רוח

נטעיינו עד מאד

27---15כשאנחנו ניצבים מול האלוהים, אומר רבי זושא, לא ישאל אותי אלוהים, למה אינני רבי עקיבא או משה רבינו. הוא ישאל אותי למה אינני רבי זושא.

אחרי כל השיקולים והמסקנות
בתודה עמוקה
והערכה מעומק הלב
לנכונות ולהקרבה של רבים כל כך,
מתוך הסולידאריות
הסבל והעשן

כשאני ניצבת עם עצמי בשקט
בלילה
או ברגע הזה שנכנסתי לאוטו
עוד לפני שהתחלתי לנהוג

כשיש פתאום מרווח
ואפשר לשים לב
לנשמה

אני יודעת שמה שקורה עכשיו
איננו בשום פנים ואופן
הטבע שלי
מה שנבראתי לחיות
מי שנועדתי להיות.

הפעם
אחרי שנים רבות של עשייה
וניסיון כן לתרום
אחרי שלושה ילדים בצבא
בתפקידים מרכזיים ומאד אחראיים
אני רוצה לעצור.

משהו חזק קורא
וקורע
ואומר לי
די.
נטעיית עד מאד.
נטעייתם עד מאד.

כמה הרחקתם מן הנשמה
רק בשביל לחיות.

משהו מתהפך פתאם

22---8כמה פעמים הבטחתם לעצמכם להימנע מלעשות משהו
או כן לעשות משהו , ואז כמו שאומרים "בדקה התשעים" כאילו משהו בפנים התהפך ופעלתם בניגוד לכל ההסברים והצדקות וההחלטות שהיו לכם ?

לי זה קורה, ולפעמים אפילו הרבה.
קורה שאני בטוחה שהנה ״ הפעם ״ אסרב , אמנע ולא .....
או שלפעמים בכלל ברור לי לגמרי שזה יהיה אחרת
ובכל זאת משהו אחר קורה.

פעמים אני מתייסרת בטוחה שטעיתי.
פעמים גם כועסת איך זה קורה לי?
שופטת את עצמי - חסרת עמוד שדרה שכמותי!

ולפעמים כשאני שקטה ומדויקת
מקשיבה לעצמי ללא רעשים
אני יכולה להרגיש את הרווחה
וחמימות עוברת בחזה
חמימות שעולה לפנים וכמו מאשרת את המעשה שנעשה

מברכת על כך שכך היה, גם אם אינני לגמרי מבינה...

אני שמה לב לרכות שאופפת אותי
אני שמה לב למרחב שנוצר בכל תא.
אויר שנכנס וממלא אותי.
מרחב ענק אין כללים
יש תנועה עליזה, צבעים וגלים של אור ושמחה.

אולי לזה קוראים להיות מאושרת?

מזמינה אתכם הערב להסתכל יחד אתי על סימנים ותשומת לב.

לראות יופי. לא משנה מה

18---3לפני כמה חודשים היא עברה ניתוח גדול. ממש גדול.
מאז היא אישה חדשה. ממש חדשה.
היא יושבת מולי ומספרת על האנשים הנפלאים שהיו בדרך, על נדיבות שלא העלתה על דעתה שקיימת ועל הדברים שלמדה וגילתה דווקא בתוך הקושי והחושך.

היא מספרת על שבע בבוקר, הזמן של בדיקת הדם היומית. היא שוכבת במיטה, לא יכולה לזוז, לא לקרב כוס מים לפה ולא ללכת לשרותים. היד נפוחה ואין ברירה ,צריך לקחת ממנה את בדיקת הדם. זה ממש כואב, היא אומרת. מאד.
ואז, פתאם, חיוך נזכר מופיע על פניה והיא אומרת:
את יודעת, כשפקחתי את העיניים לקראת הבדיקה, גיליתי שזו בדיוק השעה של הזריחה. לא יכולתי לסובב את הראש לחלון אבל ראיתי שהקרניים שנכנסות לחדר נשברות על בקבוק המים המינראליים שהיה מונח לפני ,מאירות באור ראשון את כל החדר. היופי הזה, היא אומרת, עשה שארצה לקום בכל בוקר, גם אם ידעתי שעוד מעט יופיע גם כאב.

גועל? אין דבר כזה

17---7באימון, ברגעים שבעיני הם קדושים, כשהאדם המלא והשלם מסתכל על מחשבה חולפת שמכאיבה, היא אמרה:
אני עצובה
המחשבה שמעציבה אותי היא, שיש בי חלקים מגעילים, שצריך להיפטר מהם, ואני יודעת שאני משקיעה המון אנרגיה בלהיפטר מהם ואני יודעת שלא אצליח ואשאר כך, מגעילה ולא אהובה.

המחשבה הזו מסבירה את הרצון להסתיר, כדי שלא יראו את הגועל. היא מסבירה גם את הפחד להתקרב ממש. וגם את הקורבנות שלפחות לא מחזיקה אותי אחראית על הגועל ואת הפחד להיות חסרת ערך אם יראו אותו כמו שאני. המחשבה הזו מסבירה את חוסר היכולת להישאר ביחסים לאורך זמן או לבקש קשר אמיתי וכולי.

כשאנחנו נזכרים שאנחנו אור ורטט חזק ויציב של אנרגיה נותנת חיים, המחשבות האלה הופכות לסלע קטן בים של אור.

הצעדים הראשונים שראינו, היו

להתקרב ולא להסתיר. רק אז אפשר לראות את עצמי, את כל כולי, בעיניים נקיות ממחשבות, לפעמים בעיניים שלו. של האהוב. שהם עיני.

ולהסתכל על המחשבה כצופה, שרואה מאין היא באה ולאן היא נעלמת כשהיא נעלמת. והיא נעלמת בסופו של דבר, כי מחשבות חולפות.

כך אני נשארת ערה לאני שאיננה המחשבה. וכך אני יכולה לקרון אהבה בלי להאמין בגועל. כי באמת-אין דבר כזה.

ככה, בפשטות

הייתי היום בטקס שנערך בבית השגריר של דרום אפריקה לזכרו, לכבודו, של נלסון מנדלה. כבר הרבה זמן לא הייתי באירוע רשמי. אני מעדיפה בהרבה את האנשים ,היופי והחכמה שלהם ואת מה שאינטימיות יוצרת ופרוטוקול לא.

שגריר דרום אפריקה בישראל החל את דברים כמקובל בברכות ובאמירות מצופות, ואז פתאם הוא הרים את עיניו לקהל, הניח את דפי הנאום הכתוב וסיפר על עבודתו במיכרות בדרום אפריקה, כשהיה צעיר והיה זקוק לכסף. הוא סיפר על עבודה קשה שעות רבות ביום, על אולם ענק שבו מקלחות רבות וכולם מתקלחים ורואים זה את זה. הוא הרים את העיניים ושאל, אם אנחנו מתארים לעצמנו מה זה לבחור בן 19 להתקלח ערום עם המון אנשים מבוגרים מאד ערומים. אחר כך השגריר המשיך לתאר את בתי השימוש, שגם הם היו כולם באולם גדול ויכולת לראות כמובן זה את זה. שוב הרים השגריר את העיניים ושאל אותנו, אם ניסינו פעם להיות בשרותים כשהמון עיניים נעוצות בנו.

לאחר רגע שתיקה אמר סיסה נאגומבנה שכל זה קרה כשנלסון מנדלה כבר היה נשיא. ולכן, הוא הוסיף, אנחנו צריכים לדעת שיש לנו עוד הרבה הרבה עבודה.
נלסון מנדלה, הוא אמר לסיום, לימד אותי לשים לב ולפעול. תמיד לשים לב לבן האדם. אף פעם לא לעבור הלאה.

מאוחר יותר הזכיר אחד הנואמים, שנלסון מנדלה אמר שיש VIP (אנשים חשובים מאד, בדרך כלל עם זכויות יתר), וישנם VSP- VERY SPECIAL PEOPLE,אנשים מיוחדים מאד. הם נמצאים במטבחים ובשדות, במטעים ובחדרי הכביסה.

ניסים

בדרך להדלקת נר ראשון עם המשפחה עלה ,בי שלא כתבתי על ניסים. לפחות לא במפורש.
נזכרתי באישה מופלאה והשראה גדולה עבורי, שסיפרה לי סיפור שלא אשכח לעולם. אלה היו דקות חייו האחרונות של בן משפחה אהוב. כל המשפחה סובבת את מיטתו, מקשיבים לנשימה, נפרדים כל אחד בדרכו ומברכים את הנשמה ביציאתה מן הגוף. לחדר נכנס הרופא, מסדר את האינפוזיה, מחליף את שקית הנוזלים ומודד את החום. היא סיפרה שהסתכלה עליו בהשתאות ושאלה אותו מה הטעם, הרי הסוף ברור. הרופא הסתובב אליה בפליאה ואמר " אבל תמיד עלינו להשאיר מקום לניסים".
לפעמים הנס גלוי ולפעמים סמוי מן העין.
לפעמים קורה מה שפיללנו לו ולפעמים קורה ההיפך הגמור.
אבל להשאיר מקום לניסים, את זה אני חושבת שאנחנו באמת יכולים לקחת על עצמנו לעשות.

חג של אור ופליאה ושל ניסים שנשים אליהם לב

שבת

15---7ערב שבת.
החושך מקדים
וההתכנסות נראית טבעית ומתבקשת.
הכל מקפל את כנפיו,
כמו עשה את שלו
ועכשיו זמן להכיר תודה,
להוקיר את היופי
להיענות לחכמה
ולהתפעל
מהמופלא.

מפגש נשמתי

מפגש נשמתיהערב זה יום השנה השני לפטירתה של בת אל,
ביתו של האל נשלחה לבית הורי לאחר שנעזבה ע"י אמה .
הורי במחווה לא הגיונית בעליל אספו לביתם שלשה ילדים שננטשו אחרי לידתם,מתוך מחשבה שהם לא שלמים.פגומים.
הורי גידלו אותם ע"פ הכוחות שעמדו לרשותם, הזינו אותם באהבה ואנחנו הרווחנו אחים נוספים.

השנתיים האחרונות של בת אל היו קשות מנשוא,היא עברה בהם ייסורים קשים ואנחנו עברנו טלטלות ברווח הדק בין החיים למה שמעברם.
דווקא שהיה נראה שהיא חוזרת לחיים,ברגע אחד היא פשוט עברה הלאה.
היו רגעים שכבר התפללתי שהסבל יפסק,שתקבל את השקט שהיא ראויה לו.
והיא בעקשנות האופיינית לה נאחזה בחיים,בלי היגיון בלי להבין.
וכל הזמן היא רק רוצה "הביתה" בשפתיים יבשות שאינן משמיעות קול.
לבית היחיד שהכירה בחייה.
התקופה הזאת בה שלט האי היגיון,חידד בכולנו את ההבנה,שאנחנו אשכרה,לא מבינים כלום,אבל כלום.
שהנסתר משחק בנו משחק שאין לנו כל השגה בכללים שהוא מביא.

אתמול אשה חכמה ויפה התאמנה איתי על הכאב שהיא רואה את אימה נמוגה למחוזות השכחה,היא כבר מאבדת אותה בעודה בחיים.
ראינו יחד,שיש נשמות,אמיצות,שמוכנות לעבור בתוך תוהו,כדי להעביר אותנו שיעור.
שיעור מטלטל.
אנחנו מנסים להבין בשביל מה? למה הן צריכות את הסבל הזה,
וככל שננסה להבין בשכל המוגבל והמצומצם רק נישאר בחיכוך,בהתנגדות ובכאב.
אבל ברגע שאנחנו מרפים,נושמים לתוך הכאב,
ואומרים- אם זה רצונו יתברך,מה אנחנו יכולים לראות שלא ראינו עד עכשיו?
יחד עם הכאב מצטרפת שלווה גדולה ושקט.

מוקדש באהבה ניצחית לבת אל

להתבונן דרך הנשמה

להתבונן דרך הנשמהרוח היא דבר מה שאי אפשר לדבר אותו.
לא להגדיר אותו.
או למיין.
אי אפשר גם לסווג או לתפוס אותו ממש.
אי אפשר לאחוז בו ולכן גם אי אפשר באמת לחזור אליו.

אפשר רק לדעת אותו.
והידיעה איננה מן הסוג שעובר דרך השכל וההבנה.
זוהי הכרה המודעת לעצמה.
המתבוננת לא דרך העיניים
אלא
דרך
הנשמה.
ומשם התנועה כבר לוקחת.
אם נותנים לה.

אנחנו בזמן אמת מסתכלים יחד על השאלה איך זה קורה, שרוחניות "קמה" עלינו, וגורמת לבני אדם לא אחת סבל גדול.
אייך קורה, שרוחניות כפי שהבנו אותה, הפכה לאמת מידה, לסולם ולמדד לערכו של של האדם.
אייך היא הפכה לא אחת להר שחייבים לטפס אותו ולמכשול שעלינו להתגבר עליו.
אייך רוחניות הפכה לתנאי ולעל תנאי.

וכל זאת, בעוד שהרוח כמובן היא מה שאנחנו.
היא היופי והחכמה עצמן.
היא רק מחייה.

בימים הקרובים נסתכל כאן בזמן אמת יחד איתכם על רוחניות כשהיא קמה עלינו וגורמת לנו כאב ופחד. ננסה לראות מה קורה שם, מה ומי עושים את זה. נראה מה אנחנו רואים על הבלבול ועל ההפסד שקורה, כאשר אנחנו נוהגים ברוח לא בעדינות, לא מתוך התנועה עצמה ולא ביראה הראויה לגשת בה אל המסתורין ולגור בו.

רוח

כשבן אחותי היה בכיתה ב' הוא התבקש לצייר רוח. תומר צייר ברושים מוטים. כשהמורה המופתעת שאלה אותו למה לא צייר רוח, הוא אמר, שאי אפשר לצייר רוח רק לשים לב ,למה שהיא עושה.
אלכימיה, מטאמורפוזה, מטאנויה הם שינויים עמוקים שאינם משנים צורה אלא מתמירים את החומר. מה שהיה איננו עוד ומה שקיים הוא חומר אחר. חוקיות חדשה. התנהגויות שלא היכרנו קודם לכן.
טרנספורמציה, שמם הכולל של כל המצויינים מעלה, קורית. אנחנו לא עושים אותה. אנחנו רק מסכימים לה. נענים לה. משתתפים. לא מתנגדים. היא מתרחשת כשאנחנו מוכנים, כשהנשמה מאותת שהיגיע הזמן, כשמה שהולך לקרות בחוץ כבר קרה קודם בפנים.
לכן, אנחנו מבקשים לא אחת סימנים. כי אם אני לא העושה, ואני לא המשנה, ולא מושקע מאמץ בכך שטרנספורמציה תקרה, אנחנו עלולים לא לשים לב שהיא התרחשה. שהיא פשוט קרתה.
לכן, אנחנו רוצים לדעת ולהיזכר אייך להסתכל על ברושים מוטים, על תוצאות ואפשרויות שמעידות על כך שהרוח היתה כאן ועשתה את שבאה לעשות. אמרה את דברה.
מהם הברושים המוטים שלך?

*ציין שלושה עד חמישה תחומים שמשמח אותך לגדול בהם בזמן הקרוב ובדוק כל שבוע-שבועיים איזו תנועה התרחשבה בהם? מה קרה? מה נהיה אפשרי? מה הופיע ומה נעלם?

על רוחניות

הרוח היא מה שנמצא שם כל הזמן.
היא מה שנותן את הכל. שמאפשר לו להתקיים.
מה שהוא האמת בכל דבר.
מה שמקיים.
היא לא הראייה אבל אין ראייה בלעדיה.
היא לא השירה אבל כל השירות שרות אותה.
אי אפשר לדבר אותה במילה אבל כל המילים כתובות בה.
אנחות לא יכולות לתאר אותה אבל היא אם כל האנחות והיא זו המנגנת על המיתרי הקול ההוגים אותה.
היא איננה ניתנת לתפישה על ידי תפילה אבל אין תפילה שלא נישאת עליה.
הברה הברה.

חיפוש באתר

ידע חדש שפורסם

עשו לנו לייק בפייסבוק