כל השבת שאלתי את עצמי - אם אין ייאוש בעולם, אז מה זה? או שאני לא בעולם?

...שיניתי קצת את התוכנית.אני ביער, ליד הטרמפיאדה. התיישבתי לכתוב מכאב. בימים האחרונים, יש בעיקר עצב וכבדות. החיים המשפחתיים שלנו נראים כמו שממה. אני חסר כוחות, משרך דרכי לעבודה... אני יודע היטב שזה לא חייב להיות ככה, ושזה לא מתרחש במציאות "שבחוץ", אבל לא יודע מה לעשות עם זה. עם ההגשמה - אני הולך עם זה וכואב. מרגיש שאם לא אגייס את עצמי במאמץ לא תתרחש ההגשמה. והאמת- לא מאמין שזה יקרה. שני הדברים.
כל השבת שאלתי את עצמי - אם אין ייאוש בעולם, אז מה זה? או שאני לא בעולם? לא היתה לי תשובה...
סליחה אם אני מציף.

דבר אחרון- אתמול הבנתי שחבר מאושפז במחלקה פסיכאטרית סגורה. יחד עם הזעזוע, הרגשתי שוב מין רצון שזה יקרה גם לי. להרפות, ליפול באמת, להיות לגמרי לגמרי ילד. זה עצמו כואב לי, גם על האהובים שלי


היי יקר, אני קוראת אותך בשקט כבר כמה פעמים. אז נכנסת לכתיבה אליך בשקט.
זה זמן באימון שהיינו אמורים להיות בקשר יומיומי או תכוף. לשתיים שלוש דקות. להיזכרות. זה לא לעזרה אלא להחזיק את הרטט כדי לצאת ולבוא ממנו ולראות שהוא באמת שם כל הזמן. את הרטט של הגשמה. הגשמה איננה מעשה אלא הסכמה לא לעשות קצר ולתת לתנועה להתרחש ולהתרחש ולהתרחש. לא לעצור אותה מאיזושהי סיבה. כשאנחנו מסכימים, אנחנו בעצם אמרנו את הכן המלא.
אין מאמץ. יש עשיה שנעשית בשמחה שהיא לא סוג השמחה שקראנו לה מוטיבציה. זו שמחה שהיא אנרגית חיים שגולשת מאיתנו.

מה שאנחנו קוראים לו ייאוש הוא הזמן הזה שבו אנחנו מאמינים שמה שהמיינד אומר זה נכון. ברגעים האלה אנחנו רוצים לעצור, ולהתאמן. כדי לראות את הסיפור והאשליה ולחזור לתנועה הטבעית של העולם ושלנו כעולם. הגשמה שיש בה מאמץ היא עשייה ופעלתנות שמקורם במיינד. זה לא מה שאחנחנו מדברים עליו.
וגם, כמו שאתה מספר על החבר שלך, כשמשהו מאושפז זה משום שהוא או מישהו אחר עשה קצר בשיא התנועה. או מפחד מהתנועה וחושב שהוא חייב לעשות קצר. זה לא להיות ילד. זה להיות בסבל קשה מאד.
**
אני איתך רותי. דילגתי טרמפיאדה אחת קדימה. בנסיעה ראיתי שאני מרגיש קוטר, וביקשתי להסתכל רק על מה שיש. זה נתן אויר חדש, ואז ראיתי שהבקשה העמוקה שלי עכשיו היא בדיוק מה שכתבת - לגור בתוך הרטט הזה כדי להיזכר ולדעת באמת שהוא שם כל הזמן
**
נכון. באמת לגור, זה אומר לזכור איפה הבית שלך. אנחנו יוצאים מן הבית, וזה טוב. אנחנו נוסעים ולוקחים טרמפים ומטיילים. כל זה כדי לדעת מה הבית. בלי הטפות מוסר לעצמנו וגם בכלל בלי הסברים ורצון להיות במקום הנכון. זו ידיעת האמת. היא שקטה מאד. לכן כל כך אהבתי את הפוסט של שרית על החציל השרוף. זה פוסט שהוא של מתאבד. זה שיודע שהוא צריך למות כדי לדעת. למות למה שהוא חושב על עצמו. למות למה שהוא חושב שהוא יודע על עצמו. פשוט- להיות בתנועה, לנשום ולראות את אלוהים מחייה. בפשטות, עכשיו זה זמן של צייתנות. יש?
**
מבין. מחפש את זה בתוכי. מה שנוכח בי עכשיו זה רצון להיות כזה- להשליך את עצמי, למות לעצמי, לומר כן מלא. לא יודע למה להגיד את הכן הזה
**

לצייתנות לומר כן. נתת לעצמך קריאות כיוון ברורות ונותנות חיים. תתמסר אליהם בלי לעשות קצר ו בלי אבל. זה לא אומר שלא לתת להכל לעלות, אבל תהיה עשוי בלהתמסר למה שאמרת שאתה רוצה לעשות. זה יותר מדויק לומר- מה שרוצה שתעשה אותו. יש?
**
כן
**
תקשיב לגוף ואתה יודע לעשות את זה מעולה. לגמרי בלי מאמץ. הליכה מדיטטיבית. אתה מעלה ביופי מתוכך את הדברים שראית שהיגיע זמנם בחייך, מקשיב לקריאה של עצמך לעצמך, מחוץ לעצמך ונענה. מתמסר.
*
משאירה אותך עם שיעורים. תראה מה אמרת שתעשה,מהם הצעדים שראית שמתאימים ותחשוב פשוט וכאן ועכשיו. מה זה הצעדים האלה אומרים שאתה צריך לעשות כדי שזה יקרה. מה מתוך זה עשית ומה זה יצר. מה עוד לא עשית, ואתה רואה עכשיו שכדאי לעשות- ואת זה תעשה. יש?
*
כן. תודה. עושה את זה ואכתוב לך
*
תעבור שוב על ההתכתבות הקודמת גם מה שכתבתי על הכוח של המילה. המילה בוראת. היא השותפות שלנו עם אלוהים. אז תקיים את מה שאמרת וזה מיד מביא שמחה ואלוהים משתתף.
*
טוב
*
טוב?! מדהים. זו הפשטות שאתה תמיד רוצה ושהיא הטבע שלך. זה מדהים. תרקוד ביער!!! אוהבת.

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן

חיפוש באתר

ידע חדש שפורסם

עשו לנו לייק בפייסבוק