא מספיק טובים ,חזקים, יכולים ,יודעים, מאמינים, נותנים צדקה וכו' או אם היא באה כי אחרים רעים,מסוכנים, מניפולטיביים וכו': איך שלא יהיה אנחנו בסכנה. ככה לימדו אותנו, את רובנו. זה אומר שאם עכשיו לי או אני עוברת תקופה טובה, המחשבה המוטעית שהצגתי עכשיו אומרת לי, שזה זמני ושאני צריכה יותר להיזהר מתמיד, כי המפלצת נושמת

נכון נכון.

*במילים אחרות, החוקים האלה מהווים קיר בטון ביננו לבין הנשמה. בכל פעם שאנחנו מתקרבים לנשמה, האזהרה נשמעת בקול רם, ואנחנו אומרים תודה, וחוזרים לכלא בין קירות הבטון.

כן

*לכן, מה שאנחנו רוצים לעשות כשהנשמה קוראת לנו, והיא נמצאת כל הזמן רק אנחנו לא מקשיבים כל כך (כי בינתיים אנחנו נלחמים במפלצות וכולאים אותם מתחת לאדמה, והם יוצאות שוב ושוב המעצבנות האלה), זה לעצור ולהקשיב. אני מקשיבה לצלילים של הנשמה. אוקי?
כן. יוצא שאני לא מספיק מאמינה
ואני יודעת שזו אמירה שיפוטית

*לא הייתי הולכת לשם. אני לא חושבת שאלוהים שם סולמות. את מסכימה שנלך רגע בחזרה להסתכל על האור?
כן

*יופי, אז קחי נשימה טובה כזו שאומרת כן לחיים ולוקחת אותם פנימה ואני קצת ארחיב. זו הלמידה שלנו. אנחנו מבולבלים. נטענו עד מאד:). אז בלי שיפוט, עם חיוך וקפה, בואי נראה. כי הבקשה שלך ליום ההולדת מתגשמת, ואת המגשימה שלה, עם חסד כמובן .במילים אחרות, החוקים האלה מהווים קיר בטון ביננו לבין הנשמה. בכל פעם שאנחנו מתקרבים לנשמה, האזהרה נשמעת בקול רם, ואנחנו אומרים תודה, וחוזרים לכלא בין קירות הבטון.
*האור שם. כל הזמן. אבל חזרנו לכלא שאנחנו יצרנו. והוא הרמטי או לפחות שמור היטב כי אנחנו גם הסוהרים, ולכן אנחנו מכירים את נסיונות הבריחה ומונעים אותם. מוכר?
*התנועה היא של כן, לא של לא. התנועה היא של הסכמה להיות אדם עם כל מה שזה אומר וכל מה שזה מביא, הכל הכל. ואז ,בזכות זה ודרך זה, להתעורר. ולברך כשאנחנו מתעוררים. לא לנסות למנוע דבר. אם הוא בא, כל מחשבה או מצב, לתת לו להיות, לא לסלק ולטהר.

מלמדים שכל עוד אני שאננה, המפלצת שם בחוץ עושה תרגילי כושר וממתינה לי... ממש במילים אלה
מלמדים את זה בכל מילי מילים רוחניות כאלה

*לאט. כשאני מקשיבה לצלילים של הנשמה, גם אם אני בטוחה שאנ ביער מסוכן, היא כבר מדריכה אותי. לא משנה אם אני במטבח או בחורשה, בהר או על שפת הים. הצלילים שלה כל כך יפים וכל כך מוכרים לנו, שאנחנו נענים.
*אבל יש מקרים שזה לא קורה. מקרים בהם אנחנו מפחדים מידי ומאמינים למחשבה. ביננו, ב ואי נסלח לעצמנו, יש לנו המון שעותטיסה על המחשבה הזו. אז כשזה קורה, וזו מתנה נפלאה ליום ההולדת, אני יכולה ללמוד ללטף את עצמי, להקשיב לנשמה בכל זאת (אנחנו יכולים לעשות את זה גם במצבים שמרגישים לנו הכי קשים) או להסתכל מה המחשבה ששוב מדמיינת לי סכנה. ולהסתכל עליה. החלק היפהפה הוא, שאז המסתכלת היא הנשמה, ואנחנו רק צריכים לשים לב אליה.

מכירה
אם רק אסטה טיפטיפה מהכללים... אז... אין דרך חזרה
ועוד אשלם ביוקר

*נכון. והחוקים האלה נראים לנו כשומרים עלינו ומבטיחים לפחות שלא תהייה קטסטרופה. בעצם מה שקורה, זה שמקור החוקים האלה הוא המצאה אנושית, שלנו בני האדם, ומקורה בפחד מן המפלצות והיערות שבהן הן שוכנות.

זה ה"כן, אבל..." שמקלקל את השמחה
מחשבה של ביטול האני ולא לסמוך על עצמי אלא על כוח יותר גדול ממני וכל מיני
אני צריכה תזכורות, שגם אם לרגע שכחתי להקשיב, זה לא אומר שאני לא בסדר. אני צריכה ללמוד, שזה לא כלל כזה "את צריכה להקשיב!!!"

*נכון. נכון! זו המשמעות האמיתית, כמו שאני מבינה אותה, של המילה חמלה. זו לא הקטנה. זו התנועה של האהבה שבאה ישר מן הנשמה ויש בה חסד ישר מן המקור, שמקבלת שאנחנו בני אדם, ולא סתם. אז אנחנו מתבלבלים ושוכחים, ולזה יש תפקיד מהותי בהתעוררות שלנו. בחזרה שלנו הביתה.
*ישנו קטע (סליחה על הבורות) שהלחינו לו מנגינה מופלאה, שמספר על אלוהים שבא אל פנחס הכהן ומבקש ממנו שיברך אותו. אלוהים בא אל פנחס הכהן, אומר "באתי לבית תפילתי, ומבקש ברכה. יש משהו מופלא ונסתר, שקורה גם לאלוהות כשאנחנו, בני האדם, אומרים כן ונזכרים. לא?

יהי רצון מלפניך, שיכבשו רחמיך את כעסך...
זה?

*יולה יקרה, אני שומעת ובוכה. קויוית שתשלחי.

דומעת ומחייכת

*יולה יקרה, אני רואה אותנו, נשים, שרות את השיר הזה, לא יודעת, אולי עם נבל וזהו. גיטרה גם טוב . שולחת לך אהבה ומשתמחת בך (יש מילה כזו). ותודה רבה רבה על היום. יום הולדת נפלא:)

ממשיכה למטבח ולנקיון עם חיוך גדול... תודה תודה, חיבוק ואהבה!! איזה כיף לי.
איזה כיף לי שבאתי הבוקר ופרגנתי לעצמי מתנה כז!
משתמחת לגמרי ולא מתפחדת, לפחות לא ברגע הזה :). שבת שלום

*ואפשר להשתמח גם כשמפחדים. זה מה שבאנו להיזכר בו וזה מה שנשים יודעות כל כך טוב. באהבה גדולה ותודה תודה. שבת שלום!

ביקורת

14---3אני מרגישה שאני מתנהלת ע"פ התגובות מבחוץ במקום להתנהל ע"י הקול הפנימי שלי.

אוקי, ואת יודעת שהקול מבחוץ לא יכול להיכנס מהחוץ פנימה אלא רק לעורר לחיים מה שכבר נמצא בתוכך, כלומר שהוא גם קול שלך?
ברור
אז אם ככה אנחנו לא מדברות על קול פנימי וקול חיצוני כי אין דבר כזה. אם הקול החיצוני לא פוגש הידהוד אין צ'אנס שהוא מתעורר או אפילו עולה על המסכים. אז אם ככה, כשאת נזכרת ברגעים האלה, מה הרגש שעולה בך עכשיו? וקחי רגע. ככה תני לו לעלות. לא מהראש. בעדינות עם עצמינו

מועקה. אני מאמינה לביקורת,לא רק ממקום של אחריות להיות מדוייקת, אלא לזה שאני לא עונה על הקריטריונים ואני לא מספיק טובה.
בואי נלך עם זה רגע. יכול להיות שאת לא טובה במשהו כמו שאת ציפית או כמו שהם רצו. יכול להיות שעשית משהו ממש לא כמו שהם קיוו. למה זה מטלטל אותך? מה המחשבה אומרת על מה שאת, לא רק על מה שעשית?
שאני שטחית,לא עמוקה,רדודה... משהו מאלה
תעמדי רגע בלי שום התנגדות באפשרות הזו שאת שטחית, לא עמוקה ורדודה . דבר שאנחנו מנסים בכל דרך בדרך כלל להימנע ממנו. תעמדי שם. נוחי שם לרגע. ותראי מה את חושבת שקורה לך אם את חושבת שאת באמת כזו?
אייך זה נראה להיות בחידלון? וכמה זמן את מצליחה להישאר שם הכי הרבה?

פפפ.... לא יודעת לענות. היום פחות ,אבל בעבר הייתי יכולה להיות יותר
זה חשוב. כי את רואה, למחשבות יש התחלה וסוף. זה מה שמייחד אותן. ומכיוון שחידלון ושיתוק, חולשה כתכונה, לא מספיק טובה וכל שאר שמות התואר הם מחשבות, הם שם לזמן מה ונגמרים. זה מה שמעניין אותנו. אז אחרי שאנחנו אומרים את כל הדברים האלה על הריק והלא והחסר והלא טוב מספיק, ואנחנו לא מתנגדים ולא נלחמים ולא עושים דרמות אלא רק מוכנים להרכין ראש ולהישאר שם, זה נגמר. מתפוצץ .מתאדה.
רק שאנחנו לא עושים את זה. אנחנו מנסים להתעלם, למנוע, להתחמק, לתקן ולהיות ראויים מספיק. את רואה? אז מקום העבודה הזה הוא בדיוק "מה שרופא רשם". דווקא בדיוק משום שאנשים מתחלפים, ולמי שחושב שהוא חלש ולא טוב מספיק זה גהינום, כי עוד ועוד ועוד אנשים רואים אותך וכולם רואים שאת שטחית ורדודה וכל זה. כן?
אז למה החכמה שמה אותך שם? כדי שתראי שלמחשבות יש המון כוח ולא תוכלי להתגבר על זה. לכן את שופטת את עצמך. תראי ותראי ותראי אייך כל מילה יכולה לטלטל וגם ולמרות שאת יודעת, שוב ושוב זה קורה ואת מטולטלת.

וגם כדי שתראי שמחשבות נגמרות. אבל בשביל זה את צריכה להסכים לעבור את זה ולא להתנתק או לעבור למקום אחר. להישאר. להישאר. להישאר. לנשום ,לראות מבטים או לדמיין אותם, לשמוע וקלות ולהרגיש אותם מנסרים אותך ולהישאר.
אז מה זה ,טרונות רוחנית? אז מה ישאיר אותי באותו המקום?
זה כלום לעומת האלטרנטיבה. כי האלטרנטיבה היא לסבול כל החיים. זו לא טירונות אבל פרוזדור. רק מה שאנחנו מתנסים בו הוא משהו שאנחנו באמת סומכים עליו. או כמו שבודהה אמר, משהו באמת שלך כשעברת בתוכו.

זה כלום לעומת האלטרנטיבה. כי האלטרנטיבה היא לסבול כל החיים. זו לא טירונות אבל פרוזדור. רק מה שאנחנו מתנסים בו הוא משהו שאנחנו באמת סומכים עליו. או כמו שבודהה אמר, משהו באמת שלך כשעברת בתוכו. מה שישאיר אותך במקום כלשהו היא הידיעה שכאן את מתרפאה. כאן את חוזרת לבית האמיתי, לטבע שלך, לשלמות שנבראת בה. כי רק כשתראי את הסופיות של המחשבות, תתעוררי לגדולה שלך, לאינסופיות שלך. בדרך תסכימי קצת להיות שטחית, רדודה, לא טובה מספיק וחלשה.
אנחנו מקבלים הזדמנות לראות את השבריריות שלנו, כמו שאת רואה, רגע למעלה ורגע למטה. ומן הדבר הזה אנחנו מבקשים ביטחון. אבסורד, לא?

את האבסורד אני יודעת מזמן ועדיין תולה בזה תילים של הבטחות
את יכולה לראות שנסיונות לתקן לא עוזרים. תעברי בתוך זה. בתוך המבטים. בתוך המילים. תדעי שהן משקפות את הקול שנשמע בתוכך, אחד מן הקולות ולכי עם זה. כל כך רחוק עד שתגיעי למקום שבו המחשבה נגמרת ויש שם דממה דקה ואת. את חדשה ומפתיעה, מוכרת ומעוררת השתאות.
רק עוד שאלה - למה לא לתקן ? ואם טעיתי?
כן לתקן. בכייף ובטוב ובהודייה ואפשר גם להודות באמת ובפשטות למי שהראה לך. תראי את תחילת האימון. רק שהיום, את מייחסת לזה משקל ומשמעות שאין להם קשר לנושא עצמו, אלא הם כאילו אומרים משהו עלייך והופכים אותך למשהו. זה הבילבול. כשנראה שהמחשבות על מה שאנחנו ומי שאנחנו הן סופיות, באות והולכות, קמות ומתות- גם נדע לקבל הצעות וביקורת בצורה פשוטה ונותנת חיים:)

ובכל זאת איפה המקום של לדייק ולעשות לעצמי טוב יותר?

אתמול שוחחנו, אלישיב ואני. השיחה כולה נמצאת בפוסט של אלישיב שהתפרסם אתמול.
היום אלישיב המשיך לשאול.
אז קטע קטן מאתמול וצוללת להיום:

" א. ...ובכל זאת. כי איפה המקום של לדייק ולעשות לעצמי טוב יותר?

ר. אני חושבת שאולי אין דבר כזה. אני לא רוצה להישמע מרחיקת לכת ואשמח מאד לכן שתשאל עוד כדי שאוכל לראות- אבל אני חושבת שלעשות לעצמינו טוב יותר זה לא התפקיד שלנו והוא בא מבילבול. לכן הוא לא יעשה אותנו מאושרים אף פעם. אני יודעת שזה מתסכל. גם אותי. אבל ככל שאני חיה ומתאמנת, ככל שאני מאמנת ומשילה קליפות ושמה לב למה שמראה את עצמו- נדמה לי שרק נוכחות מלאה איפה שאתה, ריקוד מלא וחופשי ,לחבק את החיים בשתי ידיים ולבקש לדעת ולהתעורר מסרטים שהמצאנו- זה מה שהופך אותנו למאושרים. כל השאר שולי."

הרצון לפתור. זה בריא?

שמתי לב לדבר מעניין.
יש דברים בחיים שלי, שלפי מה שאני רואה ומבין, הם גורמים לי סבל. ואז, כשאני שם לב לזה, אני רוצה להתבונן, להבין, לראות את זה. לפתור? ברגעים האלה זה נראה הכי דחוף.
אבל אחר כך, יכול להיות לא הרבה אחר כך, זה נדחק לגמרי. נשכח. עובר לסדר היום.
כאילו יש בתוכי שניים.
ואני שואל - מה זה בעצם? אולי המקום שלא עסוק בזה הוא יותר כמו בריאות?
או הדחקה?
מה אתם אומרים?
אני מתחילה לפרום כדור צמר ונראה מה יתגלה. אולי כדאי לזכור, שכשמשהו גורם לי סבל, בעצם מה שגורם לי בו סבל זו מחשבה. מחשבה שאם אין משהו כואב. או שאם דווקא קורה לי משהו אז כואב. אבל מכיוון שזו מחשבה, זה הולך ונעלם אחר כך. כי ככה עושות מחשבות.

זה כמו חתול ועכבר. כשאני "פנוי" להסתכל ו"לטפל" בזה זה נעלם. אח"כ, כשאני כאילו עסוק בשלי זה חוזר. או לדוגמא - כשאני בעבודה, או בלימודים, אני לגמרי שם - עם הידיים בבוץ כמו שאומרים, ונראה לי שאפשר לומר בנוכחות מלאה. אבל כשאני לא, אני פתאום חווה ומרגיש כמה שאין לי זמן. כמה שהעבודה והלימודים שותים את כל הפניות ותשומת הלב שלי

כן. כשאנחנו חושבים על משהו הוא הופך להיות דבר. הוא הופך להיות משהו. ואז חלים עליו החוקים של "לא מספיק". לא טוב" "חסר". כשאנחנו בנוכחות מלאה, אין משהו ולמעשה גם אין משהו. אנחנו אור רוטט, תנועה אחת גדולה של חיים. ושם החוקים האלה לא מתקיימים ואין מחשבה במובן הרגיל והמקובל.
כן. ובכל זאת. כי איפה המקום של לדייק ולעשות לעצמי טוב יותר?
אני חושבת שאולי אין דבר כזה. אני לא רוצה להישמע מרחיקת לכת ואשמח מאד לכן שתשאל עוד כדי שאוכל לראות- אבל אני חושבת שלעשות לעצמינו טוב יותר זה לא התפקיד שלנו והוא בא מבילבול. לכן הוא לא יעשה אותנו מאושרים אף פעם. אני יודעת שזה מתסכל. גם אותי. אבל ככל שאני חיה ומתאמנת, ככל שאני מאמנת ומשילה קליפות ושמה לב למה שמראה את עצמו- נדמה לי שרק נוכחות מלאה איפה שאתה, ריקוד מלא וחופשי ,לחבק את החיים בשתי ידיים ולבקש לדעת ולהתעורר מסרטים שהמצאנו- זה מה שהופך אותנו למאושרים. כל השאר שולי.

רותי יקרה. התחלתי לקרוא, בהתחלה מה שעלה זה "אוי נו באמת..." ואז חיוך ואז צחוק ושמחה גדולה. ומה שאני חושב שעשה את המהפך זה אהבה. אני לא יכול ללכת חצי דרך, או ככפוי שד, ולקוות שזה יסתדר. זה רק בלהיות מרחיק לכת!
לאהוב, לא רק להסכים למה שיש. לאהוב. טרוף מוחלט

בדיוק. בדיוק. אני רוצה לדייק עוד דבר אחד, כי המיינד יכול בטעות לומר שאם אני לא אחפש לדייק ולעשות את עצמי יותר מאושר- בעצם אני אשאר איפה שאני . וזה לגמרי לא נכון! כשאני בנוכחות מלאה בכל רגע, אני מרגיש ויודע, ממש יודע, את טבעם של הדברים. אני מרגיש את הדברים באמת ולא מנסה להבין אותם או לנתח אותם. כשזה קורה, כשידע הזה מגיע אלי הוא לא עובר לראש אלא זו אנרגיה חזקה שמתמירה. שעושה אלכימייה. וברגע הבא אני חדש והרגע שבא אחריו חדש גם הוא.
עוד הרחבה קצרה לפני שאני רואה מה שכתבת עכשיו. אין מקום שהוא חוץ. אין מקום או תחום שבו זה לא כך. אבל הראש, המיינד שלנו, חושב אחרת. הוא למשל יכול לחשוב שלימודים זה משהו שפועל אחרת. שדורש. שלוקח. ששם אני לא נע כמו בשאר התחומים. שדורש מאמץ ואיפוק ומשמעת. אז שם לא אהיה בנוכחות מלאה. שם אהיה לחוץ, אן מודאג, או במבחן.
וזנב פרקטי קטן שאני מנסה לתפוס - תמיד יש שם משהו שאני יכול לאהוב. ללכת אליו ולנסות משם. כי זה יפתח פתחו של אולם..
אז אם זה עיניים טובות או כוס קפה או השמיכה המפנקת והמיטה החמה - ללכת ולעשות אהבה לעצמנו. אמן

האהבה שאתה מרגיש כשאתה מוצא משהו לאהוב - זה החלק המעניין. כי שם אתה נזכר מה אתה. דברים באים והולכים. צורות באות ונעלמות, אבל הטבע שלנו, האהבה, הוא שם תמיד. וככל שאנחנו יודעים את זה, כך אנחנו נעים כך בעולם וכך הרגע הבא שלנו נראה ומרגיש.

אני מרגישה שבסך הכל החיים שלי טובים ובכל זאת אני לא רואה אותם כאלה. אני מפחדת שלא אצליח שתהיינה שלווה ושמחה בחיים שלי

שלווה ושמחה בחייםהי יקרה שנתחיל?

כן.

יופי. אז בואי קחי רגע נשימה ותציירי לנו בקצרה מה מביא אותך לבקש אימון. זו לא צריכה להיות בעיה אלא תחושה, הבנה, רצון...

אוקי... אני מרגישה שבסך הכול החיים שלי טובים.. ובכל זאת אני לא רואה אותם כאלה..
וכל הזמן תחושות רעות משתלטות עליי ומפילות אותי..
ואני יותר מדיי פגיעה.. נפגעת מדברים שהשכל אומר שהם בכלל לא אמורים לפגוע.

אני מבינה. אילו תחושות רעות באות? ומה זה משתלטות בשפה הכי פשוטה שאת יכולה לתאר את זה? ומה זה מפילות אותך? שוב , הכי פשוט. ילדי ממש

תחושות של חוסר ביטחון, של חולשה של דיכאון. גורמות לי פשוט להרגיש רע עם עצמי. ואני מרגישה שאני מתחילה להיות פוגעת כלפי כל מי שסביבי.. כי רע לי מבפנים. בעיקר כלפי המשפחה.. משום מה זה קורה בעיקר בבית כשאני לבד ואין המולה של אנשים מסביבי.

אוקי. יופי .יש לנו תמונה. אז בואי קחי נשימה שמתפשטת בגוף ונוגעת בהכל ותראי מה הרגש שעולה בך. במילה אחת. פחד. אהבה, שקט, תסכול....
תסתכלי פנימה עכשיו ותראי מה הרגש שעולה בך כרגע

לא מצליחה להחליט איזה רגש עולה בי. כרגע? או במחשבה בכללי על החיים שלי?
כרגע?

אל תחליטי. תרגישי. זה יותר בכיוון של כן או של לא? כרגע. זה הזמן היחיד שבאמת יש לנו גישה אליו.

מתח. חוסר רוגע

כשאני שונה, לא מובנת ורחוקה

10th-6אני מתוסכלת וכואבת מאד. גם מותשת מן הימים האחרונים. מה אני מרגישה עכשיו: מועקה כמו גוש בגרון. מה מעיק עלי? שאני מנסה לחיות מלא וער ואני לא מובנת ובמקום להביא ברכה אני יוצרת אי נוחות ,כאב ואני מצטיירת בצורה שלילית.

אוקי. בואי נשתמש ברגשות החזקים כדי לראות מחשבה שמכווצת, מתסכלת ומכאיבה לך, לא רק עכשיו.

המחשבה אומרת ,שבמקום לראות אותי,היא רואה מוסכמות וקודים התנהגותיים והיא לא מוכנה לזוז מהם גם שהיא רואה אותי כואבת.
וכשאני לא מקבלת את הקודים האלה היא "מענישה " אותי
ואני יוצאת מג'נונה

לאט- אז כאב ותסכול נגרמים כשאת מאמינה למחשבה, שבמקום לראות אותך היא רואה מוסכמות וקודים ולא את הכאב שלך. מה זה גורם לך? מה זה עושה לך?

זה מחזיר אותי למקום בו אני שונה,זרה וחשה ניכור
ואי הבנה

בואי רגע נלך עם זה. את שונה, זרה וחשה ניכור. אם אני מבינה נכון, זה גם שאת רחוקה וגם רחוקים ממך. נכון? ומה את חושבת שזה גורם לך?בפועל. בחיים.

אימון על הגשמה ומימוש

7-4רקע לבקשה לאימון: במעבר לעידן החדש כאשר הכללים השתנו ,אני מרגישה שכל מה שקראתי לו הצלחה שלי הפך חסר ערך, ומכך כאילו גם הקיום שלי. אם בעבר שאבתי כוח מתוכי, משקט, משירה מריקוד ושמחה על מה שכן יש לי, כעת אני מרגישה שמעליי עננה עם רשימות מה לא הגשמתי, מה אני נמענעת מלהגשים ואני לא יודעת מאיין לשאוב כוח

כשאת אומרת העידן החדש, למה את מתכוונת? בפשטות

אני חשה מוגבלת, ושאני היחידה שמגבילה. משותקת ושאני המשתקת. זה גורר עצב עמוק, חוסר טעם לחיי, ותחושת ביזבוז ופיספוס... טבלתי בהכרת תודה ומאושר שלא היה תלוי כלום מלבדי... כעת טבעו לי האוניות...
עידן חדש:
המעבר מתובנות בלבד להגשמה ועשייה, מעבר מהבנת המושג יצירת מציאות ליצירה ממשית
בעבר שרדתי... כעת אני נדרשת ליצור מציאות לא רק לשרוד אותה בחן.

אני לא עושה את מה שאני רוצה

Untitled-4רגש: עצב

מחשבה:

אני עצובה כשאני לא עושה את מה שאני רוצה, 
זה אומר 
עליי שאני לא מממשת את עצמי, תקועה, לא מגשימה את החלומות שלי ובכך מפספסת את המהות של החיים. זה ישאיר אותי מבוזבזת, חסרת משמעות ויגיד עליי שאני מסכנה.

הרחבה:

1. לא קיימת אפשרות לפספס את המהות של החיים. אנחנו לא יודעים מה המהות של החיים, באנו הנה כדי לגלות אותה.

2. אנחנו בתנועה מתמדת, אין אפשרות להיות תקוע (מלבד במחשבה).

איך יודעים אם פועלים מהמקום הנכון או שמה דפוסים מנהלים אותנו?

Untitled-2לקרוא אימון זה לתת לו לקחת אותך ולשים לב למה רואים. ככה אתה רואה מעבר לכל מה שיכולת לדמיין.
***

איך יודעים אם פועלים מהמקום הנכון או שמה דפוסים מנהלים אותנו?
האמת, יש לי הרבה שאלות שמטרידות אותי

אני רוצה להציע להתחיל באימון. אימון הוא זמן מיוחד שבו את פוגשת את מה שנמצא מעבר למחשבות.

אחלה
אנסה. אני מתקשה עם זה

אין לי אפילו ילד

מ: כרקע, אני מרגישה שאני בזמן קריטי. לא נשואה. בלי ילד עדיין. אני לא חלק מהמרוץ. לא משתתפת, רק לכאורה. אין לי כוח לחפש יותר. אין לי כוח להתמודד עם המאמץ שבחיפוש. להתאים את עצמי, ואני חוששת שאני מאבדת את הזמן היקר. זמן הוא משאב

יהודית: ניגש ישר לאימון או קיי?

מ: בשמחה

יהודית: או קיי נתחיל מהמשפט האחרון שכתבת "אני חוששת שאני מאבדת את הזמן היקר. זמן הוא משאב"

מ: כן. הזמן בורח

על לפעול בהתרגשות ממקום מלא או חסר

רותי: מיכל יקרה, מבקשת אימון. הייתי רוצה לצלול לאימון בלי סיבה. מבקשת לראות את היופי והפשטות ולהקשיב לחכמה הגבוהה. אני בידיים שלך.

מיכל ג: בשמחה. תסתכלי ללב, תיקחי נשימה עמוקה, כזאת שמרחיבה ותראי איזה רגש נוכח כרגע?

רותי: התרגשות שיש בה אי שקט. אבל התרגשות

מיכל ג: מרגישה אותך.

רותי: כבר כמה ימים. שואלת את עצמי אם זו ההתרגשות של התחלות ויצירה והמון למידה של חדש ואנשים רבים, רבים נפלאים שאני פוגשת, או שזה משהו שמניע אותי מחסר. קצת כמו התמכרות למשהו .למלא ריק.

על המשמעות העמוקה של לפעול מתוך הנשמה

אלישיב: היי, מבקש אימון

רותי: יופי. אז אייך אתה? מה אתה רואה ומרגיש?

אלישיב: יום קשה. המון לחץ ומחשבות על--- צריך לתת תשובה על בית (אם אנחנו רוצים אותו) - מאיפה? צריך לתת תשובה על גן לילד, צריך לקנות מכונת כביסה, וכל זה בלחץ, הרגשה שלא אספיק שום דבר לעולם, שתמיד אפגר מאחור ויכאב לי בגלל זה, והרגשה של "ברוגז" - ככה אני לא רוצה. לא רוצה את העולם הזה.הרגשה שהעולם תוקף אותי. באופן אישי נגדי

על גבולות ההגשמה

רותי: שלום יהודית יקרה אני מבקשת אימון. אפשר? רותי

יהודית: נתחיל

יהודית: מה את מרגישה? אני מזמינה אותך להיכנס ישר ללב , נשמי לאט והיכנסי ללב .

רותי: אי שקט , לחץ

יהודית: את יכולה להגביר את תחושת הלחץ?

אני לא חי את החיים כמו שאני אמור לחיות

shay-capאחרי לידה שהייתה עבורי חוויה אינטנסיבית בעוצמה. טיפול ברעייתי לאורך זמן. חזרה לעבודה אחרי כמה שבועות אינטנסיביים. עבודה שיש בה גם רגעים יפים ומלמדים. אך לרוב אני מרגיש שלא שייכת לחיי

sarit-cap שי , אני איתך, תרצה להוסיף משהו ?

 

shay-cap התחושה שאני לא נמצא בעבודה שנותנת לעולם את מה שיש לי לתת חוזרת על עצמה תקופה ארוכה