התמסרות

עשה רצונך כרצונו

26---3עשה רצונך כרצונו כדי שיעשה רצונו כרצונך
משנה בפרקי אבות (פרק ב' –ד')

כשהרוח מנגנת עלי,
לומר כן
בלי להבין,
להיענות בכל מאודי
במלא ליבי
ונפשי
לניגון.

אז
מבלי שאנחנו מרגישים
ובוודאי מבלי שעשינו דבר
אנחנו פתאום שמים לב
שהעולם רוקד איתנו
ונהיה במה לריקוד
לצליל
ולתנועה
שנובעת
מאיתנו
אליו.

אחד.

יש פרפר בגולם הזה

25---13"אומרים שכל מה שאתם מבקשים מבקש גם אתכם. שאם תשכבו בשקט, תשבו בשקט, זה ימצא אתכם.
זה חיכה לכם זמן רב. וכשזה מגיע, אל תתרחקו. נוחו. ראו מה יקרה הלאה." (מתוך 'רצות עם זאבים')

וכבר כתבתי כאן והתאמנתי כאן על ההליכה אל הלא נודע.

על ההתפרקות. על הפחד מפני ההתפרקות – כי מי יודע, אף אחד הרי לא יודע, מה יצמח מתוך הדבר הזה שנראה כמו הרס ובלגן... והפחד הוא באמת להרפות. לנוח בתוך זה. להאמין, שהכל נכון. הכל נחוץ. הכל צמיחה. וזה יקח את הזמן שזה יקח.

אני מוצאת את עצמי ישנה יותר. ממש מרשה לעצמי לנוח. אפילו, שומו שמיים, לא כל יום קמה לפני הזריחה.
אני רואה בהתפעלות שכבר יותר קל לי לענות לאנשים ששואלים "אז מה את הולכת לעשות" – "ואללה, אין לי מושג". ואני בסדר עם התשובה הזאת. וכבר אין בה התחמקויות והתפתלויות וגמגומים ורגשות אשמה.
היום הסתכלתי על עצמי מהצד ככה וראיתי, איך עניתי לחברה שבאה בהתלהבות והציעה לי ללכת לתפקיד שיכול להיות מכובד ומקצועי ועם משכורת טובה – "לא, תודה, לא מעוניינת". בחיוך ובלב שלם.

אבל אבל אבל (בעצם, בקורס הנחיה קלינית לימדו אותנו ש"אבל" זו מילה מלחיצה ומאשימה ועדיף להתרגל להחליף אותה ב"יחד עם זאת", ואני באמת מאוד משתדלת) – אז, יחד עם זאת –
בהתפעלות עוד יותר גדולה הרגשתי היום, בפעם הראשונה, אי שם עמוק בלב או בבטן, משק כנפיים קטנטן של שמחה ועניין לקראת רעיון לגמרי לא מגובש ולא ברור עדיין ולא צפוי.

וידעתי שיש פרפר בתוך הגולם הזה.

שאם אשכב בשקט, אשב בשקט, ולא אפריע –
הוא ימצא אותי.

עצימת עיניים מבורכת

25---12כשהתערבלו לי היום המילים והמשפטים
הרצונות והבלבולים הכו עיני בסנוורים
מיגרנה פשטה בי וכמו נמלים זחלה אל צווארי ולאצבעות יד שמאל.
נשכבתי על הרצפה הקרה בסלון ועצמתי עיניים,
לספוג את הקרירות בכל הגוף ולדמיין עצמי רצה עם זאבים ...
כל כך רציתי...

שעת ערביים אפלולית בחדר
ניער אותי משק כנפיים וציוץ חזק של ציפור אפורה קטנטנה
שנחתה על רצפת הסלון ממש לידי.
מופתעת התאפקתי לא לזוז ועקבתי אחריה
הציפור הפראית הזאת קפצה בדילוג מעלה ישר אל השרך הענק שבכניסה.
השתקשקה בין עליו וניקרה גרגרים מתוך אדמת העציץ
לא זזתי גמעתי כל תזוזה שלה
נפעמת מהקלילות והבהירות של כל תנועה שלה

היד נרגעה גם שרירי הפנים התרופפו
הריח הירוק והרטוב גירד את הלשון שלי
זה היה כל כך פשוט ונפלא

הנה ציפור מצאה אותי !
רק עצמתי עיניים והיא הגיעה
תהיתי ביני לבין עצמי כמה מדויקת היא הציפור קטנה הזאת
וכמה מבורכת אני בזכותה.

עזבי, רקדי בין הצלילים

25---11רציתי לצלם הערב את הירח המלא תוך כדי נסיעה
לא יכולתי למקד את התמונה.
כשעצרנו הירח ברח והסתתר מאחורי קבוצת עננים
היה לי עצוב , מיד דברים נוספים עלו והציצו בין שכבות הצער העולה
אבל משהו חזק מהם אמר לי :
עזבי , רקדי בין הצללים
הנה הירח עולה והנה הוא מסתתר שוב
גם הוא שחקן של נשמה
מתמסר בכל מאודו למה שנכנס ויוצא מלפניו .

דבקות איננה מושג דתי

25---10דבקות איננה מושג דתי
היא הטבע שלנו

דבקות היא התנועה הנובעת מאליה
שקורית כשאנחנו אוהבים
אהבת אמת.
אהבה שמשכיחה את עצמנו מאיתנו
ומשאירה אותנו רק עם הריקוד.
אנחנו התנועה.

הילולה, עבורי, איננה מסיבה.
היא פיזוז וכירכור לפני הארון.
היא הריקוד שעולה
כשהנשמה חופשייה
והכבלים לא יכולים
להחזיק
אותה עוד.

ל'ג בעומר תשע'ד

נהיה כאן מחר לאמן

היום אש ואור שמזכירים
את המקור
ואת האחר
באשר הוא.

לצאת מעצמי

23---15לצאת מעצמי היא ההזמנה שפורים מזמין אותנו אליה.

לצאת מעצמי איננה פעולה של עזיבה או הפסקה.
לצאת מעצמי איננה תנועה שנעשית מתוך רצון להגיע למקום כלשהו או לנוע ממקום כלשהו.

לצאת מעצמי באמת היא ההבנה הפשוטה שאין אני.

זוהי ההכרה
שכל המאמץ לשמור על עצמי
שכל ההשתדלות לדעת מי אני
שכל ההתעקשות לקבל מה שאני צריכה
וכל התסכול וחוסר האונים שנלוו לכך שלא קרה
מה שכל כך רצינו שיקרה
ושצרכינו לא סופקו
והיעדים לא הושגו...
שכל אלה היו סתם
ופשוט לא היה צריך אותם.

לצאת מעצמי משמעו להרפות את עצמי לתוך המסתורי, ולסמוך על זה ולשמוח על זה, שהנשמה פועמת עכשיו.
קלות
פשטות
ויופי מעבר לכל דמיון
מראים את עצמם אז
בטבעיות
ובחסד
אוהב.

בלי לנוע בלא נודע

23---14פקחתי עיניים לצליליי טיפות הגשם
בחוץ יורדים גשמי ברכה
מרגישה עונג ופינוק מתגנבים אלי למיטה.
כן, יש עת לכל דבר
אני יכולה לנסות למנוע שינויים שמתרחשים
כי אני מרגישה בטוחה ומוגנת במקום שלי.
גם אתם מכירים את הזה
מעדיפים להישאר במקום מוכר בלי לנוע אל הלא נודע
ובאותו זמן אנחנו, כמו פרפר, מבקשים מעצמנו להכיר בשינויים
אחרת נחנק ונתכווץ כי לא טרחנו להיחלץ מקליפת הגולם.

בעודי מברכת את עצמי ומודה על רגעי העונג העדינים, אני מזמינה (גם אתכם) , להכיר בשינויים המזמינים אותנו להתעורר להתמסר ולהשתתף
בדיוק כמו שהרעם והברק מרקדים עכשיו עם הגשם שנשפך ונשפך

אם עוברים את הכאב לומדים משהו חדש

בוקר פורים הזה מרגיש לי כמו להיות בלידה.
אני יודעת על עצמי - לא בידיעה של הגיון, אלא בידיעה של הגוף - שאפשר ללדת בלי כאב.
שזה כואב אם אני מתנגדת, אם אני מתכווצת. שאם אני נושמת - ונושפת - ומחייכת - הכאב הופך לאנרגיות שמקדמות את הלידה.
שאם עוברים את הכאב ויוצאים בצד השני, נולד משהו חדש לגמרי. בריאה חדשה.
ושבדיוק במקום שאני מרגישה שאי אפשר יותר - אני הכי קרובה ללידה.
באחד מחדרי הלידה בהדסה הר הצופים, לשם הייתי מגיעה פעמיים בשבוע למעקב הריון בסיכון, שוכבת מחוברת למוניטור, מאזינה לדופק הדוהר של התינוק ובוהה בקיר שממולי - היה תלוי פוסטר, שאותו שיננתי והפנמתי היטב היטב.
ציפורים דואות וכתובת:
"They can because they think they can"

פורים שמח!

אוף

23---10והשיעור היומי ב"לא להיאחז" שייך לאורצ'וק:

"אוף... חבל...
...אולי הוא יחזור? ..
...לא נורא, ככה יותר קל לי לתלות כביסה! "

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

23---11

הבדל גדול

23---3את ההבדל בין אדם שמאמין בעצמו
לבין אדם שאומר כן לרוח ונענה למופלא ומסתורי
לגדול ולבלתי נתפס,
אפשר לראות
בזמן מחלוקת.

אדם המאמין בעצמו
יתרחק או יפעיל כוח
כי הוא מאמין
שתפקידו לשמור על עצמו
לפתור
ולצאת נשכר
ובטוח יותר
מאייך שנכנס.

אדם שנענה לרוח
יודע שאין לו מושג למה מה שקורה קורה
אבל הוא יודע שמשהו מסתורי מנחה אותו
ושמשהו מופלא מתגלה לו.

הוא מרפה
מפסיק ללחוץ ולהתאמץ
לא משתדל להבין
ומסכים להיות עם מה שהיגיע
לא לטפל בו
לא לנסות לשנות
ולא למלא
או לשחרר.

השקט שהוא יוצר
האהבה שהוא סומך עליה
והבקשה לראות ,שבאה מן הלב
מאפשרת לו להבחין
בחכמה וביופי שלא היכיר
ואפילו לא דמיין
ובשבילים שנוצרים
כשאתה מניח את הרגל.

לפעמים כל שנדרש

22---6לפעמים כל שנדרש זה נוכחות שקטה ללא מילים
לצד אדם יקר שנמצא במצוקה.
נוכחות שקטה, נשימה סדורה
חיבור עמוק ושקט "אני אתך"
זהו

עושה כמיטב יכולתי. תפילה

22---5אז ככה
הפיצי בבית חולים. לא עולה במשקל. עוד לא הגיע למשקל הלידה שלו. נראה טוב, יונק, הפסיק להקיא, הבדיקות בסדר - אבל לא עולה במשקל הפיצי.
לאף אחד אין שום דבר חכם לומר.
וערב שבת היום.
ולי יש דאגה... מכרסמת, חונקת, מכווצת את הריאות.
אילו אני האמא של הפיצי - יכולתי לשבת איתו במחלקת הילדים, להתחבק איתו, להסניף אותו, להתמסר ולא לחשוב יותר על כלום.
אבל אני רק סבתא. וצריכה לתפקד, להכין שבת, להתיחס לבעלי ולאמא שלי ולשכנים ולילדים ולנכדות... והדאגה רובצת.
המחשבות הן: איפה לא הייתי בסדר?.. איך לא חשבנו קודם?.. מה אני מפספת עכשיו?.. בטח צריכה לעשות משהו ולא עושה נכון... הייתי יכולה לשנות...
מחשבות של חוסר ביטחון.
מחשבות של - אני מנהלת את העולם, ולא עושה את זה מספיק טוב...

אז ככה.
אני לא מנהלת את העולם. ואיזה מזל שכך.
אני רק עושה כמיטב יכולתי את מה שמונח לפניי עכשיו.
את הספונג'ה, המרק, הכביסה, הטלפונים, בייביסיטר, סבתאסיטר, או מה שלא יהיה.
"ובטוב העולם נידון,
והכל על פי רוב המעשה" (מסכת אבות)
וכל מחשבה טובה לכיוון הפיצי וההורים שלו תתקבל בוודאי בברכה אצל מי שמנהל את העולם.

איך זה שהלא מנצח?

21---4אייך זה, שהלא והאגואיזם מנצחים?

איך זה ששוב,זה שעסוק בעצמו ותובע לקבל את צרכיו-מקבל, וזה שיודע ששום מצב לא יגרע ממנו ולא טמונה לו סכנה בדבר- הוא זה שיוותר, יישאר שוב ושוב לעשות כרצון האחר?

אייך זה שהידיעה שהיא יכולה לקחת כל דבר וגם לגדול ממנו, שוב גוזרת, שהיא תקבל את כל מה שהיא מאד לא רוצה, כי אין באמת מצב בו תעמוד על הרגליים האחוריות ותשאג "לא!!!" ?

ואייך זה שהוא יכול להמשיך בדרכו כאילו דבר לא קרה, והוא גם ישן טוב אחרי שהכאיב כי לא ראה אותה ולא ביקש לשמח אותה אלא ,בפעם האלף, חשב רק על רצונותיו כפי שהם באים לביטוי עכשיו?

אייך זה,שגם כשביקשה מאד שישנה שוב את דעתו וילך איתה לסרט, שכל כך אהבה וכל כך רצתה שיקח חלק בחוויה יחד איתה, הוא בחר לחזור לעולמו ולעיסוקיו, כי סיקרן אותו שם משהו ,למרות שידע שתועלת לא תצמח מכך.

אייך זה,שלרגע אחד הוא לא עצר, לא הסכים להתבלבל, להסתכל בעיניה ולהיענות לה?

אייך זה ?

אבדן

כשאנחנו נפתחים לידע של האור ונותנים לרוח להוביל, גם הדברים הקשים ביותר, מובנים לנו פתאום באופן , שיוצר תנועה והתחדשות מופלאות.

אבדן של אהוב, אבדן של הריון, אבדן של ביטחון שהיה לי או של משהו שהייתי בטוחה בו כל כך וגיליתי שלא- כל אלה הופכים לסיום של פרק, עם כל היופי שלו והחכמה שהביא עימו לצד שחרור והרפיה.
ואז, דיי מיד, מה שכבר לא ומה שנגמר, מה שאין לי ומה שאף פעם מסתבר שלא היה לי - הופכים גם שער לשלב החדש בחיי, להבנה שלא היתה ובאה מחכמה ויופי ייחודיים, שמראים את עצמם בחיי.

בסוף השבוע הזה היתה לי זכות ללוות אישה גדולה שנענתה ואמרה כן למעבר כזה בתוך האין והעצב, הכאב וה"למה?!" אל תוך הכן והיש, היופי והחדש שכבר כאן.

הייתי והסתכלתי כמה יפה הוא האדם.
באמת.

תני. תני בכל מקום. בכל תנאי

19---7קשה לנו, כשאנחנו לא נותנים את עצמנו לגמרי.
כשאנחנו בערבון מוגבל.
למדנו שזה אחראי, כי מי יודע מה יקרה אחר כך , אחרי שאתן את כולי. אשאר מנוצלת. יעשו ממני צחוק. אשאר בלי כלום.
האמת הפוכה.
כשאת נותנת את כולך את מאושרת גם אני. כולנו כך.
אנחנו כבויות ,כועסות, מתאכזבות ושופטות, כשאנחנו לא נותנות את כולנו וכשאנחנו סוגרות את הלב שלנו, כדי לנסות ולשמור על עצמנו. כדי שלא יכאב. כדי שלא ניתן להכאיב לנו.
כשאת איתי והלב שלך פתוח, את מאושרת.
ככה זה.
זה לא קשור לנסיבות ולא למה שכן או לא קורה.
כשאת נותנת את כולך, את מאושרת.
תני.
בכל מקום. ללא תנאי.
ותהיי יפה כמו שאני רואה אותך.

(מיועד, כמובן גם לגברים .חיוך)

נכנעתי והתחלתי לצחוק

יום שישי בצהריים
סיימתי לעבוד,
נגמר עוד שבוע.
מרגישה בגוף ובלב את ההרגשה המיוחדת של סופשבוע.
מנוחה, משפחתיות, שקט.
מתוך השמחה הזאת,
אני מחליטה לנסוע לבקר את סבתא בבית חולים.
לביקור קצר, לתת חיבוק, נשיקה,
להגיד לה שאני אוהבת אותה ולחזור הביתה.
מה שלא תכננתי...
לגלות בדרך חזרה הביתה, שכל חיפה פקוקה.
בקיצור מצאתי את עצמי באוטו
לא פחות ולא יותר
ארבע וחצי שעות!!!!
עייפה, רעבה, צמאה, שלפוחית זועקת
ובבית ילדים מחכים
כביסות, כלים, מטבח וכו'
אז אחרי הקריזה
הקיטורים
הרחמים העצמיים...
נכנעתי
זמן איכות עם עצמי,
הזדמנות למפגש אישי.
ברגע שהפסקתי להתנגד
נוצר איזה מרחב של שקט וחופש.
הכל פחות הציק לי
והתחלתי פשוט לצחוק.
הגעתי הביתה,
הספקתי הכל.
הבת שלי אמרה לי:
"אמא נראה שאת די מבסוטית מהפקק הזה..."
אין דבר שיכול לקחת מאיתנו את השמחה.

קסם

17---4ערב שבת של חורף עז שמראה את עצמו בעצמה גדולה.
לא "מטורף", לא "משוגע" ולא "מעיק".
חזק.

אם ניתן לו, נלך שבי אחר הקסם שלו.
אם נסכים ונענה, נראה את השקט שעולה בנו כשאנחנו מסכימים להיות מושפעים ונתונים לחסד ורוך שאינם בידינו.

אם נתנגד ונתכווץ, אם נילחם ונעשה למרות ועל אף ודווקא, נכאב ונפחד וכל העצמה תתנגש בנו.
רק כי הלכנו בכיוון ההפוך לתנועה.

לומר כן

17---1לסמוך על היקום
להתמסר
לחלום
להיות סקרנים
להסכים ללכת אחרי הלב
בלי לדעת לאן.
להיות בהקשבה,
להיות מדויקים
להסכים לא לדעת
להרפות
ללכת עם לב פתוח
ולמצוא את עצמנו פתאום
במקום מופלא
שלא חלמנו שנגיע אליו
ולא יכולנו לדמיין אותו.
רק כי אפשרנו
רק כי אמרנו כן.

מושלם

היום טיילתי בירושלים עם רעייתי וביתי התינוקת. צבעים ,ריחות, יצירה, השראה, פגישות קצרות. ואז לפתע פגישה עם המון רועש. אני מתקדם לעבר האירוע הרועש ומגלה שאלו נוער כ"ח שורקים וצועקים ליד שולחן המוקף ביהודים וערבים שמנסים לנסח הסכם שלום בין אזרחי. זה העציב אותי. האפשרות שהסיכסוך הזה לא יגיע לפתרון. אולי אף לעולם. העציבה אותי. התבוננתי. בעצב , בפחד, במחשבות. הבנתי שאני רואה את עצמי לאחראי על המצב, זה מכביד עלי. יש אפשרויות רבות מכל הסוגים. ויחד איתן כל רגע נתון המצב הוא מושלם בדיוק כפי שהוא. בדיוק כאן ועכשיו. המשכתי בטיול. קפה טוב , שיחה נפלאה ופגישה עם רעייתי . פגישה עם תלמיד של מאיר אריאל במופע רחוב ,שימחה , לב מתרחב, שבת שלום

שם אפשר לשמוע את הצליל האישי והעתיק

התמסרותשם יש רק דממה דקה.
זה המקום שנשאר אחרי שכל המילים נאמרו, כל התקוות כבו, כל הניסיונות לשנות נכשלו וכל הכוח להניע איננו.
זה המקום שבו השמחה כבר לא באה מעצמה ובכלל לא נמצאת כל כך, המקום שבו הכל נראה אפור ושטוח והנסיונות לעזוב רק גרמו כאב חזק עוד יותר.

שם, בתוך הדממה הדקה, אפשר לשמוע את הצליל האישי העתיק ולהכיר את התנועה הטבעית.
אתה מיד מזהה אותם כי הם אתה.

אז אתה יודע שאתה אהבה ושאין אפשרות אחרת.
אז אתה יודע שלהיות באמת מאושר זה להיות זה.
אין דבר יפה יותר בעולם.

אחר כך, אם הקשבת לצליל ולתנועה היטב ואמרת להם כן, אתה נמצא בנקודת האפס. הקואורדינטות אחרות, הכיוונים אינם אותם הכיוונים, זמן ומרחב נעלמים או מקבלים משמעות חדשה.
הכל ללא תקדים.

אמן.

ורטיגו – סחרור

סחרורבין מדפי הכוסות לבין שורת הסירים באגף לכלי בית
תפש אותי חנק בגרון ולחץ בחזה.
משהו מבפנים אמר לי
"עכשיו תעצרי ותנשמי ותסתכלי! מה עובר עליך?"
ראיתי מלחמה שמתנהלת בראש שלי.
מערבולת של קולות סותרים נאבקים על זכות הקיום והממשות.
- את צריכה לעשות משהו עם המצב הזה !
- לא רוצה!
- זה עכשיו או לעולם לא!
- לא רוצה ,
- תפעלי עכשיו , אין לך ברירה , תצילי את המצב, אם לא תעשי תפסידי. יקרה משהו שאת רוצה למנוע. לא רוצה ...
- רוצה לראות פעם אחת ולתמיד מה קורה אם אני לא עושה שום דבר.
בעודי מקשיבה לקולות עם דפיקות לב חזקות אני שמה לב שהמאבק הזה, שהשיחה הזאת נמשכת כבר לפחות חצי שעה, כאילו לא שמתי לב אליה עד שהקצב שלה השתנה, בעצם התגבר ונעשה תכוף עד כדי שיתוק , עד שהפסקתי לנשום ולא יכולתי לזוז.
(כן בין הכוסות לסירים)
אני אחוזת פחד ומבינה שאני מוטרפת ממאבק פנימי חזק מאוד בין הצורך לפעול כדי למנוע כאב אפשרי והרצון להימנע מפעולה.
אני מזהה שזה קורה לי לסירוגין כבר המון זמן. אלא שהפעם עצרתי להסתכל על זה.
אני רואה כמו משהו שנראה גדול ממני דוחף אותי ומושך חזרה, דוחף ומושך חזרה...
קפואה, מתחילות לרוץ מול עיניי תמונות שרצו פעמים רבות קודם לכן, מוצאת את עצמי קורסת ו"נכנעת" אל הרצון למנוע כאב, פועלת שוב ושוב כדי להימנע בסופו של דבר מ"מבחנים מסוכנים" או מ"מפגש עם אמת כואבת".

אני נזכרת אפילו בתנועת בגוף המאיצה לפעולה, ובעיקר שמה לב לתחושת התסכול והאכזבה מעצמי שהנה שוב "לא עמדתי במבחן". כן! היא זו שחונקת אותי עכשיו בגרון .
עכשיו באמצע החנות עם עגלת הקניות, אני נותנת לתמונות לעלות לאט, לאט, אחת , אחת , קרוב, קרוב לעיניים שלי אני יכולה להריח את הפחד והתסכול.

פוחדת נורא, האימה פורצת מתוך החזה שלי כמפלחת אותי כמו סכין חדה . אני נותנת לה להתפשט אל תוך הראש והיא מקבלת צורה ומילים. אני באימה רואה את עצמי עומדת מול הידיעה שאני לא אהובה, לא רצויה , זנוחה אני שוקעת אל האבדון והשכחה. זה צורב. צורב כמו חומצה, אני רואה שזה בהחלט אפשרי , רואה את עצמי מצטמקת ונעה קדימה אל האופק וקצת למטה, מחווירה נעשית שקופה ונעלמת , כן אפשר שלא אוהבים אותי ואפשר שדוחים אותי וזה כואב...זה כואב...

הפחד עדיין מתפשט בעיקר אל הגב והחזה ואני נעה בתוך זה, נעה כמו בתוך ריק שבין המדפים. שוקעת לתוך עצמי.

ותוך כדי זה אני אוספת חבילת כוסות את העגלה. משהו כמו מסתנן לתוך הגוף שלי. קול שאומר "זה באמת מפחיד לחשוב ככה!!! ". זה קול אחר, קול מתפשר ומבין, רך מפויס שמוחל על כל בחירה ופעולה...קול שיודע שמה שיקרה איננו תלוי במה שאעשה. זה לוקח עוד מספר דקות ארוכות, בתוך הדברים אני בוחרת נורות חשמל למקלחת , מתייעצת עם איש יקר בטלפון לגבי הבחירה הנכונה, שומעת את הקול שלו וממשיכה להיעלם לעצמי, ותוך כדי זה אני שמה לב שאני נושמת, שרירי הגרון שהיה נעול כמו בצבת משוחררים ואני נעה ומזיזה את העגלה קדימה...

באופן מוזר שאינני מבינה אותו עד עכשיו (ואולי כן?) אני נעשית שקטה ומפויסת.

הקשיחות, העקשנות והמאבק מקזזים את עצמם מול הפשטות שבקיום שלי.
תודה שזה ככה.

בדיעבד אני רואה ששיחקתי שוב על מגרש המשחקים. הפעם משחק עם כללים חדשים לי קצת שונים. ואולי גם מורכבים ומשולבים זה בזה.

- להסכים לעבור בתוך הפחד, ולפגוש את המחשבות המפחידות ביותר והסתכל עליהן ולראות מה קורה.
- להקשיב לגוף וללב, ולעצור הכי מהר שאני יכולה כשאני מזהה שאני בסחרור.
- לחמול על עצמי ללא שיפוטיות - לא חשוב מה שאעשה - לזכור שאני בתנועה של התגלות לעצמי.
- לאהוב את חיי , כי הם באמת מדהימים, ולזכור שאני חלק מתנועה גדולה. לא אני העושה את התנועה הגדולה, אני חלק ממנה, וזוהי זכות גדולה.

אני שמה לב שיש עוד כללים שנחשפים לעיני עכשיו תוך כדי קריאה מחודשת...
זה מקום מצוין להזמין גם אתכם לזהות את מה שרלוונטי למגרשי המשחקים שלכם, שאולי מבצבץ בין השורות .

התמסרות

קשה לשים לב לרגע המדויק שבו זה קורה. הכתפיים נשמטות, אויר מוצא בנשיפה, הגוף רוכן קדימה והוא רך. מאד רך. כי אמירת כן אין בה כל מאמץ. למעשה זהו המצב שבו אפשר לסמוך על זה שלא תהיה התנגדות ולא יופיע חיכוך. הכל אחד. מרקם חי ונושם שנע. רוטט כולו. חיים.
האמונה שלהתמסרות צריך אומץ –מטעה. אומץ דרוש רק למי שחושב שהוא השולט, ושיש לו משהו שיכול לאבד לו . לאדם הער ישנה תנועה אחת מלאה של חיים שלוקחים בכל פעם צורות חדשות ובאות לביטוי בצורות חדשות.
אם כך, התמסרות איננה דורשת אומץ או קפיצת מדרגה אלא התעוררות. כשאני אראה שכל הפערים וכל המרחקים, שכל האבדנים וכל הגאולות הם המצאה אנושית והבנה מעוותת של המציאות, לא ישאר לי אלא להתמסר.
בהודו שאלו אותי כמה נשים אייך פגשתי את אלוהים. בפשטות שמעתי את עצמי אומרת שגיליתי מה זה לא הוא, ומה שנשאר זה הוא. הם צחקו ואני לא בטוחה שהם לקחו את התשובה שלי ברצינות.

להקשיב לרעש שלו ולהתעורר. התמסרות

7-3להתחסן או להתמסר?
שאלה בוערת בימים אלה.
לא שיש לי עמדה ברורה
אך...
מניסיוני אני לומדת שכשאני פועלת במכוון כדי למנוע כאב או כישלון זה אף פעם לא מצליח לי, לא בשבילי ובטח שלא בשביל אחרים.
כשאני ממוקדת במניעת בעיה אני רואה איך שהיא גדלה וגדלה יותר ויותר...
אך
לטבע יש את התנועה הטבעית שלו להתמסר,
להתמסר בשצף קצף עם כל הלב!
תסתכלו עליו, על נהר הפארווטי בהודו חוצה הרים ויערות , חותך סלעים, חוצה שדות ומתמסר...
לפעמים אני מקשיבה לרעש שלו ומתעוררת ...

חיפוש באתר

ידע חדש שפורסם

עשו לנו לייק בפייסבוק