סופים

כשאין טעם

24---12ישבנו בשקט כזה
שבא אחרי שנאמר הכל.
ואז כמעט בלי קול
היא אמרה שבזמן האחרון
היא מרגישה שאין טעם.

הרגשתי אותה.
הרגשתי אותי.
שתקנו.

אז היא אמרה שלהתפלל
היא בכל זאת מתפללת.
לא כדי שמשהו יקרה.
יותר כדי להודות על היופי
שהיא רואה.

בערב שמתי לב
שאני נפתחת בחזרה
לאהבה ערה
שמרגישה
ומבקשת לראות.

היום על קפה טוב
נזכרתי שטעם וערך
הם שני בילבולים
שקורים כשאנחנו מאמינים
שאנחנו יוצרים את החיים האלה.
ואנחנו לא.
אנחנו משתתפים בפלא.

אז אם אני לא רואה טעם
או חושבת שאין ערך
זה משום שלא הסתכלתי על הדבר הנכון.
חיפשתי במחוזות מוכרים של השכל והמובן.
אלה עיניים מוגבלות שלא באמת יכולות לראות
את אלוהים.

ואלוהים הוא.
והיופי הוא.
וכך גם החסד והברכה
והחכמה הגבוהה.

חג פסח שני
שבו נפתחים השמיים
למי ששם לב.

כוח הארס

24---11הארס הוא מה שמאפשר מוות
והמוות הוא שמאפשר להכיר את ההבדל
בין הנשמה לבין העובר והחולף.

המוות הוא המקום שבו אני כפי שהיכרתי את עצמי
כבר לא קיימת
ויש לי אפשרות לגעת במה שהוא אני
באמת.

היום
כשישבתי מולה בוכה על מוות מתקרב שלי ל-עצמי
המוות הזה שכל כך קשה לעבור אותו שוב ושוב,
כשכאבתי נורא את היותי לא מובנת
וכשביכיתי את הפשטות היפה שלא נמצאת

היא הקשיבה בשקט רחב ואוהב
ואז
כמעט בלחש
אמרה:
אז תחשבי
מה
מרגישה
הרוח.

זה בסדר. ממש בסדר

24---7איזה יום.

חשבתי בכלל ללכת לעבודה. הייתי בטוחה אפילו שזה מה שאני עושה. אבל בבוקר הבנתי מאוד ברור שממש רוצה וצריכה להישאר עוד יום אחד בבית.

חשבתי שאני נשארת כדי לעשות אלף-בית-וגימל. ובמקום כל אלה, מצאתי את עצמי צוללת עמוק עמוק לתוך החפצים בבית של אמא.
בבית הוריי.
חיים שלמים. קצת יותר משלושים שנה בבית הזה. ורציתי לכתוב, שהם הגיעו לסיומם – אבל לא, זה לא זה.
זאת תקופה שהסתיימה. ככה, בסוג של קול דממה דקה. לא ברעש, לא ברוח.

חשבתי שיהיה לי עצוב וקשה למיין ולפרק ולמסור. וזה לא מה שהיה. לא הרגשתי מוות או סוף. הרגשתי המשך של חיים.

וכאן זה מתחבר לאותו "כלום לא בידיים שלנו" שעלה בפוסטים האחרונים כאן.
נדמה לי שהעבודה שלי היום היתה: להתנתק קצת ממה שחשבתי שיקרה, מאיך שחשבתי שאני ארגיש.
ולדעת שזה בסדר. ממש בסדר.

להחליט שנפרדים

24---5כמה קשה להחליט שנפרדים.
במיוחד כשיש אהבה ענקית.
יש איזה קול פנימי חזק
שאומר בנחרצות שזה מדויק כרגע.
שזו בחירה בחיים.
אבל כרגע זה לא מרגיש ככה.
תהום פעורה,
כאב עצום,
שצובע הכל בצבעים של בדידות.
אני יודעת שאני לא באמת בודדה.
מרגישה את האהבה שמקיפה אותי.
מתרגשת לראות שאנשים מרגישים אותי,
מניחים את עצמם בצד ומחבקים אותי,
באמת נמצאים שם בשבילי.
זה לא מובן מאליו.
מודה על כך.
מתפללת להסכים להתמסר לכאב
להסכים להיות בריק הזה,
בחלל שנראה שלא יכול להתמלא לעולם.
יודעת שאם אסכים תפתח בפניי קשת רחבה של צבעים
שלא היכרתי.
יודעת גם שאין באמת אפשרות שנפרד.
זה רק מקבל צורה אחרת.
ועדיין מפחיד ועצוב וכואב.
מתפללת להתמסר לריק.
מתפללת לראות דרכו.
למות לעצמי
ולהיוולד חדשה.
וגם מתפללת ממקום של חמלה - שלא יכאב כל-כך.
אהבה.

הוא היגיע כאוב.
כשכואב לו, הוא מחזיק את הפנים קצת מוטות למעלה והשיניים שלו חשוקות, למרות שתמיד יש שם גם חיוך.

הוא תאר את הרגעים האלה, שבהם היא נבהלת כי הוא לא מי שהיא חשבה שהוא.
עכשיו הוא גם הרגיש כמה הוא מפחד מן הרגעים האלה.

הוא גם ראה, שכשהוא מפחד נורא מלראות שהוא לא זה שהיא חשבה ויודע שהיא יודעת את זה- בעצם כשהוא מבקש עדינות ואהבה הוא לא יקבל אותן. לא ממש. כי הוא לא מאמין שהוא ראוי. כי גם הוא מתבייש בעצמו.

וכך נוצר גלגל מכאיב של פחד מאשליה שנשברת ואימה מן העובדה שאני לא זה היא חשבה שהוא, שלא נותן לרוך ולסבלנות לגור בין שני אנשים שמאד אוהבים.

היופי שבלהסכים להיות מגוחך, בינוני, מוזר, מזייף ונוכח.
אהבה

להרשות לעצמי לקרוס

24---2היום נשארתי בבית ביום מחלה. מרגישה לא טוב, ולא יכולה אפילו לשים את האצבע על מה בדיוק לא בסדר בגוף שלי... חוץ ממחשבה אחת שחוזרת: התניתי עם עצמי, שכשלא אצטרך לדאוג יום יום ורגע רגע לאמא, אז אוכל להרשות לעצמי לקרוס גופנית. והנה.

אז יום כזה, שבו אין כוח פיזי לעשות כלום ולא ברור מה הולך וגם מרגישים ככה בערפל, פשוט הזמין לעבוד עם קולאג'ים.

כשהתחלתי, היה לי ברור שאני הולכת לעשות קולאג' על "להניח את הראש". מקום בטוח. רך. מעניק כוחות. מזין את הגוף והנפש. לא מפחיד. על להרגע.
אבל תוך כדי העבודה, הבנתי שגם תמונות אחרות קוראות לי. מפלצת. אביר. עימות. שממה... אומץ? להביט למפלצת בעיניים? ואולי בסופו של דבר להבין, שלא שריון הפלדה הוא זה שמגן עליי...
ואז, פשוט מעצמה, נולדה גם התמונה של הילדה שיוצאת מחוץ למסגרת. שמעיזה. שכולה סקרנות ורעננות.
ונו, טוב, אחרי כל זה, הגיעה גם התמונה של המנוחה... חזרה לרוגע. שקט שקט שקט. להאמין, שהקצוות הפרומים, העצבים החשופים, יש להם ריפוי.

אנחנו מתים לעצמנו שוב ושוב

24---1אנחנו מתים לעצמנו שוב ושוב, והצורות שסביבנו מתות איתנו.
זה מופלא.
אנחנו ממעטים לשים לזה לב ובעצם אנחנו אוחזים בצורות,מבנים, ציפיות ותחזיות הרבה יותר ממה שאנחנו מדמיינים.
הצורות האלה הופכות עם הזמן להיות ,מה שאנחנו בטעות חושבים, שהן הזהויות שלנו.

כשאנחנו מרגישים סופים, במקרים רבים מה שאנחנו מרגישים זה שנגמר העולם כמו שהבנו אותו.
שחרורו של מה שנגמר, ההסכמה שישמט לי בין הידיים. זה מה שנותן לנו חיים. אחרת זה סוג של גסיסה.
למיינד קשה עם זה. העקביות נפגעת לו. הזהויות נסדקות לו. ההבנה והוודאות שהן לחם חוקו מתערערים מן היסוד.

אז עושה המיינד תנועת חרום ומספר סיפור חדש.
אם לא הסיפור ההוא אז לפחות איזשהו סיפור. איזושהי הבנה. משהו וודאי, אומר המיינד.
לכן, לתת לדברים למות- זו הבעת אמון בחיים.
אבל לעשות טקסי אשכבה ולחשוב שאני יודעת מה יקרה רגע אחד אחרי שאסכים שהאני ישמט- זה כבר בילבול חדש.

חיפוש באתר

ידע חדש שפורסם

עשו לנו לייק בפייסבוק