לחיות באמת

כמו בתוך ענן

27---17הוא ישב מולי על הספה. הפנים שלו היו אפורות. איש מופלא.
שאלתי אותו מה שלומו והוא אמר עוד לפני שהספקתי לסיים את המשפט "הבן שלנו שם".
אחרי שתיקה של אהבה שאלתי אותו אייך הוא, ובעיניים רכות מאד הוא אמר "את יודעת, לא צלול. הולך כמו בתוך ענן".

אל תוותרי על המים

27---16האמונה היא כמו זרע שטומנים באדמה.
אני יודעת שהזרע הולך להתפרק ולהירקב ויצמח ממנו משהו שהוא עדיין לא יודע מה,
ובעצם גם אני לא יודעת,
ומי בכלל ערב לי שיצמח?
בכל יום אני משקה ומחכה בקוצר רוח, ובהתחלה זה מעניין ומרגש, אני יושבת ליד הערוגה ומחכה לנבט שינבט.
ולא נובט
ולא נובט
ומה קרה? ולאן אני לוקחת את האמונה הזאת עכשיו? מה היא שווה, האמונה שלי? שום דבר לא נבט כאן.
ואני נתקפת חרדה מסויימת, מתחילה לנסות לרמות קצת, לבדוק, מכניסה אצבע כאילו בהיסח דעת, קצת בהיחבא, שאף אחד לא ישים לב למה שאני עושה: איפה הזרע? איפה הוא?
בכלל נעלם.
ואני חוששת לגלות את הנבט, כי אם אגיע אליו ואחשוף אותו מוקדם מדי לאוויר העולם, הוא ייהרס, אני הרי מכירה כל כך טוב את הסיפורים על הפרפרים שילדים עם כוונות טובות רצו לעזור להם להשתחרר מהגולם... אבל לא יכולה להתאפק מלנסות להציץ...
ולא מוצאת. ולא מוצאת.
ומה חושב לו הזרע? במה הוא מאמין לו שם בתוך האדמה?
הזרע אומר לי: אל תוותרי.
או שאולי הוא אומר לי: תרפי?
אל תוותרי, הוא אומר לי. אין לך מושג מה ייצא, וזה בסדר.
אבל אל תוותרי על המים. אל תוותרי על האמונה.

אל תחכי

27---7הכי בזמן אמת שאפשר...
מחלקה פנימית, בית חולים שהוא כמעט הבית שלי. ערב שבת.
מנסה לשים לב למחשבות שמנסות לקחת לכיוון של - איך אני אמורה לתפקד, או להיראות... מה אני אמורה לעשות, או להרגיש...
אין לי מושג.
מנסה לאמן את עצמי... לא הולך.
מדברת עם סטודנטית שעובדת במחלקה ובאה לטפל באמא שלי. מה זה החיים, אומרת הסטודנטית. כל הזמן מחכים למשהו, וכשזה מגיע מחכים למשהו אחר, ואז לא נשאר כלום וזהו, נגמר.
שומעת את עצמי אומרת לה:
אל תחכי לכלום. אלה החיים. מה שיש ממש עכשיו, ממש כאן, אלה החיים.
אומרת לעצמי: תקשיבי לעצמך.
כל שניה אני חיה. כל שניה היא החיים בזמן אמת. זה זה.
קול אחר בי מתערב ואומר: נו מה, גילית את אמריקה? אפשר לחשוב איזו חוכמה.
שקט, אתה, אני אומרת לו.
אז לא אמריקה. ולא עמוק במיוחד.
אלה בדיוק החיים.
וזה הכי טוב שיש. כי זה מה שזה.

מרחב חדש

27---5כואבת את הקיים מואסת במה שהורגלתי אליו
"מה עכשיו?"
מפסיקה להלחם ולהתנגד למצב הזה
קול אמר - "זה יבוא מעצמו ואז תראי, בינתיים שבי בשקט"
ועוד קול - " אולי תצאי למרחב חדש?"
...-"אולי למקום גבוה ושקט?"
...-" פשוט להיות שם "

יוצאת לכרמל, התארחתי אצל חברה
נוף מקסים, שקט מופלא, חופש לרוח ולנשמה
לא עוברות 5 שעות עד לאזעקה ראשונה במרכז
מוצאת את שלוותי נודדת אל משפחתי, ילדיי ונכדיי, וחפציי
תוך 8 שעות אני תחת הרעשה רצינית והפגזה

יתרת הזמן שרויה בין פעימות קצרות ורועשות
עדה למחשבותיי, לרגשותיי ולמעשיי
צפצוף, זמזום, וציוץ של ציפור מקפיצים
יללת חתול או כלב נובח כאותות וסימנים
הביתה! הביתה?
לכי, הישארי, חזרי , שבי
עד שנקלט דבר פשוט
שכל מקום הוא בית , שכל מצב הוא זירה,
זה לא המקום, זה לא האירוע ,
זו רק אני שמבקשת לנוע להתעורר אל מה שמעבר
יושבת בשקט, מקשיבה , רגע אחד שלם ועוד אחד
מעבר לפחדי, לדאגותיי לציפיותיי
נושמת אויר צלול שבה הביתה .
הגיע הזמן

השביל הזה

26---18אחד השירים היפים שאני מכירה. שריגש אותי עוד כשבתי הגדולה היתה מדריכה בתנועת נוער והכינה עם החניכים שלה, בני העשר, ריקוד על השיר הזה. "מלאכי הציפורים" האלה...

והיום הוא מתחבר לי לאימון שלי עם רותי, כאן, לפני יומיים.
על "השביל שנסלל כשאני שמה את הרגל ולא רגע לפני".
על השביל הזה שמתחיל כאן. עכשיו. לא בשום מקום ורגע אחר.
השיר הזה מתחבר לי לצילום שצילמתי הבוקר, מהדסה עין כרם, בדרך לעבודה.
העבודה שאני ממש בשלבי פרידה ממנה. וזה לא סוף שביל, זה לא מבוי סתום, זה שביל שמתחיל ונסלל.

יוצא לאור / אהוד בנאי

השביל הזה מתחיל כאן
בין סניף בנק למעין
לא סלול, לא תמיד מסומן
השביל הזה מתחיל כאן.

חוצה את העיר
עולה על ההר
ממשיך על הים
ממשיך גם מחר
חותך באויר, בין הבתים
יוצא אל האור, אל חיים חדשים.

לך עליו, עלה עליו עכשיו
לך עליו, עלה עליו עכשיו
מלאכי ציפורים מעליך
מלווים את צעדיך
מרחוק נדלק אור
אל תסטה כדי שתוכל לחזור.

השיר הזה מתחיל כאן
כחול על הדף הלבן
לא גמור, לא תמיד מכוון
השיר הזה מתחיל כאן.

חוצה את העיר
עולה על ההר
ממשיך על הים
ממשיך גם מחר
חותך באויר, בין אנשים
יוצא אל האור, אל חיים חדשים.

לך עליו, עלה עליו עכשיו.

לחיות

26---15יש הבדל אדיר בין להתמודד עם החיים לבין לחיות.
אני חושבת שהלכנו לאיבוד שם.
שבהרבה הרבה מובנים אנחנו חושבים שלחיות
זה לא למות.
זה לא ככה.

להתמודד עם החיים זה מבט על החיים
שמאמין שהחיים קשים
מורכבים ומסובכים
שהם כאלה באופן אובייקטיבי
פשוט כי זה הטבע שלהם.
להתמודד עם החיים זה מבט על החיים
שמאמין שאנשים רעים ומשקרים
או לפחות מסוכנים
ואנחנו צריכים להתגבר
על עצמינו או עליהם
כדי לא להישאר כואבים
ונטולי שמחה
אשמים
ובודדים.

לפעמים נסתגל
ולא נפרוש כנפיים ונעוף.
לפעמים נקבל על עצמנו
לחיות חיים שאנחנו יודעים שהם לא אמת
ויופי וחכמה
רק כי בחוץ מסוכן
או כי אני לא מספיק טוב.
לפעמים נילחם
במחשבה שאם נכריע
ונסלק
נוכל להיות קצת יותר בטוחים
ואולי אפילו לגמרי.

סבל וכאב
ובעיקר פחד כרוני
הם התוצאה היחידה
האפשרית
למי שמתמודד עם החיים.
זו התוצאה היחידה האפשרית
לנו ולכל מי שאיתנו
על ידינו, מאחורינו ומלפנינו.

לחיות זה לאהוב
להבין שאנחנו הרבה יותר גדולים ומופלאים
ממה שהצלחנו להגיע אליו ולהגשים עד כה
ושבמקום להיאבק בתוך הקיים
בואו נבקע ממנו ונראה אפשרויות ממשיות
שנותנות שמחה ויופי
ומאפשרות לנו לחיות בשלום
עם עצמינו
ועם הנשמה שלנו
שיודעת את האמת.

אם נסכים להשיל את המבט הישן והעצוב כל כך
שמתמקד ב-לא למות
ונסכים להסתכל דרך המבט של -מה נותן חיים
נדע לגבי עצמנו ולגבי כל אחד שנפגוש
אייך לרקוד איתו /איתי כך שנתחייה
כך שנחבק את החיים בשתי ידיים
ושממש נרצה לחיות.
לא רק לא למות.

יש דבר כזה מחיר?

25---3שוב ושוב חוזרת ושואלת את עצמי:
יש כזה דבר – מחיר?

הרי יש לי חופש בחירה. בכל רגע ורגע, אני בוחרת, מה לומר, איך להגיב, איפה להניח את כף רגלי לצעד הבא.
בכל רגע ורגע, יש עוד אינסוף אפשרויות שלא בחרתי בהן.
האם זה אומר שאני משלמת מחיר על כל בחירה ובחירה?
האם באמת "אין ארוחות חינם"?

ולא יודעת איך זה קשור – אבל השיר של לאה גולדברג הלך איתי כל היום, אז ידעתי שחייבת להביא אותו לכאן הערב:

נִסָּיוֹן / לאה גולדברג

לְךָ נִשְבַּעְתִי, אֵל עֶלְיוֹן,
וְלֹא אֵדַע הַאֲקַיֵּם:
אֵיךְ אֶעֱמֹד בַּנִּסָּיוֹן
נִסְּיוֹן הָאוֹשֶר הַשָּלֵם.

אֵיכָה תָּכִיל עֵינִי הָאוֹר?
יָדַי רָפוֹת, יָדַי הוֹזוֹת -
אֵיכָה אֶשָּא וְלֹא אֶשְבּוֹר
שִׂמְחָה כָּזֹאת, בְּרָכָה כָּזֹאת?

מִכּוֹבֶד עוֹל אֵיךְ לֹא אֶפּוֹל,
אֵיךְ לְפָנֶיךָ אֶתְיַצֵּב
זְקוּפָה, גְּדוֹלָה, נוֹשֵאת בְּעֹל
שֶל אוֹשֶר אֱנוֹשִי שָלֵו.

לחיות אהבה

24---3ישבנו אחת מול השנייה
דיברנו על עסקים, כסף ואהבה
ספרה שאחותה דאגנית ואחוזת אימה בקשר לכספים
דבר שמונע ממנה מעוף ויצירתיות
היא עצמה שופעת רעיונות
רואים שהיא כולה ניצוצות של ההתלהבות ושמחה

חיפשנו לראות מה עושה את ההבדל?

כשאמרתי לה שהיא כולה חיות.
היא היססה לרגע
אני הוספתי בשפת האם שלה ויטאליות – ,Vivante, Vitalité
היא הבינה, חייכה עם ברק בעיניים

הוספתי ואמרתי שנראה לי שזה לא מעכשיו
שזה חלק ממנה, גם אז בימים ובמקומות שבהם כאבה.
שאלתי - אם את זוכרת שחיית בנוכחות מלאה ואהבת?
ראיתי את עיניה מצטעפות במבט ילדי מתוק
זה נכון! היא אמרה, תמיד הייתי כזאת, גם כשהיה לי עצוב, אהבתי חייתי ואהבתי.
ובתוך השתיקה שנוצרה צפה אמת פשוטה

יש לחיות ויש לחיות את חיים באהבה

חיפוש באתר

ידע חדש שפורסם

עשו לנו לייק בפייסבוק