ייאוש

לתת ליאוש דרור

אני וביתי חולות כבר כמה ימים במיטה.
בכל פעם שאני מתעוררת משינה לשינה אני נשטפת בכל כך הרבה כאב.
כאב ועצב כמעט משתקים, ואני נסחפת איתם.
כל הטפילים כמו אשמה וייאוש מכרסמים בתודעתי כמו הוירוס בדמי, ואני מתבלבלת.
מצד אחד מרגיש לי טוב שכל השליליות הזאת תתנקה מתוכי עכשיו ככה בלי רסן של צבא האור,
מצד שני, זה כבד נורא, חסר חיים ותנועה, ומה הטעם לתת לייאוש דרור? משהו בי דוחף ל"העיף" את הקושי והכאב ולהיות שוב האהבה והעוצמה והאור שאני....
בינתיים אני גם וגם

סימנים

22---3חולה
עקצוצים בגרון
הראש הכבד מביא המון מחשבות כבדות
מרותקת לכיסא בוהה בחלל.
משהו בתוכי מתכווץ ודועך

כבר ימים אני מאוכזבת
רואה איך הדברים שרציתי ליצור
לא יוצאים לפועל. אין היענות לרעיון
ההזמנה שלי לאנשים נשארת מיותמת

כואבת אני משתפת חברים, מספרת,
ממשיכה לכאוב ורואה עננים וחורים שחורים
מבצבצים בסדר היום שלי ומעכבים אותי.

מה זה אומר ? מה לעשות ? זהו? נגמר?
מתכנסת מרגישה כישלון
רואה את המחשבות שמביאות את הכאב.
תקועה אתם בחזה
וזה לא באמת יוצא
בא והולך

פעם, עד לא מזמן, זה היה אחרת.
עכשיו הכאב בגרון גובר
צריבה עולה בקנה
שרירי הפנים שלי מושכים את הלסת מטה

לא בא לי לעשות שום דבר
מודדת חום , אין חום , רק הראש חם.

מבטלת שיחת לילה בפייסבוק
מרגישה שהיא מיותרת, לא מדויקת
משועממת מעצמי.

נטרפת מרחמים עצמיים

מחפשת ניצני דיוק שפויים

מצלמת פרחים במרפסת

מדברת אל עצמי, כועסת.

שומעת קול ברור שעולה ואומר
"דברים שבאים מן הריק כדאי להפסיקם!"

רצה מבועתת לטלפון
מבטלת עוד מחויבות

וקול אחר "זה בסדר ייתכן שוויתרת על הרגל מסוים
כי השלמת משימה מסוימת ושמשהו חדש עולה
או אולי את חווה את עצמך באופן חדש וזה הזמן להתרגל לזה? "

כשדמעות פורצות מעיניי
אני מסכימה להגיד לעצמי בקול רם
"זו עובדה שלא נרשמו אנשים לסדנה שלך
את צריכה לראות את זה
כן! זה פשוט ככה, לא בחרו בסדנה שלך " וזה שורף נורא

מרגישה חרחור כמו התרסקות קלה בעצמות החזה
אולי שווה לפעמים לראות שזה קורה
כי זה עוזר לי להשקיט את הרוח המשתוללת,
מזכיר לי שאין צורך בתחושת הישג נוספת כדי
לתת לעצמה ולחכמה של השקט לחדור ללב שלי בצנעה

כן אולי זו הסגולה ?
(ולא סתם רציונליזציה מנחמת לשעה קלה?)
כן סגולה ! להמשיך תנועה בהקשבה?
מה אתם אומרים?

בואו באשר הינכם

בואו באשר הנכםאשמה. חרטה .פחיתות ערך .הוקעה עצמית. יאוש

"בואו באשר הנכם", כתב ג'לאל א-דין רומי.
"בואו כפי שהנכם.
גם אם נדרתם אלפי פעמים
ואלפי פעמים הפרתם נדרכם,
שלנו היא לא שיירת ייאוש.
בואו שוב."

משהו עמוק מתרונן בי, כשאני קוראת את רומי והוא מנגן על כל מיתרי גופי ונשמתי.

אשמה, הוקעה עצמית ,הוקעת האחר ויאוש מתקיימים רק בתוך עולם שיצרנו, שהמצאנו את חוקיו ולא עמדנו בהם.
בעולם האהבה, בעולם הער, אנחנו חיים, עוברים בתוך, מתנסים כדי להרגיש ולדעת, רואים את הבילבול, בוכים עליו ,מודים שראינו וחוזרים לאוקיינוס האחד.

לרקוד מאוהב
לחיות כשיכור
לדעת כתמים
לצחוק כחכם

להיות בתוך...?

להיות בתוך...?יש ימים שאני מתפללת שיעברו מהר
ימים שהאוויר כמו דחוס ואטום
נדמה לי כמו הפסיק לזוז.
זה הגוף שלי שמבקש לחמוק אל המיטה
להתקפל ולשקוט עד יתמלא כולו בריק
חלל ריק כמו בועה, המחלחל לכל תא ואומר לו
אל תזוז, כמו מנסה להשתיק את כל הגוף.
ואין כוח להתנגד לעצב גדול שעוטף אותי כמו שמיכה.
עד שאינני רואה דבר,
ערפל סטטי
חלק בי קטנטן וצנוע יודע שזה תעתוע , אך החלק האחר שואב, שואב את הערפל ומשתתק.
נענה לרצון לעצור, להיות בכלום בלי לנסות להזיז אותו או לצאת ממנו.
אני עצובה.
ברגעים כאלה אני מצליחה לפעמים לבקש מבורא עולם ללטף לי את הראש.
ולפעמים ידי מוחזקת ואין לי מושג מי אוחז שם.
חשה כמו רוח מרחפת ומלטפת
שמתחזקת את החושים ושומרת אותם בערות.

ייאוש

ייאוש הוא תחושה עמוקה של "אין טעם". משהו כבד מאד, סמיך מאד וטוטאלי מאד. עוטף את כולך. מרוקן אותך לגמרי. חלל פעור.
כל אלה הם תוצאה של המיינד. הם פריין של מחשבות. רק שם הם יכולים לחיות. בשכל שמאמין בפערים. שמאמין בכך שאם לא נעשה לא יהיה. שמאמין שאפשר לרוקן אותנו ושאנחנו יכולים לאבד.
כל אלה קיימים בשכל שמאמין שלאדם יש ערך כמו לקילו בשר או קמח. ושהוא יכול לאבד אותו או להפוך לפחות ושזה תלוי במשהו.
ייאוש הוא האמונה, שאנחנו נותנים את הטעם לחיים ואם אנחנו לא רואים טעם אז סימן שאין.

ייאוש הוא תוצאה ישירה של יוהרה. סוג היוהרה שאנחנו כבני אנוש נוהגים לקרוא לה עצמאות, אי תלות ואחריות. ייאוש הוא מה שנובע מן המחשבה המטורפת שרבים כל כך מאיתנו מחזיקים בה, שאומרת שאנחנו צריכים ויכולים לכוון את הדברים ולשלוט בהם ושאם הם לא קורים כמו שרצינו או חשבנו שאנחנו חייבים שיקרה- אין טעם. אין תכלית. אין בשביל מה.
ריפוי מיאוש יכול להתרחש רק כאשר אני מסכים או מסכימה להתקרב למחשבה שיוצרת את היאוש ולהישיר אליה מבט. ככה, לשמור על קשר עיין. לא למצמץ. לקלוט טוב ולהסתכל בעיניים כל כך רפויות ומבקשות לראות, שכל התמונה תתגלה. ועל התמונה שתתגלה אנחנו יכולים לספר כבר. היא תראה שהמחשבה הזו יוצאת ממני, האדם וחוזרת רק אלי. אין לה קיום בעולם בלעדי והיא מפסיקה להתקיים, כשאני חדל להאמין בה.
אז כשהיישרתי מבט אל המחשבה שנישאת על גל יוהרה, וקלטתי מה אני בעצם אומרת, יאוש מפסיק להיות אופציה.
בדרך כלל בשלב הזה אני כבר אחייך.

ייאוש

ייאושפעם אחר פעם זה קורה.
שוב הייאוש הזה, שוב הבדידות הנוראה.
שוב התחושה הזו שאין איש בעולם שיבין, שיחבק.
המחנק בגרון, השיממון שמקיף ומשתקף מכל כיוון, מכל פינה..
ושוב, פעם נוספת נופלות ומתרסקות בזו אחר זו התקוות, כל שביב של החזקה או של כח להמשיך אל מחר טוב יותר מתרוקן מתייבש ונושר.
ריק.
אפילו העצב על זה כבר פסה.
ריק מוחלט.
יאוש טוטאלי, אדמה חרבה, מתה.
לעולם לא יהיו כאן חיים.
ובשקט המוחלט הזה
פתאום
ואני מבטיח לכם, למרות שעברתי את זה כבר אינספור פעמים- זה תמיד פתאום,
פתאום
מבצבץ
קצה של חיים חדשים.
חיוך
הקול קליל יותר, עובר בגרון נקי
שבב של הומור לפתע
עין פוגשת עין..
כמו מתוך ההתקלפות הגדולה,
התפשטנו כל כך כל כך
עד שהגענו
פשוטים
שוב אל העור.
אל המגע הפשוט
של חיים בחיים.
...
כמו פרח שמציץ מאדמה יבשה, דחוסה.
כמו פתאום, באמצע השמים הריקים לאינסוף האלה, לגלות ירח חדש.
חדש חדש שהיה שם כל הזמן...
חודש שמח, לב פותח

חיפוש באתר

ידע חדש שפורסם

עשו לנו לייק בפייסבוק