שליטה

אנחנו יכולים

למדנו לא להקשיב לשתיקות.
למדנו שזה בזבוז זמן.
למדנו שאם אין פתרון זה חסר טעם.
למדנו שאם אני לא רואה אייך זה יגמר
אז לא להתחיל בכלל.

לכן אנחנו סובבים במעגלים
לכן אנחנו כואבים כל כך שאהבה
רבה כל כך ורצון עז לחיות
הופכים לשנאה, יוצרים מלחמה
ושולחים ילדים לעשות דברים
קשים כל כך.

אותן מחשבות ישנות
יוצרות מבואות סתומים
שאנחנו לא מצליחים
להיחלץ מהם.

אם נקשיב לשתיקה
ולא ננסה למצוא מיד פתרון,
אם ניתן לאי הידיעה לגור
בתוך הלב שלנו
ולא ניכנס לפאניקה,
נוכל לראות שבילים חדשים
שנמצאים מעבר למוכר ולידוע,
ותיפתחנה אפשרויות והזדמנויות
שלא יכולנו אפילו לדמיין.

אנחנו יכולים.
כל מה שנדרש
זו צניעות שמזכירה
שמה שאנחנו רואים
הוא חלקי ומוטה,
ואהבה שתעזור לנו
לא לכבות
כשאנחנו לא רואים עוד
את האור.

עסקאות

26---5אנחנו מתעוררים יותר ויותר לאיוולת ולאי הצדק הקיימים בארגונים.
אנחנו רואים את הנזק והכאב, את ההפחתה וההקטנה של החברים בו עד כדי התעלמות מן האדם.
חלקינו נלחמים בארגונים, חלקנו מנסים להתחכם להם, חלקנו פועלים כדי להשתחרר מהם ולהקים אלטרנטיבות חלקינו סובלים בשקט. יש אנשים שבוחרים לנהל, בכוונה לשנות ויש אנשים רבים שעסוקים בקינה על חייהם בתוך הארגונים . קינה על הסבל שנגרם להם מהם.

מה שאנחנו מפספסים פעמים רבות, הוא את העובדה, שכשאנחנו נכנסים לארגון ובוחרים להיות חלק ממנו, עשינו במקרים רבים דיל מקדים, עסקה סמויה.
העסקה אומרת- אתה ,האדם, תיתן לי את החופש שלך ואני ,הארגון, אתן לך ביטחון.

אבל אדם בלי חופש, כלוא בהגדרות ומרחב מחייה מוגבל- אין לו יותר מה לתת. הנשמה שלו כבויה ומכאיבה כדי להתחיות.
וארגון לא יכול לתת ביטחון ,כי המציאות חיה, דברים מתפרקים, דברים מתגלים, שטיחים נמשכים מתחת לרגליים. הדברים לובשים צורה ופושטים אותה. אין יכולת לשלוט. אין גישה לעתיד. אין הכוונה של התנאים. ואין צורך בכך.

כך הולך האדם נבגד פעמיים
בפעם הראשונה הוא נבגד, כי ההבטחה שהובטחה לו מופרת.
בפעם השניה הוא נבגד משום, שהארגון מפתה אותו לחפש את הביטחון בתנאים חיצוניים ובצורות ומבנים כלשהם במקום בתוכו, בתנועה של אהבה שמחבקת את החיים בשתי ידיים.

כאב מובנה.

החרות שמחכה שנשים אליה לב כשנתייאש

24---10"האם כלום לא בידיים שלנו?
באמת אין אף פעם אפשרות לדעת שאין טעם?
גם כשנמצאים הרבה, הרבה זמן
במקום מתסכל מאוד, מעייף, מתיש, מקום שנראה שכבר לא נותן חיים.
להשאר בכל זאת?
רק כי השאלה אם יש טעם או אין טעם לא משנה?
כלום לא בידיים שלנו?
הכל צפוי - זה נכון
והרשות????"
(מתוך שיחה מלב אל לב על הפוסט "ישבנו בשקט")

אני קוראת וכואבת.
השאלות האלה פעורות בי חזק.
והן שער.
אני נכנסת בו.

כשאנחנו מבינים שדבר לא בשליטתנו, אנחנו הופכים משליטים,מנהלים ואדונים למשתתפים, משרתים ומתעוררים.

זו איננה פאסיביות ישנה או מתה.
זו תנועה של מוות לאייך שראיתי את עצמי ואת העולם.
בנקודה הזו, שיש בה כאב מתמשך ועייפות עמוקה, ישנה הכרה שאייך שהבנו את הדברים מוטעה ומטעה. שזה לא ככה. ישנה ידיעה פשוטה שמה שמתסכל אותי מראה לי שאני מחפשת במקום הלא נכון. שהידיים שלי לא על ההגה.
זה סוג של "אין טעם" שכן קיים. אין טעם לעשות את מה שלא מדויק. את מה שלא יכול לקרות בטבעם האמיתי של הדברים.

אחר כך שקט.
לקלוט.
לראות.
לתת לזה לשקוע.

ואז לסובב את כל תשומת הלב אלינו, אל התנועה שבתוכינו, אל מה שמראה את עצמו בשבילי עבורי, את מה שמסמן לי לאן להסתכל ולמה לשים לב.
את מה שמזכיר לי ומראה לי מה הריקוד שלי עם העולם היום.

ואז, מתוך אלה, נובע הצעד הבא. רק צעד אחד.
ושוב, לעצור, להרגיש, להרפות, להניח, למות לעצמי, לראות
ועוד צעד אחד.

זהו צעיף שנפתח ונפתח ומגלה.
זוהי שותפות עם אלוהים.
שותפות בבריאה המתחדשת מידי יום.
שותפות במוות שנדרש כל רגע.
שותפות בפעולה וביצירה באמת.

שנחגוג את החרות שבאה מן ההסכמה לחיות את טבעם של הדברים כפי שהם ומהם להתחיות ולתת חיים.

לדעת באמת שכלום לא בידיים שלנו

24---9עוד קצת על "האם כלום לא בידיים שלנו?

אני מסתובבת כבר כמה ימים עם השאלה הזו.

לא שיש לי תשובה ברורה אלא שמצאתי את עצמי שוב נוגעת בדברים אני רוצה לעצמי שלפעמים ואינני מצליחה ליצור אותם בחיי, ותהיתי מה קורה שם?

אז מעבר למסתורי ולבלתי ידוע לי, ראיתי שכל עוד אני "יודעת בדיוק את מה שאני רוצה" אני לרוב מגבילה את אפשרויות הנגישות שלי אנרגטית. ראיתי שהמציאות החדשה שאחריה אני מחפשת מכילה מרכיבים רבים שאינם באמת ידועים לי. אך אני נצמדת למשהו מצומצם שאני חושבת שאני מכירה היטב ורוצה אותו. העקשנות שבי מקרינה את הרצון הזה החוצה. וכך קורה שאני נשארת בגבולות הדמיון והניסיון המוגבלים שלי ומצמצמת את היכולת העצומה שלי לצאת מתוך הגבולות שלי אל האפשרויות האינסופיים שלי. כן זה "באסה" בשפת הרחוב , כי אינני יכולה לדעת מה באמת נמצא מעבר לגבולות הללו.

לפעמים אני חשה בברור רב שיש שם משהו שרצוי לי מאוד, אך אני בלחץ המחשבה והרצון למצוא תשובות ו"לנוע כבר קדימה", אני נחפזת וצמצמת עם "מיקודים" ודמיון מוגבלים, את האפשרויות המחכות לי שם. כך אני הורסת במו ידיי את הסיכוי .

התסכול והאכזבה מעצמי נוראיים, אך הם גם אלה שמחזירים אותי למקום שאני מבינה שרק השתקפות מדויקת של עצמי שלי היא המשפיעה על היצירה שלי בחוץ.
ראיתי שאני יכולה לדקלם עשרות מנטרות ולברוא בדמיון שלי דימויים חיוביים רבים, אבל אם הם אינם מחוברים ללב ולנשמה שלי ואינם משקפים את מה שאני באמת מרגישה ברגע מסוים, הם לא בוראים דבר מלבד בלבול,ספק וכאב.

זה מעצבן! ובכל זאת ברור לי שזה הדבר שכן מאפשר לי לפעמים לקבל את עצמי איך שאני. אולי זה באמת כמו שאומרים "גלוי של אהבה עצמית" שמאפשר לי לפעמים למשוך אלי אנשים ומצבים שמשקפים לי את עצמי.

וזה כל כך פשוט. נכון?

כמה קל לשכוח

23---16הגשם הערב הפתיע אותי.
כאילו מה פתאום? וככה באמצע הקיץ הוא יורד?!
כאילו שכחתי שזו עונת הגשמים

שמתי לב לתעתוע
למוח שמעבד דברים בצורה שגויה
כמעט נבהלתי מהקלות שהוא יכול לשכוח
אולי לשכוח את מה שהלב זוכר?
ואם גם הלב ישכח ?
אני כבר לבושה בשרוול קצר.
מה יהיה?

או שאולי מתהפכות היוצרות, שכבות עולות ואחרות יורדות
זמן מתכווץ לו, אז גם המקום ומרחב?
קיץ וחורף מתחלפים להם תוך שעה או שעתיים לכל היותר?

ואני ממשיכה ומשחקת עם התעתוע...
ומה אם מישורים יהיו לדקות ספורות בתפישת הזמן המרחבית שלי ?
ומה אם מה שהתרגלתי אליו כבר לא יהיה?
וחדש ושונה ומפתיע יפציע מחר בבוקר!

{קראתי באיזה מקום שתופעת הבלות של המוח היא בעצם
מצב טבעי של עומס, בדיוק כמו הזיכרון של המחשב שמתמלא ופשוט אין יותר מקום בתוכו}

הצלחתי להפחיד את עצמי קצת? או שמשהו באמת מבקש להתגלות,
אני פשוט עוד לא מצליחה לקלוט או שאני מפחדת לקלוט...

אני כמעט בטוחה שאני משועממת
רואה סוף, סוף שאין תכלית לשום תכנית שבאה לעצור או לשנות את התנועה.
מה שנשאר זו התנודה של הלב הפועם?

אולי עכשיו הוא יכוון את עונות השנה?

הסדר האמיתי

23---9סדר?

הגלבוע קרא לי, אז הסכמתי לו.
משהו משך אותי בסיבים של אור.
הכל פרח . פרחים של כל העונות.
רקפות וכלניות של האביב בעיצומו
התערבבו להם עם פרגים וחרציות
של סופו
והרבה צהוב רק עיטר את הירוק המתפרץ.
עצים עם המון המון פרי
שהמים הרבים בתחילת החורף
והשמש שבאה בעקבותיו
הוציאו לאור.

כשהלכתי בשבילים
שחלקם אדמה טובה ודשנה
וחלקם אדמה חרוכה ומתבקעת
ידעתי ממש
שסדר, כמו שאנחנו מבינים אותו,
סדר כמו לשים דברים במקום
ולהאמין שאנחנו יודעים מה מקומם
של דברים-
הוא המצאה אנושית.

בכל רגע לוקח משהו צורה
ופושט אחרת.
בכל רגע משהו עולה
והוא נורא נכון לרגע הזה
ולכן הוא גם בדיוק מתאים.
ואז עובר הרגע הזה
והאינסוף מראה את עצמו
בלבוש חדש
וזה מושלם
ומדויק
וממש מתאים.

דברים לא מתפרקים
כי הם לא היו מסודרים מלכתחילה.
פשוט אנחנו לא הסתכלנו מקרוב
וחלקיקי האור הרוטטים
נראו לנו כמו משטח אחד
עם צורה קבועה.

אז זהו, שלא.

הייתי רוצה

20---2הייתי רוצה שדברים יקרו מהר
הייתי רוצה שדברים יקרו מהר
הייתי רוצה שיקרו אחרת
הייתי רוצה להתעורר יותר מהר
הייתי רוצה לדעת עוד קצת

ואני מוצאת את עצמי דוחקת בי ובאחרים
לחשוף עוד קצת, עוד קצת מהמסתורין
הייתי רוצה להתנער ולנער
הייתי רוצה להגיב יותר מלא

עד שמילים נעשות דלילות
ואני נעשית עייפה מאוכזבת ומתכנסת

רק כשאני שותקת אני קולטת את התדר המשתנה
כל דבר וכל אחד בקצב שלו
בזמן המסוים שלו קורה
פוקח עיניים מזדקף וקורן אור
כמו פרח שנפתח מול השמש

בתוך השקט אני רואה את הצבעים העדינים השטים לעברי
מרגישה עצמי מתרחבת עם כל תנועה קטנה בזוית הפה של מישהו
נדנוד ראש שאומר הרבה, עיניים נעצמות נפקחות ברפרוף.

אחרי כל כך הרבה ״ היית" , ו"הייתי רוצה"
אני מתכנסת אל להבת נר
נפעמת לחזור הביתה .

חיפוש באתר

ידע חדש שפורסם

עשו לנו לייק בפייסבוק