חמלה

לבקש

22---11אני כבר יודעת, במקום להתלונן על כל מה שאני רוצה שיקרה
אפשר לבקש.
זה הופך הכל לפשוט יותר.
"אשמח שתרוקן את הפח" - הילד יוצא עם השקית ואפילו לא מתלונן.
"אני עובדת הרבה שעות השבוע,כשיתאפשר לך תעזור לי בעבודות הבית.כלים,הכי חשוב לי"
והכיור נקי בלי שהזכרתי פעם נוספת.
נס? לא ממש.
בקשה.
ומה עם בקשות שהן לא הכרחיות?
"תכין לי תה בבקשה"
"אשמח לקבל ליום הולדת סינר\ את הדיסק של מרסדס סוסה\ בושם"

ואם אבקש ואשמע "לא !"
מה יקרה לי ?

אני מוצאת את עצמי מכווצת למחשבה הזאת.
אז למה זה הפך אותי?
לנזקקת? לחלשה?
אולי עדיף לא לבקש ולהסתדר לבד?
ככה אני מרגישה הרבה יותר חזקה.
חזקה?
פפפ...
אולי עם שריון עבה יותר.
אבל בוודאי לא מביאה את הכוחות והיופי שבי לידי ביטוי ככה.
איך זה שאני שוכחת את זה?

נושמת
מתרככת
מוכנה לנוע עם מה שיגיע
לקבל את המתנות ולאסוף אותן כמו פירות בשלים
לקבל את הכן ואת הלא
את העוד לא
ואת ה "בהזדמנות אחרת"

כל מה שאני צריכה מגיע אלי
לפעמים אני שוכחת לבקש.

חמלה לצד מלחמה

20---6מאתמול אני סביב זה.
מנסה להפריד בין עובדות ותעתועים.

עובדה: לא היה לי כוח לסדר את המטבח לפני השינה.
תעתוע: אני לא מסוגלת לנהל בית.

עובדה: הגבתי בחוסר סבלנות למשהו שאמא שלי אמרה.
תעתוע: אני לא מסוגלת לאהוב.

עובדה: לא סיימתי את כל המטלות שהקצבתי לעצמי ליום עבודה.
תעתוע: אני אדם לא ממושמע ולא מקצועי.

עובדה: הערב לא זורם לי, כמו שזרם לי אתמול בבוקר.
תעתוע: אני אדם לא אמיתי ולא ראויה לאהבה.

וככה עד אינסוף. מקהלה כזאת של קולות מתעתעים ומקרקרים, לא מבינה בכלל איך יש להם מקום בתוך הראש. וממה הם ניזונים שם, שבכל הזדמנות הם צצים מחדש, רעננים וששים אלי קרב...
להילחם בהם אי אפשר באמת. הם הרי צללים, תעתועים, נמוגים כדי לצוץ בפינה אחרת בתחפושת שונה. ואז שוב מחדש לוקח לי זמן לזהות אותם ולהבין, שזה בסך הכל שוב הם.
אז אולי לנסות חמלה במקום מלחמה.
כמה מילים נפלאות אותיות "ל-ח-מ" יוצרות בעברית.
חמלה לצד מלחמה. החלמה לצד מחלה. לחם. מלח. חלום. מחול.
וכל המילים האלה אומרות לי – שום דבר לא מקובע. אין שום רגע שקובע, שכך זה יימשך לנצח.
וגם אם הוורד הלבן, בצבע החלום והחמלה, שהעיז לפרוח בגינה ככה באמצע החורף, לא ישרוד את הרוח והגשם –
יש כבר ניצנים חדשים שרק מחכים להיפתח...

חמלה

לדעת שטבעם של כל הדברים, מצבם הבסיסי, הוא אהבה- זה נפלא. ומעורר השראה.
לדעת שהתנועה של אהבה לא מפלה, לא מותנית בכלום ולא עושה חשבונות- זה חכם ונותן חיים. מביא קלות ופשטות ליום יום.
לדעת שכל ההתנתקויות והגבולות, ההסדרים שיצרנו ומה שאנחנו חושבים שאנחנו חייבים שיהיה לנו או חייבים שלא,הם פרי המצאה אנושית ואינם אמיתיים- יוצר תנועה גדולה וחכמה.

אבל לחשוב שאני חייב לחיות כך עכשיו ומיד ואם אני לא עושה את זה, סימן שאני פגום ולקוי, בלתי ראוי וראוי לענישה- זה גהינום.
כי בלי חמלה, בלי ההבנה שכרגע אני איפה שאני, ושאני מבולבל על ידי מחשבות שמסיחות את דעתי ומטעות אותי שמהן בדיוק אני מבקש להתעורר- אני הופך לגלגס, לרודה, למדכא של עצמי. ומאחד כזה, שיודע בדיוק אייך להכאיב ובאיזו דרך להפחיד, אין מפלט.
כך נראה עולם בלי חמלה.
לא צריך דם ומוגלה שירדו מן השמים.
זה כואב נורא. לחיות בלי חמלה.

חמלה היא הרגע שבו אתה יודע

חמלה היא הרגע שבו אתה יודע,
שכמה שהאדם האחר נראה לך טועה, תועה ומבולבל,
זו תזכורת לפעמים הרבות שבהן המחשבות שלך מתעתעות בך
ואתה בטוח שאתה רואה אמת
כשאתה מסתכל על הולוגרמה,
על קרינה של המיינד
בצורות או צבעים
זוהרים
מוכרים
או מפתים.

העדינות שבאה אחר כך כבר מובנת מאליה.

חיפוש באתר

ידע חדש שפורסם

עשו לנו לייק בפייסבוק