כשהדברים מתפרקים

רק בן האדם נשאר

27---20דברי קוהלת ׳״עת לבנות ועת להרוס״ הטרידו אותי תמיד. לא נתנו לי מנוח.
זה לא שלא הבנתי. זה יותר שהבנתי שאני מבינה שטחית.

היום הפסוק חוזר וגר בתוכי. זה סימן לתת לו להישאר שם, חי ונושם בתוכי, ולשים לב שוב ושוב למה שאני רואה. למה שמתבהר.

כרגע רואה שלהרס יש תפקיד. ה״אני״ מקבל עזרה בלהיגמר. הסמלים מאבדים תוכן.
הביטחונות מוכחים כרייקים.
כל מה שאנחנו מנסים להיאחז בו מוכיח את עצמו כעלה נידף ומשענת קנה רצוץ.
כל דרך שנקטנו באה מגיעה למבוי סתום. גם הדרכים שהיינו בטוחים שעובדות ופותרות.

רק בן האדם נשאר.
בן האדם החי באחד
הניזון מן החכמה העילאית
הטובל ביופי האינסופי
המתעורר לעצמו
ולטבעו הנברא.

במקום הפגנות

27---6אף פעם לא הייתי אדם של הפגנות.
מחאה נראתה לי מאז ומתמיד לא מדויקת.
לא שלא היו לי שאלות קשות סביב זה.
אבל בכל זאת.

רק מאוחר יותר הבנתי
שחסר מביא חסר
שפחד מביא פחד
ושהתנגדות מביאה התנגדות.

קורים דברים קשים מאד
אנחנו עושים דברים קשים מאד
אנחנו גם נפלאים
ויכולים לעוף לגבהים, ליופי ולחכמה עצומים
אבל ממעטים לעשות את זה.

כציבור הפכנו מגושמים
עייפים ופעמים רבות בוטים
ונטולי עדינות וכבוד
שנדרשים כדי לראות.

אנחנו באים בכוח
רוצים את השורה התחתונה
ולא רואים מעבר
לקצה האף
מעבר לאורך המחשבה
המוגבלת.

דווקא המשבר שאנחנו נמצאים בו עכשיו
דווקא העייפות וההכרה באין מוצא
מזמינים אותנו לפתוח שיחה ציבורית חדשה.

כזו ששואלת את השאלות האמיתיות,
מבקשת להכיר במה שבאמת קורה
לא כדי להאשים,
אלא כדי להבין
אייך זה קורה לנו.
אייך אנחנו מסתבכים כך
בתוך עצמנו
וחיים בגלות ובניכור
ממי שאנחנו באמת.

שיחה ציבורית
שמוכנה להסתכל על מה שאנחנו כן רוצים
ולהיזכר בטבע האמיתי שלנו
ובמה שמתאים לנו להיות ולחיות
ובמי אנחנו בוחרים להיות בתוך הסביבה שלנו.

שיחה שמניחה ל-לא, להפרדה ולהתנגדות.
לפחות לזמן מה.

כשהעולם מתמוטט, מנותך לרסיסים

26---16ישנם רגעים שבהם העולם כפי שהכרנו אותו מתמוטט.
אני לא אוהבת מילים דרמטיות, אבל כאן אין ברירה. מתמוטט.
מנותץ לרסיסים. מתאדה.
ואיתו- כל הוודאויות, החוקים, הכללים והתנאים, שהפכו לנו את העולם לנסבל יותר, או לפחות כך זה היה נראה. לבטוח יותר. לניתן לשימוש ולהתנהלות יותר, כך טוענת המחשבה. וכך הרגשנו באמת.

אז אנחנו בריק. כמעט ריק. כמעט אין קולות וכמעט אין צבעים וטעמים ורגשות.
אם ראיתם אייך נראה אזור הכור בפקוצ'ימה אחרי הצונאמי- אז כזה.
אפילו לאן להזיז את כל המיים הרדיואקטיביים אין. והמיכלים ששמו אותם בהם, נסדקים. ואין לאן לפנות כמות כזו של פסולת. הרים. אז הכל כמו בלי נשימה. בלי יכולת לקחת נשימה.

בזמן הזה לפעמים עולות מחשבות.
שאריות מן העבר.
כמו גוף מת שעוד זז ברפלקסים.

מחשבות כמו- ניצלו אותי.
מחשבות כמו- תמיד אני נשארת לבד
מחשבות כמו- למה הוא לא יכול לעשות את הפשוט והמשמח
מחשבות כמו- בגדו בי , ובדיוק כשפתחתי את הלב.

היום ,תוך כדי אימון, ראיתי שהדבר היחיד שאני יכולה לעשות אז, הוא לתת ללב שלי להישבר. אבל ממש.

כשאני מסכימה שהלב ישבר, קורה משהו מיוחד כל כך. הלב כאילו נימול. הוא חשוף הרבה יותר לעור.
זה לא משהו שאני עושה.
זה קורה
כשאני נותנת את הזמן.

שברירות

26---10השבריריות.
השבריריות שנחשפת בבוטות.
זה מה שקשה כל כך.

כל המוצקות והוודאיות
מנותצות.
כל מה שהייתי בטוחה
שאפשר לסמוך עליו
ברגע אחד
נעלם.
ממש
נעלם.

אתה עומד פעור
את עומדת מוכת הלם
ונדמה לך שאת משותקת.
נדמה לך שאיבדת לגמרי את יכולה התנועה
לתמיד.
שאין יותר יכולת לאנרגיה לזרום
ולשמחת החיים לסחוף.

המיינד אומר לכבות.
לתת לשארית הכוח לזלוג.
בין כך ובין כך אין טעם.

ואז
אם לא יצרתי תחליפים מדומים,
אם לא ניחמתי את עצמי ושמתי בפרופורציה
ואם לא יצרתי לעצמי אשלייה של עשייה
אני מקבלת
מגע ישיר
של אור
עם אור.

אל תוך הערפל

23---17איך להיות שהכל לפתע מתערפל
כל מה שידעתי שעובד
כל מה שהכרתי שפועל
לפתע בלי הכנה,
מתפרק.
אין דרך גלויה
הכל סתום
מה שהיה גלוי
נעלם
מבוכה
כאב
תסכול
ואז, שאני רואה שאין מוצא
שום דבר מהשפה הקודמת לא פועל.
אני חוזרת למורה הקדום ביותר שלי
מוצאת את עצמי קוראת את אותם פרקים.
התיקון הכללי.
ומישהו עוצר בצד ושואל לשלומי.
הוא מתקרב ומציע עזרה
ואני רואה את מסך הערפל לרגע מתפוגג.
האויר חוזר בחלקו לחזה הנעול
לשריון הפלדה שנעלתי על עצמי.
תפילה, לא בשביל
לא כדי שיקרה מה שאני רוצה.
תפילה , כי אין משהו אחר חוץ מזה.

מתפללת לחזור לראות בהיר
בינתיים כאן, בעיניים מצועפות ולאות.
ידיים פתוחות בתקווה
ולב שבור.

אימון

ברגעים מסוימים בחיים וגם באימון, שרירי הפנים לא מחזיקים, קשה להחזיק את הראש ישר, הבטן מכווצת עד כדי כך שהכתפיים מתקפלות וסוגרות על החזה והכובד מושך למטה. וקר.
שם נחווית פעמים רבות אימה.
היא באה כי האדם יודע שהדברים מתפרקים.
או יותר נכון- התפרקו.
אולי עוד שומעים השתברות, אבל זה כבר הסוף שלה.
אולי עוד מנסים להחזיק, אבל יודעים שזה לא יעבוד.
בפנים ריק ואין אפילו סימן לתנועה.

למה כל כך מפחיד אותנו כשהדברים מתפרקים?
ומה באמת קורה שם, כשאנחנו אומרים שמתרחשת התפרקות?

מה זה להתפרק? לאיזה חתיכות? זה כמו שמה שהכרת לא קיים כבר? זה שכל הדרכים שהבנת בהם את העולם נגמרו? זה שאת לא מכירה את עצמך ואפילו לא יודעת אם יש מה להכיר?

עולם הפחד,הוא עולם שמבקש להיזהר ולא לכאוב-כי זה נורא. אבל בעולם שיודע שכל מה שנגמר מגלה לנו משהו יפה הרבה יותר, רחב הרבה יותר וקרוב הרבה יותר למקור- יש שער גדול כשהדברים מתפרקים. וכדי לעבור בו ולהתענג עליו אנחנו לא צריכים להבין אותו.

לאן לוקחת הרוח- אנחנו עבדים של מחשבות ופחד. היציאה מאיזון, התפרקות המבנה- קורות רק כשכבר נישמטה המחשבה וכבר אין לה ממש אחיזה עלינו. זה לא אומר שלא ניבהל אבל זה כבר מעין הרגל שהבהיל אותנו. היציאה מאיזון והתפרקות המבנה מאפשרים לחלקיקים לחזור ולרטוט ולא להיות מקובעים וקשורים זה לזה בקשר חזק. שמחה למשל, צריכה לרטוט. אם הכל מהודק היא לא יכולה להתרחש:)

הפחד הוא שאריות של מחשבות שכבו שמוקרנות על ידי השכל. המסך זה אנחנו. או- מהויות, אור רוטט, שעוד לא נקלט על ידי השכל או שעדיין לא נתגבש כצורה.
הנקודה שבה אנחנו מתחילים להבין משהו היא הנקודה בה אנחנו מתחילים לראות את המחשבה שלקחנו כמובן מאליו עד היום ואין בה שמץ של אמת- המחשבה שאומרת , שאנחנו עושים את מה שיש ולכן אנחנו צריכים להיות אלה שאפשר לסמוך עליהם. כלומר, אני צריכה לסמוך על עצמי. בילבול.
כשהמחשבות עולות, מה שנותר הוא להקשיב למחשבות שקופצות חצי מפורקות, לשכב בנוח ולהתסכל על המופע שהן יוצרות. כמו שהוא מתחיל ככה הוא נגמר. מופע זה מופע.

זה לתת למה שנגמר ללכת ולמה שכבר לא שייך לאפשר לא להישאר. זו ענווה עם עוצמה שעוברת דרכינו. לילה טוב יולה יקרה ותודה רבה שנתת לי אפשרות לרקוד אותך כאן את ההתפרקות. קלות ופשטות מופיעות מיד כשאנחנו מרשים לעצמנו לעשות את זה.

לא חייבת להיות לידה כואבת

22---18וכבר נאמר: "כל העולם אינו נברא אלא בשבילי".
וכך יותר ויותר אני מרגישה לגבי השביתה במקום העבודה שלי.
אם העולם נברא בשבילי – יש לי מה ללמוד. בכל רגע. בכל מקום. שיעור מיוחד בשבילי. ואם פספסתי ולא למדתי – לא נורא, הוא עוד יחזור, השיעור. בצומת אחר, בלבוש אחר. עד שאפקח את העיניים ואראה.
השביתה הזאת, שהתחילה יום למחרת הלידה של בתי – מלמדת אותי, שגם אני בלידה.
שמה שאני מרגישה עכשיו – אלה צירי לידה. עדיין לא בשלב הפעיל. עדיין לא בפתיחה מלאה. אבל בדרך לשם.
כל שעה מתנתק עוד נים או שניים, הקושר אותי למצב העוברי שלי. כל רגע משהו מתקדם, נפתח עוד קצת, מתרכך עוד קצת. בדרך אל המחיקה והפתיחה.
אני היולדת ואני הנולדת.
ורק להיום, רק לעכשיו, אני לא מתפחדת. כי הולך ומתבהר לי, שזו לא חייבת להיות לידה כואבת. לא ניתוח קיסרי, לא לידה מכשירנית, לא לידה חטופה. לידה טבעית, המתקדמת לה בקצב שלה.
אין לי מושג, כמה זמן זה ייקח. אין לי מושג, לאיזו מציאות אני הולכת להיוולד. אבל אני כבר יכולה לראות, שיש שם אור. ושאמשיך להיות מחובקת ומוחזקת. באהבה.

האם אני נאחזת בכל הכוח?

20---9הרגע הזה, שבו הדברים מתפרקים, שבו מה שראית לא מחזיק יותר מים, שהסדר נעלם כלא היה ואני אפילו כבר לא בטוח שהיה שם אי פעם...ברגע הזה, מה קורה לי?

האם אני נאחזת בכל הכוח במה שאמור היה להיות משענת בטוחה או קירות מגינים?
האם אני נאבק על העיקרון, ולא נותן לשום דבר לזוז מן המקום או לעטות צורה חדשה? האם אני גאה שעשיתי את זה?

האם אני מברכת על מה שהיה, מודה על כל שניתן וניצבת שקטה, שמה לב ונפעמת, נוכח מה שמראה את עצמו?
האם אני נותן לדברים להתפרק ומסכים לא לאסוף, כי אני יודע, שמה שיכול להתפרק בין כך וכך אין לו כבר יותר אחיזה?

שבוע מבורך שהיה
ושבוע מברך שיהיה
שבת שלום
ויופי
ואהבה

כל הסדר המסודר היה כלא היה

20---4הוא ישב עצוב. מבוהל מעוצמת ההתפרקות. מן הפתאומיות שלה. הוא חי בטוב. ממש בטוב. וגם שמר עליה כי אהב וחשב, שמי שאוהב שומר.

אבל אז באה ההתפרקות וכל הסדר המסודר היה כלא היה. היא היתה חשופה ללא אזהרה והתנהגה כמו פרפר מבוהל, אחוז אימה. מובן. ככה זה כשחומות מגן מתגלות כדמיון .
והוא נחבט אל מה שנחבא מאחורי הקלעים במשך זמן רב, מהודק ושמור ,מוסתר כמו מסמך סודי ביותר.

במפגש היו רגעים של שתיקה שהיו בה אימה, בהלה משתוללת, פחד קר. הסכמנו להם. לא שהיו המון אופציות. היה אפשר להפריע ברעש ובשיחה ריקה, אבל היינו עייפים מידי ואוהבים מידי.

ושוב, הייתי נפעמת מן הרגע הזה שבו האפלה, אם לא נלחמים בה ולא מתכחשים לה, לא מנסים להעלים אותה ולא מתעסקים בה בכפייתיות טורדנית-נעלמת כלא היתה.
הכאוס הופך לשער והריק מתגלה כמלאות שאי אפשר להפר אותה, לא משנה מה.
הפשטות והקלות , היופי שבאהבה והחכמה שבה מראים את עצמם כמו שמש שחיכתה רק לתשומת לב.
אז נתנו לה.
תשומת לב.
תשומת לב לאור.
והיה חיוך
ותקווה
ושמחה
ואמירת כן ברורה
לחיים.

כשדברים מתפרקים מגלים

18---4האם יתכן שדברים מתפרקים?
באמת?
אם מה שהיה עד עכשיו, מסודר בצורה מסויימת ועכשיו הצורה משתנה, האם זה סימן שהוא נגמר?
אם לא נמהר לתת שמות למה שקורה , מה נוכל לגלות , על עצמינו, על דברים חדשים שעוברים בנו.
כמה גדילה יש בהתבוננות לא שופטת של המציאות.
בלי להשתמש במונחים שהורגלנו אליהם.
כמה פעמים שמענו או מצאנו את עצמינו אומרים :
״ אני מתפרקת, לא מסוגלת יותר״
״ נשברתי, אי אפשר להמשיך ככה״

ולא התפרקנו
ולא נשברנו
ולא נגמרנו

רק גילינו על עצמינו, שיש דברים שכבר לא מתאימים לנו יותר או שאנחנו מסוגלים להרבה הרבה יותר מאיך שהערכנו את עצמינו.
זה כבר סיבה טובה לשמוח, לא?

אושר

16---2היא ישבה על הכורסה בבית הקפה כשהיא מסתכלת על הים ועל אלומת האור שמשתקפת על המים ממש מולה. אני הייתי עם הגב לים אבל אור חזק מאד קרן ממנה אלי. הייתי טבולה באור.

שער לבן יותר ממבצבץ בשערה, היא לא היתה מאופרת ומשום שהתחיל להיות קר היא כיסתה את כולה בצעיף צמר גדול.
היא דיברה על פרידות, על סופים שקורים עכשיו, על פחד שבא לפעמים, מצבים מפתיעים שלא היינו בוחרים בהם אם היתה לנו בחירה ושהשכל לא יודע מה לעשות איתם. היא דיברה על דברים שהם פשוט ככה ואין צורך לעסוק בהם. רק לתת להם להיות.

ויכולתי לראות, באופן ברור וחד ושאינו משתמע לשתי פנים, שהיא מאושרת.
אושר של אדם שיודע להיות אהבה ובאמת באמת אומר לה כן.
כשנפרדנו והתחבקנו היא דיברה מתוך צחוק פנימי ועם חיוך גדול ואמרה "כייף לנו!"
נכון.

שום דבר לא נשאר אותו דבר

15---9לפעמים נדמה שנאמרו כבר כל המילים
הדברים ידועים וברורים, ואין עוד מה להגיד

ואז כמו יונה שחוזרת למרזב להטיל את ביציה
נחבטת ונחבטת שוב ושוב ברשת שפרושה שם
רשת שקופה שהיא איננה רואה,
כך גם אנחנו ממשיכים לחזור לאותה פינה...
ולפעמים
בדרך נס , ממש רגע, רגע לפני
שאנחנו נסוגים בייאוש ואכזבה על ש"דבר לא השתנה"
קורה שאנחנו קולטים הבזק- אמת פשוטה
שאנחנו
כבר
לא
אותו
דבר.
שום דבר לא נשאר באמת אותו דבר.

טלטלה

15---8יש רגעים מטלטלים בחיים בהם אנחנו מרגישים שאנחנו מאבדים את עצמנו.
במקומות האלה נוכח עצב עמוק,
כאב חזק,
פחד גדול,
אֶבֶל שבא מתחושה שאיבדנו את עצמנו.
ברגעים כאלה אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בייאוש עמוק.
ואז, מספיק שיהיה אדם אחד (לפחות) שיזכור
ויזכיר לנו שאין אפשרות שנאבד את עצמנו.
שמה שהולך לאיבוד, זה לא באמת אנחנו.
כי לאנרגיה אין לאן לצאת.
ליופי אין לאן ללכת.
אנחנו נשארים יפים גם כשאנחנו מאמינים שלא.
ואם אנחנו מסכימים להכנס לעומק של הכאב,
להרפות ולעמוד חסרי אונים,
להרגיש את הייאוש,
בלי להתנגד.
בהסכמה מלאה.
נמצא שם משהו חזק, עוצמתי ויפה.
אהבה ויופי במימד חדש.
אפשרות לראות מה חשוב לנו באמת ולחיות ככה.

"לעתים אנחנו נדרשים לאבד את נשמתנו כדי למצוא את נשמתנו האמיתית".

עם כל אבן שנשמטה תחת רגלי התגלגל והתרסק לתהום הסדר העולמי הישן

7-6אתמול, בשעת בין ערביים , חזרנו מהים,רטובים אך מרוצים שוב חלפנו על פני "מעברת ניצן"- שמונה שנים! ה"בית" של מפוני גוש קטיף. הרגשתי מועקה ועצב עמוק. מבט נוסף ,ושוב , עלתה בי המחשבה שנפרדתי ממנה לשלום בטרק בדרך לאללהקול (-אגם אלוהי בהרי קירגיסטאן.)
זה היה בסוף היום השלישי להליכה, לקראת ערב ,על דרדרת אבנים, -לא היתה אבן שהצלחתי לשים עליה את הרגל. האבנים כמו גלמו התפרקות ממשית ברבדים השונים של הקיום העכשוי בעולם שלי ובחיי.הרגשתי כאילו הקרקע נשמטת לי מתחת לרגלים הייתי בפאניקה. הנה אני מתגלגלת ויורדת, ולא אגיע עד לחצי ההר עד שאעשה אברים אברים... חשבתי, איך זה יכול ,סלע הרי אמור להיות חזק, לתת בטחון, לאפשר, להשען עליו..., אז, זהו שלא! המשכתי לרדת לאט לאט ,על הצד.. בישיבה ,בשכיבה,על הבטן והגב .עם כל אבן שנשמטה תחת רגלי ,התגלגל והתרסק לתהום הסדר העולמי הישן, נופפתי לשלום למחשבה שאם אתה עושה x תקבל y - חזרתי לנשום.
והנה אתמול שוב עלתה המחשבה-מי שעושה טוב אמור לקבל טוב, מי שנותן חיים לא אמור להיות חולה במחלה סופנית..הרגשתי כאב חזק בלב.
הגעתי הביתה, חבצלת החוף (מסמלת את המקור לנצחיות-כך למדתי מרותי..)שאספתי מחוף נווה דקלים,לפני שמונה שנים פורחת אצלי בעציץ!!

דברים מתפרקים לה

b4היא יושבת זקופה ויפה בגן ירושלמי אהוב עלי. אצילית ממש. העיניים שלה עצובות.
דברים מתפרקים לה. כל אייך שהבינה את העולם זז. והיא לא ילדה קטנה. עברה הרבה. עשתה המון. אהובה ונערצת בשל היופי וחדוות החיים שהיא מביאה איתה לכל מי שבא איתה במגע.

כשאני שואלת מה מעציב אותה בזה שדברים מתפרקים, היא אומרת, שפתאום אין כל ביטחון ואין טעם לכלום.
כשאני שואלת למה, אנחנו רואות שהסדר הזה, שאנחנו ממציאים וההיגיון שהוא הדבק שמחזיק אותו מסודר ובמקומו, באמת אף פעם לא יכול לתת ביטחון. זה כמו ללכת באיזור של חול טובעני עם נעליים טובות. לא עוזר.
אנחנו גם רואות, שהביטחון הזה שהיא מבקשת, שאנחנו מבקשות, איננו יכול להיות מושג. איש לא יכול להבטיח שדברים יישארו כפי שהיו, איש לא יכול להבטיח שלטובים יהיה טוב ולא תעשנה עוולות, ואיש לא יכול להבטיח שלא יכאב.

יש שקט. אלה רגעים שהם משהו בין אימה לסוג של יראה. אני שומעת שהיא אומרת "זה לא פשוט" ואני מרגישה את הדממה הדקה והלא כל כך שקטה בתוכי.

אז אין ברירה, היא אומרת. רק להתמסר לרוח. להקשיב למה שהיגיע זמנו, שקורא לי ומראה את עצמו בחיי ולתת את עצמי בידיו. לתת לו לעורר בי רגשות,מחשבות, התרחשות. לתת לתנועה הטבעית להראות את עצמה. לקחת מקום בחיי ולהוביל.

אבל אז היא אומרת, מה בכלל הטעם לעשות. אם אין בשביל מה, כי אני לא יודעת מה יקרה, ואין ניסיון לשלוט בדברים, להשיג או למנוע- בשביל מה בכלל המעשה.

פה אנחנו מסתכלות יחד, על האפשרות שהטעם לעשיית מעשה איננה כדי להשיג או למנוע, לשמור על הסדר או הצדק או האהבה שהייתה ואולי בדרך להיעלם.

משם מה שנשאר הוא רק לנוע מאהבה. זהו הטעם היחידי. זה שרק הוא יכול להיות. לבוא אל העולם מלהלל ולשבח, לפאר ולקלס, לרומם ולעלה את היופי הזה של הבריאה, שצועק אלינו פתאום בקול רם מכל דבר.

על התפרקות

הייתי רוצה להתעכב עוד קצת על הפחד המתעורר בי והמחשבה העולה שאני רואה מולי (או חווה בתוכי) התפרקות - קרובה או עתידית.
אני יודעת מקרוב שמה שמאפשר לי ואולי גם לאחרים להרפות , זה לפעמים חוסר האונים שלנו מול הדברים וההסכמה הפנימית לאשר התפרקות . לפעמים קורה "נס" שמביא להתעוררות למסתורין שמאפשר נשימה שמרחיבה ופותחת שער.
אני בכל זאת שואלת את עצמי מה המשמעות של הרוחנית של "דברים מתפרקים "?
אני שואלת את עצמי ואותך כמובן, למה בכל זאת זה כל כך מפחיד כאני חושבת שדברים מתפרקים ? השאלה הזאת מביאה אותי להסתכל שוב על המחשבה שלי ועל המשמעות שנתתי לאותה תופעה שראיתי וקראתי לה "התפרקות" ולכל מה שהתעורר בי כתוצאה מזה.
נכון לפעמים באה קודם התחושה הפיסית של פחד. לא תמיד היא יושבת על מחשבה מומשגת . זה פחד תהומי שאולי עוד נדבר עליו. אך כאן במקרה הנ"ל , יש מחשבה על התפרקות .
מה זאת התפקרות הזאת ולמה היא כל כך מפחידה ? השאלה לא מרפה(אני לא מרפה)
אני רוצה להתבהר לעצמי ורואה ש"התפרקות" כפי שאני חווה אותה בטבע שסביבי היא תנועה מחזורית טבעית של החיים . למה היא כל כך מפחידה כשהיא משתקפת בתוך החיים שלי ?
האומנם מה שאני רואה ומפרשת כ"התפרקות" היא בעצם כחלק מתנועה טבעית מחזורית שאולי כמעט חיונית להתעוררות שלי?
אם זה כך אז מה המשמעות הרוחנית "דברים מתפרקים" מעבר לבלבול שיש לנו?
אני רואה קצה של חוט...מה את רואה רותי?

חיפוש באתר

ידע חדש שפורסם

עשו לנו לייק בפייסבוק