תנועה

תפילה לתנועה

27---19בשבועות האחרונים אני מטולטלת עם המאורעות שנגעו בי חזק. היעדרותם של הנערים ואח"כ מציאתם הרוגים.
הרצח הנורא של הנער , ומציאות מלחמה לאחי תושבי הדרום.
אני נדהמת לראות את עוצמתה של השנאה,כשהיא נוכחת בכל מקום.
התגובות שעולות בפיד מימין ומשמאל מכווצות אותי בכל פעם מחדש, גורמות לי לבחור צד. להסכים או לגנות והנשמה זועקת את מה שהיא רואה ממזמן.
אין כאן צודקים
ולא יהיו. כל עוד ההרג יוביל את התנועה.
המיינד מתחנן למצוא תשובה ברורה ומדויקת ובאין מוצא חוזר לתבניות הישנות והבטוחות לכאורה. מביאות עוד ועוד שנאה, פירוד ואמהות בוכות.

בחלומות שלי חוזרים שוב ושוב גלי צונאמי לשטוף הכל
ואז אני מתעוררת מטולטלת. נשארת עם החוויה החזקה מהחלום.
מבינה עד כמה פחדתי מחורבן ועכשיו אני עדה לו.
זה מרגיש כמו סוף העולם.
מתפללת שזה יהיה סוף לתבניות ולא סוף לחיים.
שנזכה לראות חדש
שלא נתעוור מהצדק.
שלכם בלב כואב ובתקווה

צלילה

26---9כשקשה לך, תעצור ותשאל איפה אתה הולך נגד התנועה הטבעית.

כשאת רואה התנגדות, אל תתקשחי ותהדפי. עצרי רגע. תסתכלי מה בתוכך הפסיק להיות רך ולא מסכים להבין מחדש.

כשאתה רואה שמה שאתה עושה לא עובד ויוצר כאב ונזק לך ו/או לאחרים, אל תעשה את זה יותר. אתה יכול לסמוך על זה ,שאם תעצור ותבקש לראות, יגיעו שבילים חדשים.

כשאת לא סומכת על הידיעה הפנימית ועל הכוחות העצומים והלא ניתנים להסבר ולתפישה, שיש בך- תשאלי מישהו אוהב. הוא יזכיר לך ותאמרי כן בחזרה.

הכאב החזק וחוסר האונים העמוק קוראים לנו לצלול.
צלותא זו תפילה.

החיים הם תנועה

לפעמים נסתמת הדרך, שדה הראייה מצטמצם מיגון.
אתם בוודאי מכירים את ההתכנסות לפינה אפלה
את הכמיהה להיעלם מחוסר אונים קורע.
ונדמה שאפסו לכם המילים להתריע ולעורר מחשכה

אז, אז אני מבקשת להזכיר לעצמי לנוח בתוך העלטה
ולא אירתע להושיט יד אל הבלתי נודע
רוצה לזכור שהחיים הם תנועה, הם שנוי, הם צמיחה מתמדת.
רוצה לחזור ולהזכיר לעצמי שכמו שהטבע לא יכול להישאר סטטי
והוא לנצח משתנה מתפתח וגדל ביופיו כך גם אנחנו
ולכשאתפתה לחשוב שמשהו איננו מתרחש בי או בכם
אגע בפניי ובידיי בזרועותיי בעדינות
אנער עצמי ואדע שאנחנו תנועה של אהבה

בקצב של אמא

24---14כבר שבוע – רק שבוע? – היום בדיוק שבוע, שאמא עברה לבית אבות.
למחלקת תשושי נפש.
כל יום מישהו מאיתנו מגיע לבקר אותה.
כל יום יש בה שינוי.
בערב החג, כשהייתי אצלה, הרגשתי – היא מרפה. היא סוף סוף מרשה לעצמה להפסיק להיאחז בציפורניים במה שחומק ממנה. להפסיק להיאבק. אולי לנוח.
והיום חזרתי וקראתי את הרשומה שכתבתי לפני ארבעה וחצי חודשים בבלוג שניהלתי.
והיום – ממקום חדש, ממקום אחר – מתחברת שוב למה שכבר התחלתי להבין אז:

"לאחרונה אני אומרת לעצמי, שאני לומדת לחיות בקצב אחר. בקצב של אמא. לאט לאט.
להתאים את הצעדים שלי לשלה. להוריד הילוך כשאני בסביבתה.
לומדת - ולא תמיד מצליחה - לא לזרז אותה.
אמא אמרה לי כבר לפני כמה שנים - כשעוד היתה מבשלת, מנקה, מטפלת בגינה - חזרה ואמרה לי, שהיא מרגישה, שנעשתה יותר איטית. את, אמרה לי, עושה הכל כל כך מהר... ולי כל דבר לוקח פי כמה יותר זמן.
זה בסדר, אמרתי לה אז, זה טבעי, ולאן כבר יש לך למהר? קחי את הזמן שלך, תהני.
מעניין, החיבור הזה בין מהר ולאט.
כי מאוד מהר, ממש מיום ליום, הקצב של אמא הולך ונעשה יותר ויותר איטי.
ואני מנסה להתאים את עצמי. ולא תמיד יש לי הסבלנות. לפעמים אני ממש מרגישה את התסכול שלה, כשאצלה משהו רק מתחיל להתהוות, ואני כבר הייתי שם, ראיתי, התייחסתי, ושלום, חלפתי, והיא רואה רק את כשכוש הזנב שלי, אי שם במרחק. לא השתהיתי מספיק, כדי לתת לה לעבור את החוויה בקצב שלה.
אבל הבוקר הבנתי משהו אחר.
זה לא שהיא לא מספיקה להדביק את הקצב שלי.
זו אני שלא מדביקה את שלה.
היא תופסת תאוצה. היא עוזבת מאחור את כולנו, משתאים, מנסים להבין מה קרה פה. היא פורשת כנפיים בלתי נראות.
היא לא מתכווצת. זה רק נדמה לנו.
היא על מסלול ההמראה. בדרכה אל המהירות העל-קולית. אל מהירות האור. אל האור."

תקווה, ניסים, תנועה

23---13באימון היה רגע שאני קוראת לו קדוש. זהו רגע שכזה, שבו את יודעת, שעכשיו זה זה. אנחנו נוגעים בשורש, בהתחלת ההתחלות, ביופי עצמו.

זה היה כשהיא אמרה, שאין לה בשביל מה להיות שם. שאין שום טעם להישאר. שהיא לא רואה למה.

שם, בדיוק כשאנחנו יודעים שאין תקווה ומפסיקים לנסות ליצור אחת או להצדיק או לומר שבעתיד זה יהיה אחרת -כשכל זה נגמר, זו בעצם ההתחלה.

כי ברגע הזה, אם אתה לא כבה וקמל, אתה מגלה את התנועה שנמצאת שם מבלי שאתה יוצר אותה. זוהי תנועה שהיא בעצם הפעימה של החיים, הנשימה של הטבע שלנו. אתה יכול לנוח בה. את יכולה להרפות. היא שם מתמיד ולתמיד.

ואז, בתוך השקט והיופי שמראה את עצמו בהמון צורות, אם לא ויתרתי ולא האמנתי לכך שאין שם כלום, ואני ממשיכה לנשום ולבקש להרגיש- זו הקרקע שבה מתרחשים ניסים.

ניסים הם אותם הדברים שאנחנו לא יודעים אייך להסביר אותם, כי השכל לא יכול לתפוס את היופי והעוצמה, את האהבה ואת השמחה שהם מבטאים. הם אמיתיים מאד והנשמה מכירה אותם ממש טוב, אבל כדי שנשים אליהם לב, השכל צריך להיות בוואקום, בחלל שאי אפשר למלא אותו.
אבדן תקווה זו דרך מצויינת ליצור חלל שכזה.

מאין יבוא עזרי

19---10ללכת בלי לדעת לאן להגיע,
להרגיש את קרני השמש החמימות מלטפות בחום נעים,
לטפס ולצעוד בדרך כמעט לא צפויה.
להתרגש מהיופי שנגלה בכל רגע,
לתת לגוף להזכר בשמחת התנועה, לראות שהגוף לעולם לא שוכח, גם שנדמה שיובלות הוא לא נע, הוא לא באמת מתנוון, הגוף שמח בתנועה ומשתוקק אליה.
כל מתנת תנועה כזו מזכירה לו מי הוא ולמה הוא נוצר.
מעוררת את הרצון שהיה רדום עד עכשיו.
את השמחה של החיבור בינו לטבע.
האזניים שוב מתחדדות לזהות קריאות ציפורים והעיניים מגלות בהפתעה שפן סלע נמלט.

ללגום מי גשמים זכים ישר מהסלע
להשתעשע עם זוג טריסטרמיות במשחקי שריקות, כמו שריקת התנועה שאחרי שנים עדיין שגורה בפי.

ושיר המעלות מזמן לא היה נכון כל כך , שההד חוזר אלי מן הוואדי וההרים עוטפים אותי במצוקים רבי הוד.

״אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי
עזרי מעם ה׳ עושה שמים וארץ״

נחל חריטון
שבת פרשת שמות

לחייך מול מה שהמציאות מציעה

19---5לפני שהלכתי לישון אתמול הייתי מלאה בחדוות עשיה - שמתי שעון למוקדם בבוקר - כל כך הרבה דברים שאני רוצה להוציא לפועל - איזה כיף !!

אבל בבוקר קמתי מטושטשת ומבולבלת - השעון העיר אותי באמצע חלום, לא הבנתי מי נגד מי ואיפה אני, ופתאום כל הדברים שרציתי לעשות צפים מולי כמו הולוגרמות שאני לא יכולה לגעת בהן - אף אחת מה׳עשיות׳ לא נגישה לי ואני יודעת שגם אם הייתי מסוגלת להכריח את עצמי לגשת אליהן, הן לא תצלחנה בידי - ניסיוני כבר לימד אותי דבר או שניים בנושא

אני מרגישה מתוסכלת.
אין לי עצבים לכלום, אפילו לא לאכול ארוחת בוקר - מקסימום לכרסם כמה עוגיות.

למה?
מה קורה לי?
עולה בדעתי לאמן את עצמי תוך כדי כתיבה - דווקא לעשיה הזו אני ניגשת בחדווה רבה

אני רואה שאני מייחסת חשיבות רבה למה שתכננתי, שאני מרגישה שהוצאה לפועל כמתוכנן היא קריטית להגשמת רצונותי.
אני רואה שאני מתנגדת למצב הוויה מפוזר ועצבני - מרגישה שמשהו לא בסדר.
אני רואה שהנשימות שלי שטחיות, שהמחשבות שלי מדלגות מדבר לדבר, שאני מכווצת את המצח.

וואו.
מה קרה?
מה בסך הכל קרה?

מחשבה.
מחשבה שאומרת שאני אמורה לפעול, להיות מרוכזת, לעשות רשימות עם סדרי עדיפויות, כי אם לא אז...

בשלב הזה של הכתיבה קורים דברים במציאות החיצונית:
פתאום פגישת אימון שכבר זמן מה לא הצליחה למצוא לעצמה משבצת יוצאת לפועל בספונטניות, והנושא שמעלה המתאמן, הוא, איך לא: סדרי עדיפויות וה״צורך״ להוציא לפועל המון דברים בבת אחת...

אני מקבלת הזדמנות פז להזכר:
המציאות נוצרת באופן מיסתורי ומשקפת את הבהירות או הבילבולים שלנו.
הפעולות שלנו אינן אלו שיוצרות את המציאות, אין דבר כזה ׳פעולה נכונה׳ כמו שאין דבר כזה ׳טעות׳, ואין שום דבר שחייבים או צריכים לעשות.

תוך כדי אימון אני מצליחה להתעורר יותר לעומק להבנה שרותי חלקה איתי לפני כמה ימים:
החומר הוא לא דבר אובייקטיבי שקיים בנפרד מהרוח.
החומר לא חי בפני עצמו - הוא עדות לרוח.

להתייחס לחומר כאל דבר שאני אמורה לטפל בו, להנדס אותו, לארגן, לסדר, ללוש ולעצב, נראה פתאום הזוי לגמרי, ממש כמו לנסות לסרק את דמותי שבמראה.
פתאום המשפט ״חייבים להיות מעשיים״ נשמע כמו בדיחה

אני נושמת, אני מרפה, אני נרגעת, ואני מגלה שוב שבדרך פלא כל הדברים נעשים, כולל הכפתור שרציתי לתפור ושימון השרשרת של האופניים - הם פשוט קורים בתיזמון ובדרך משל עצמם.

ואני, מה ״תפקידי בכוח״?
נראה לי שכל שאני אמורה ״לעשות״ הוא לשים לב לרצון, להתעורר מבלבול אם נדמה לי שהרצון הוא צורך, ולחייך לנוכח עוד אפשרות שהמציאות מציעה

כהרף עין

18---2אתמול בערב מצאתי את עצמי מופתעת ונפעמת מול המשמעות העמוקה של המושג"כהרף עין" . אותו שבריר של זמן בלתי מדיד שכל עולמי התהפך מקצה לקצה, לחיים או למוות, לשבט או לחסד, וזה ממש לא היה בידיי...

וגם כשזה נראה שכן...שידי אדם אחזו בהגה וישרו אותו, אני יודעת שהייתה שם התגלות של הנשגב מבינת אדם.

לקח לי זמן שקט ומוזר בו ריחפתי כמו בחלל בין שמים וארץ כאילו לא הייתי שם , צפיתי בחרדת קודש באותו הרף עין שהכול הוכרע ושחלף מול עיניי. מברכת ברכת הגומל. חומלת מוקירה ושמחה. כן אנחנו שמחים שנשארנו כאן להשתעשע .

יש רגעים

יש רגעים בחיים בהם אנחנו חווים כאב או פחד גדול,
מאמינים שקיבלנו "מכה" שאין אפשרות להתאושש ממנה.
ואז אנחנו מוצאים את עצמנו בצומת בה יש לנו אפשרות לבחור באחד משני נתיבים:

נתיב אחד יוביל אותנו להבנה שהרגעים הקשים בחיים הם הזדמנות מיוחדת במינה לחוות את עצמנו בצורה עמוקה, להתקרב לעצמנו ולצאת ל"מסע לגילוי עצמי". בנתיב הזה נפתח את הלב ונלך בעקבות המסתורין. נסכים לא לדעת. נסכים ללכת לאיבוד ולהיות פגיעים.

בנתיב השני נבחר כאשר נאמין שהחיים מסוכנים
ולכן חייבים לשלוט ולעשות הכל על מנת למנוע כאב.
במקום הזה, נועלים לסתות, חושקים שפתיים, סוגרים את הלב וכך יוצאים לעולם. מרגע זה ואילך - אני שולט, אני קובע ומכתיב את כללי המשחק ובכך דואג שלא אפגע ושלא יכאב לי יותר.
שווה לזכור - שלא קיימת אפשרות לשלוט, כל ניסיון כזה יוביל בהכרח לכאב ולסבל.

כאשר לא זוכרים זאת נוצרת מציאות בה יש:
אנשים טובים - כל אותם אנשים שמוכנים לקיים את כללי המשחק, לעמוד באוסף התנאים. והם יתוגמלו (ובגדול...) על מנת שימשיכו לשחק את המשחק.
אפשר לטעות ולקרוא לזה אהבה, אבל זהו אך ורק בלבול שנובע מפחד ומניסיון לשלוט.
שווה לשים לב, שאותם אנשים שכביכול זוכים לאהבה הופכים להיות עבדים. הם נכנסים לכלוב של זהב, נגזל מהם באופן מיידי חופש הבחירה.

אנשים רעים, הם האנשים החופשיים שרשאים לבחור. הם הופכים לאויבים, מאחר והם מסכנים את היכולת לשלוט.
שווה לשים לב!!!
כאשר אנחנו מאמינים שקיים משחק ואנחנו לא משחקים אותו, נחווה חוויה של תבוסה, של הפסד, של אפליה.
והצד השני יוכיח לנו את זה בכל דרך אפשרית, על מנת לגרום לנו להבין שטעינו בבחירה ושכדאי לנו להתחיל לשחק לפי כללי המשחק שלו.

המשחק הוא פרי המצאה שנולד מפחד ומרצון לשלוט.
הוא שער מדהים.
ברגע שקלטנו שאנחנו בתוך דינמיקה מהסוג הזה, שווה לעמוד מהצד, כצופה ולעקוב אחרי התנועה.
לראות איך המשחק מקיים את עצמו ומתחזק את עצמו.
עד כמה אני מאמין בו ומה זה עושה לי.

מה שהשמש עושה לי

17---3בכל פעם שהשמש מופיעה אחרי זמן של אפלה, גשם, עננים וערפל, אני מופתעת מן השמחה ששוטפת אותי. הכל מתרונן בי. אני כל כך חיה.

היום הלכתי ברחוב, הכל שטוף כל כך ונקי כל כך, הצבעים חזקים כל כך ובריאים. אתמול ידעתי שהגשם טוב לעצים ,לשתילים ואפילו לפקעות, אבל בפנים הכל ישן אצלי שנת חורף.

היום ראיתי את הפירות של אתמול. הרגשתי את החיים רוטטים ומראים את עצמם.
חגגתי אותם וביקשתי מעצמי, לזכור את השמש ואת החיים הזורמים והמתרחשים, גם כשחשוך ומוסתר.

סחרור

יצאתי להליכת בוקר מוקדמת בפארק השכונתי
מבלי להתבלבל עטתי על מתקן מסתובב
בקושי נדחקתי למושב הקטן
והסתחררתי... והסתחררתי
אתם מוזמנים להסתחרר בריקוד חופשי בין שאלות לבקשות ולשיתופים

חדש

מה קורה שאני נותנת למכחול לקחת אותי במקום להוביל את המכחול למקום ידוע מראש?
מה יקרה אם אקשיב לרוח ואתן לה להוביל אותי בלי שאשלוט ואדע לאן אני מגיעה?
מזמינה אתכם להגיע למקומות חדשים יחד.

תנועה לא הגיונית

תנועה לא הגיונית.
מה שם גורם ללב לקפוץ אחרי שהיה נראה שהוא נרדם או יצא לפנסיה בכל הזמן הזה, של הליכה בעקבות ההגיון.
עכשיו כשאני חושב על זה - הליכה בעקבות ההגיון יותר ויותר מזכירה לי את הסיפור על פו הדב שהולך בעקבות "פילנפיל" מסביב לחורשה קטנה, ולאט לאט ככל שהוא ממשיך ללכת העקבות מתרבים והולכים, כי מי אם לא הוא מטביע אותם?!
אז בתנועה הלא הגיונית אני קודם כל זז הצידה ועוצר.
מה קורה שם?

אם נהיה קשובים

אם נהיה קשוביםאם נהיה קשובים,
נלך עם לב פתוח,
נשים לב שהאדמה כל הזמן זזה,
היא בתנועה מתמדת.
לפעמים אנחנו מנסים לעצור את התנועה, כי אנחנו מפחדים משינויים, רוצים להיאחז במוכר,
ואז לרוב נמצא את עצמינו עייפים מאוד.
זה כמו לשחות נגד הזרם
או לנסות לעצור אותו.
לפעמים אנחנו חושבים בטעות,
שאנחנו הם אלה שיוצרים את התנועה.
אנחנו רק שותפים.
שווה לעצור,
להתבונן, להרגיש ולהתפעל.
אם נסכים להרפות,
אם לא נתנגד
נגלה הרבה יופי.
מוזמנים לשתף, לשאול, לשים לב.

חיפוש באתר

ידע חדש שפורסם

עשו לנו לייק בפייסבוק