נבואה

כשאנחנו מבקשים לשמוע דברי נביאים, אני חושבת שמה שאנחנו באמת מבקשים זה לדעת את אלוהים ולשמוע את קולו. לראות את הנתיב שאלוהים מסמן לי ומזמין אותי להלך בו במלאות וללא ספקות.
כשאנחנו מבקשים נבואה, אני חושבת שאנחנו אומרים לעצמו, שאנחנו מאד מבולבלים ולכן מוטים ומוסחי דעת, ואנחנו מבקשים לשמוע משהו ששומע ורואה ישר, נקים, לא מעוות.
כשאנחנו שומעים שיהיו ימים שכולנו נתנבא ברחובות העיר, אני חושבת שמה שאלוהים אומר לנו הוא , שהוא בתוכנו, ושלא צריך כישורים מיוחדים כדי שזה יעבור דרכינו, כי בין כה לא אנחנו העושים אלא רק המעבירים. ויאללה ונו כבר.
כשאני קוראת את ספר איוב, אני בוכה. הצדיק, שלא עשה דבר מלבד לאהוב את אלוהיו ולשרת אותו בכל דרך, שקיים את המצוות כולן ובדק את עצמו בכל פעם שוב ושוב כדי לוודא שלא עבר עברה- הצדיק הזה סובל נורא. הוא סובל מעבר לכל דמיון. וכשבאים הידידים ומנסים להסביר את שקורה במונחים הגיוניים, עומד איוב על כך שלא פשע ולא חטא לתורה ומיד לאחר מכן הוא מניח את אצבעו על פיו ושותק. משהו, הוא יודע, אמור להתגלות. משהו אמור להתרחש. הוא לא מבין. הוא לא יודע. הוא לא אמור לראות. הוא נקרא להשתתף והוא עושה זאת בצורה היחידה שבה אדם יכול להיות שותפו של אלוהים. בדממה דקה ובהיענות מוחלטת. ואז, אומרים הספרים, יכול גם האלוהים להסתכל על עצמו ולדעת את עצמו. וכשאלוהים יודע את עצמו, העולם מתחייה. נבואה.

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן

חיפוש באתר

ידע חדש שפורסם

עשו לנו לייק בפייסבוק