קריאתה של אישה

חכמה אינטואטיבית

22---16אייך קרה שהחכמה האינטואיטיבית והכל כך יפה שבנשים לא באה לביטוי כמעט בכלל ובמקומות רבים נעלמה למעשה? אייך זה שנתנו לפעולות ולהתנהלות שסותרות את הטבע האמיתי שלנו, להתרחש?

אולי משום שהורגלנו להאמין, שהמציאות מושתתת על פחד, כאב ושליטה. לא שאלנו שאלות ולא חקרנו אפשרויות אחרות, ואם ניסינו אותן,עשינו זאת בזהירות, בחוסר אמון ובנסיון לקבל הוכחות בונות אמון, עוד לפני שבאמת הלכנו בשביל. כמובן שהתנסויות מוגבלות וחסרות אמון שכאלה הובילו לפחד גדול יותר ועוררו אנטגוניזם וחשדנות כלפנו.

מה היא רוצה

22---10הוא לא מבין מה היא רוצה. באמת. היא רואה לו בעיניים. הוא לא יודע מה היא רוצה.

בתוכה היא מתפללת שהיה יודע. היא באמת היתה רוצה שהוא יבין כי בדמיונה היה מקשיב כל כך וקרוב. כי ככה היא. אחת איתו. יודעת אותו.

אבל הוא לא מבין מה היא רוצה.
והוא לא מבין אייך היא לא מבינה את זה.
אייך היא לא רואה?!

אייך קרה שהחכמה האינטואיטיבית והכל כך יפה שבנשים לא באה לביטוי כמעט בכלל ובמקומות רבים נעלמה למעשה? אייך זה שנתנו לפעולות ולהתנהלות שסותרות את הטבע האמיתי שלנו, להתרחש?

כי לא הבנו ,שמה שקורה הוא, שהשפה והמחשבה שלנו,של נשים, הולכות ונעלמות מן העולם, נחשבות לפטפוט וללהג, לחסרות תועלת ותוחלת. התוצאה היא, שבשפה ובמחשבה הקיימת, לאור אמות מידה מסוימות ומוגבלות מאד שהושלטו בחברה –לאישה קשה מאד להביא את עצמה לביטוי ולהוליך מהלך שנובע מן החדש. התדר הצר לא יכול לקלוט את התדר הרחב, השופע והמונע מהגיון לא מוכר.

קריאתה של אישה

הביתה

22---2קלאריסה פינקולה אסטס כותבת ב"רצות עם זאבים" על הצורך שלנו לחזור הביתה, לחזור אל עצמנו:

"כשאישה נעדרת זמן רב מדי מביתה, היא מסוגלת פחות ופחות לקדם את עצמה בחייה. במקום למשוך במושכות שבחרה לעצמה, היא תלויה מהן. בעיניים פוזלות מרוב עייפות היא חולפת על פני המקום בו תוכל למצוא נחמה ועזרה ... אישה כזו נעשית חיוורת אך שואפת מדון, נוטה פחות ופחות להתפשר אבל מפוזרת. הפתיל שלה מתקצר והולך ... ואז יש רק מסלול אחד, ולבסוף האישה יודעת שהיא מוכרחה – לא יכולה, צריכה, אולי, בערך, אלא מוכרחה – לחזור הביתה.

...נשים מסויימות חוששות שהסובבים אותן לא יבינו את הצורך שלהן לשוב. ואפשר שלא כולם מבינים. אבל את זה על האישה להבין בעצמה: כשאישה חוזרת הביתה על פי המחזורים שלה עצמה, האחרים הסובבים אותה מקבלים אינדיבידואציה ייחודית משלהם, סוגיות חיוניות משלהם להתמודד עימן. שיבתה הביתה מאפשרת גם לאחרים לגדול ולהתפתח."

הייתי רוצה לחשוב יחד איתכם על בית. ועל החזרה אל הבית - שלי, של הנשמה שלי, אל עצמי.

הביתה

22---2קלאריסה פינקולה אסטס כותבת ב"רצות עם זאבים" על הצורך שלנו לחזור הביתה, לחזור אל עצמנו:

"כשאישה נעדרת זמן רב מדי מביתה, היא מסוגלת פחות ופחות לקדם את עצמה בחייה. במקום למשוך במושכות שבחרה לעצמה, היא תלויה מהן. בעיניים פוזלות מרוב עייפות היא חולפת על פני המקום בו תוכל למצוא נחמה ועזרה ... אישה כזו נעשית חיוורת אך שואפת מדון, נוטה פחות ופחות להתפשר אבל מפוזרת. הפתיל שלה מתקצר והולך ... ואז יש רק מסלול אחד, ולבסוף האישה יודעת שהיא מוכרחה – לא יכולה, צריכה, אולי, בערך, אלא מוכרחה – לחזור הביתה.

...נשים מסויימות חוששות שהסובבים אותן לא יבינו את הצורך שלהן לשוב. ואפשר שלא כולם מבינים. אבל את זה על האישה להבין בעצמה: כשאישה חוזרת הביתה על פי המחזורים שלה עצמה, האחרים הסובבים אותה מקבלים אינדיבידואציה ייחודית משלהם, סוגיות חיוניות משלהם להתמודד עימן. שיבתה הביתה מאפשרת גם לאחרים לגדול ולהתפתח."

הייתי רוצה לחשוב יחד איתכם על בית. ועל החזרה אל הבית - שלי, של הנשמה שלי, אל עצמי.

קריאתה של אישה

21---1משך זמן רב הסתרנו את מה שאנו יודעות בעומק ישותנו.

במשך זמן רב מדי כיסינו את חכמתנו בצעיף, מכיוון שנראה היה לנו, שהיא רחוקה מרחק רב מדי מההיגיון השולט בחברה שלנו.

למדנו להאמין, שיש דבר כזה "בלתי אפשרי".

האמנו שבאמת אין ברירה אלא להכאיב, להרוג, לסבול, לפחד ולמות.

במשך זמן רב כל כך קיבלנו, שאין אפשרות אחרת
ושנאמנותנו ושייכותנו דורשות מאיתנו לקבל את היעדר התקווה ולפנות לדרכים אכזריות וחסרות לב.

חיפוש באתר

ידע חדש שפורסם

עשו לנו לייק בפייסבוק