מאבק

אהבה שמוצאת מנגינה לנשמה

27---11היא אומרת שבכל הגוף שלה רוחש כאב שמבקש להתבקע ולא מצליח.
המחשבה שמנקרת היא- אין אהבה. האהבה שישנה לא מצליחה לקחת, ולכן אנחנו בתוך מקום ש"אין האהבה" מנהל אותו.
זו אפלה ואני חנוקה בה., היא אומרת. מחפשת מרחב לנשום. נחנקת. וגם פוחדת לנשום כי כל מה שאני אנשום יהיה נטול אהבה. נטול חיים. אני נושמת מוות.

אנחנו שתינו יודעות, שאין מקום או אדם שהוא נטול אהבה. אנחנו יודעות שיש אדם ששכח שהוא אהבה. ששכח שהוא יופי וחסד וברכה. שהתעוות על ידי שנאה וצורך להתכחש לנשמתו ולאהבה שבו.

ואז אנחנו רואות:
כשאני יוצאת למאבק, אני חייבת להאמין ששם, אצל האחר, אין אהבה.
כשאני צריכה להרוג, או להזיק, אני חייבת לגרום לעצמי להאמין שיש בי מקום שיכול לא לאהוב.
בכך אני ממגנטת ומגרה אצל האחר ובתוכי בעיקר, את ה-אין אהבה.
ברגע הבא- אני פועלת כמו משהו שאין בו אהבה.
ואז קשה לי כל כך לחיות עם עצמי.
ריק לי ואפל.

בסרט דמעות של גמל,
אחרי לידה קשה מאד
מתנכרת הנאקה לוולד
ומתעלמת ממנו.

רק אדם שיודע את נפש הנאקה
ומאמין בה בכל מאודו
יכול באהבתו למצוא את המנגינה
שתזכיר לה
שהיא אוהבת
ואהבה תמיד
גם כשכואב נורא.

חיפוש באתר

ידע חדש שפורסם

עשו לנו לייק בפייסבוק