פחד

לנשום

לפני כמה ימים לבן שלי היה מבחן במתמטיקה,
הוא הגיע למבחן מאוד לחוץ
ובמחשבה שהוא חייב להצליח.
ברגע שראה את המבחן הוא נתקף ב"בלק אאוט" ולא הצליח לפתור אף שאלה. הוא כל כך נבהל שזה מה שקורה לו
וכמובן שהתנגד "אין מצב שזה קורה לי" ועוד כל מיני כאלה...
כתוצאה מזה הוא התחיל להרגיש רע וכמעט התעלף.
את המבחן הוא לא עשה
והמשיך להאשים את עצמו על מה שקרה לו
ולהגיד כמה הוא מתבייש.
הוא אמר לי: "אמא משהו לא בסדר איתי, חייבים לטפל בזה".
וכמה חברים טובים גם אמרו לו שאולי זה היה התקף חרדה.
התוצאה היתה מיגרנה קשה במשך יומיים.

ברגע הראשון, כמובן שנבהלתי.
לקח לי כמה רגעים
ואז היה לי ברור שבשלב הראשון כדאי שאברר עם עצמי מה קורה לי עכשיו?
לשים לב שאני מאוד מפחדת כרגע ואולי גם באמת מאמינה שיש פה בעיה.
בשלב הבא יכולתי להזכיר לעצמי ולו שאין פה באמת בעיה.
אלא פחד גדול,
ולאחר מכן בהלה גדולה מהפחד
ואז התנגדות לפחד ולבהלה.
על אלה, יושב נסיון להמנע מלחוות את החוויה הקשה,
מה שכמובן רק מגביר אותה.
ומוביל להרגשה רעה, אשמה ובושה, שיפוט.

לא פעם אנחנו מוצאים את עצמנו במצוקה -

אם רק נזכור:
לעצור,
לנשום,
להתמסר,
להרגע,
לסמוך,
לוותר,
לשאול את עצמי - מה אני מרגישה עכשיו?
אם רק נסכים להרגיש
להרפות במקום להתנגד,
להכנע במקום לתבוע.
לשים לב לחלק המאשים, השופט, המתבייש.
להיות יותר עדינים ורכים עם עצמנו,
להגיד לעצמנו ככה אני עכשיו
וכל מה שיש לי כרגע זה אותי.
בלי מאבק, בלי מלחמה
נוכל להרגע.
נוכל לאפשר לגל לחזור לאוקיינוס במקום להפוך לסערה.
נאפשר לעצמנו מרחב,
בחירה
וחופש.

היא

19---9היא ישבה בבית הקפה מכווצת שפתיים ועצובה
שמחנו להיפגש אחרי תקופה ארוכה שלא ראינו זו את זו .
דברה על זקנה , הלסת שמוטה איפור על הפנים.
הצוואר חרוש הקמטים הסתתר מאחורי צעיף לבן.

היא מספרת על קשר אחרון שנגמר
כי הרגישה שלא אהבה כמו שרצתה.
החברות אומרות לה "את מחליפה גברים כמו גרביים"
ואני שיודעת את ליבה האוהב.
אני מעריצה אותה כל פעם מחדש על אומץ ליבה להיזרק אל החיים פעם אחר פעם בעצמה חדשה.

היא מפשפשת בפרטי הסיפור , כועסת על עצמה, מתביישת שופטת
קשה, קשה לה לבטא את אותה מחשבה "מכשילה"
קשה, קשה לה להגיד "זה הפחד שתופש אותי "
"הפחד להישאר לבד בשישי שבת"
אבל קול אחר יוצא כמו צווחה "כן כן זה הפחד! "
כל הניסיונות לגמד את הפחד ולהכניס אותו למילה קלילה וקטנה
מתרסקים מול התנועה הטבעית שפורצת ממנה .
היא מדברת אמת הפשוטה שהלב שלה ידע כל הזמן.
שאין תחליף לאהבה שבאה מן המלא והשלם.

אני מסתכלת בה ודמעות זולגות מעיניי ,
רגע של קדושה , אישה פוגשת את נשמתה .
כשהיא קולטת שלעולם לא תוכל להאכיל את הפחד עד שישבע.

היא נושמת לרווחה.
אני רואה צבע עולה בלחייה , חיוך קטן של מבוכה..

היא תמשיך להגיד כן לחיים
גם בגיל 70 ויותר, היא תקפוץ ראש לתוך המים החיים.

לוויתי אותה לרכבת, בדרך אמרתי לה שהיא תמיד על הפסים נוסעת מתמידה .

אוהבת אהבה ואהובה

טראומה על אוטומאט

איך אני מבינה מהי טראומה?
חוויתי בעבר חוויה קשה, מפחידה, מכאיבה.
כאשר בהווה קורה משהו שמזכיר לי את החוויה הקשה הזו,
מופעל מנגנון בגוף שמאותת "סכנה".
המנגנון הזה מופעל בתת מודע שלנו.
הוא מופעל באופן אוטומטי,
גם אם מה שקורה כרגע לא באמת מסוכן לי.
באותו רגע הדריכות תעלה, המערכות יקפאו, והתגובה תהיה תגובה של התקפה כהתגוננות.
שווה לשים לב, כמה פעמים אנחנו מגיבים מתוך האוטומט הזה לאנשים הכי יקרים וקרובים ללבנו?
כמה מתח נוצר במערכות היחסים שלנו,
רק בגלל הבלבול.
תשומת לב מודעת, התבוננות, עצירה, תוכל להוציא אותנו ממעגל הדפוסים האוטומטיים.

מחובר או מנותק

מוזמנים ביחד איתי לעצור, להתבונן, לאמן את התודעה, לשים לב, לזהות אמונות, מחשבות, דפוסים לא מועילים ולהרפות.
לבדוק האם כרגע אנחנו מחוברים או מנותקים?
חיבור - חמלה, קבלה, אמון, בטחון, הסכמה.
ניתוק - שיפוט, ביקורת, דחייה, חיכוך, מאמץ.
חשוב לזכור שתחושת החיבור או הניתוק אינה קשורה או תלויה בסיטואציה אלא בי, ביחסים שלי עם הסיטואציה, מוזמנים להתבוננות משותפת.

אני רואה שאני מפחדת עד עמקי נשמתי

אני רואה שאני מפחדת עד עמקי נשמתי. הפחד יוצר כאב גדול. הוא תוצאה של מחשבה חזקה, לא יודעת אפילו אם יש לה אחיזה במציאות. בוחרת ללכת, חושבת שבכך שאלך אפסיק לפחד ולכאוב. מופיע פחד חדש והכאב לא נעלם. הזמנה ברורה להשאר ולהסכים לפגוש. אין אפשרות לברוח מהפחדים, הרי הם שלנו בלבד. לעמוד מול חוסר האונים המוחלט הזה ופשוט להיות. יש רגעים בהם הפחד משתלט והכאב עצום, ברגע הבא, לאחר התמסרות ואמירת כן מלא, מופיע ניצוץ של בהירות, משהו חדש, יפה, מרגש ועוצמתי מראה את עצמו. הלב מתרחב. הזמנה להרחבת הדעת, ללמידה חדשה.

כוחה של מחשבת פחד

bookלמחשבות הפחד כח אדיר,
אני רואה עכשיו, אחרי שיחה מקצועית עם אשה שהיתה אמורה להנחות אותי בתפקיד חדש שקיבלתי, איך במקום לחזק, לאפשר, לעורר צמאון לידע,
מצאתי את עצמי מבוהלת , משותקת מאימה.
המחשבות אמרו לי : זה גדול עליך ! את לא מסוגלת ! אחת כמוך לא יכולה ! את לא יודעת ( כנראה גם לא תדעי, אף פעם ! )

הרגשתי איך הפחד עולה מהסרעפת , מתפשט לכל חלל הבטן , מטפס לצוואר .
אני
לא.
אני
לא
יכולה.
ואז שמעתי מילים שאני מכירה ואוהבת ( אין על ר׳ נחמן, תמיד עוטף ומנחם ומלמד באהבה )
״... והעיקר לא לפחד כלל״
גשר צר, זה הכל.
גשר צר מאוד, אבל כולה גשר.
תעברי פסיעה אחרי פסיעה.
זה רק גשר, את כאן , את אמורה לעבור אותו ולהגיע לשם. זה הכל.
מה את צריכה כדי לעבור ? לקרוא - תקראי.
ללמוד - תלמדי .
לבקר אנשים שכבר עושים את זה - יאללה , צאי לדרך.

אז עכשיו אני בפסיעות הראשונות והרגליים עדיין רועדות.
בכל זאת גשר צר....
עוד מאמינה קצת למחשבות המבהילות , אבל יכולה כבר לנשום חזרה.

״ כל העולם כולו, גשר צר מאוד והעיקר שלא יתפחד כלל״ ר׳ נחמן .

מפגש עם הפחדים הבסיסיים והקיומיים שלנו

מחשבה:

אני מפחדת כשאני רואה שאני לא מצליחה לאהוב ולא מרגישה אהובה, זה משאיר אותי כואבת, סובלת, מאוכזבת ולא ראויה. כל זה קורה בגללי, באשמתי ולכן אני נענשת.
זה אומר עליי שאני לא ממצה את החיים, לא מסופקת, ממורמרת ובתחושה של "אין טעם" , אין משמעות.

מה אני רואה:

כשאנחנו פוגשים פחד עמוק, בסיסי וקיומי, הוא נולד מתוכנו.
אין לו קשר לאירועים או למצבים חיצוניים. לכן שווה להסתכל על הפחד ולראות אותו נולד כל פעם מחדש (לראות איך אני יולדת אותו). להסכים להתקרב בעדינות, להיות בחוסר אונים מוחלט מולו, לא להאבק, לא לנסות להתגבר, לפגוש אותו פנים מול פנים, לתת לו לטלטל אותנו, להרגיש אותו חזק, לבכות אותו.
רק כך נוכל לתת לו לאט, לאט להיגמר.
במקום בו לא קורה מה שאני רוצה, או קורה מה שאני הכי לא רוצה,
אם נסכים לעמוד מספיק זמן בשקט, נראה שיש תנועה, שיש אהבה.
נראה שהרוח יותר חזקה מהפחד.
רק כך נוכל למצוא את השקט האמיתי.
רק כך נוכל לראות שאין אפשרות של נאהב או נרגיש אהובים כי אנחנו אהבה, זה הטבע שלנו.
אבל האהבה תקבל מימד אחר.
יותר גדול מהמושגים שיש לנו בראש לגביה.

ולגבי "אין טעם, אין משמעות" - זה אומר שכל ההבנות, ההסברים, המשמעויות, ההתנהלויות שהיו לי עד כה, סיימו את תפקידם, נגמרו.
לכן אסכים להיכנס למיסתורין, להתמסר, להגיד כן, ולראות לאט, לאט מה נמצא שם מעבר?

לשבור הגה

a12כל כך הרבה פעמים אנחנו הולכים חצי דרך. או יותר נכון- הולכים ואז "שוברים הגה". חותכים פתאום מן השביל. וכואבים.

אני רואה את זה קורה פעמים רבות כל כך, כשאמת רוחנית, משהו שבאמת חווינו, עברנו בתוכו ובכך ראינו את העולם באור אחר- הופך להיות אידאולוגיה חדשה. הפיתרון. הדרך. השיטה.
האדם המבין, האדם הטוב, אומרות האידאולוגיות, ילך כך.

התוצאה המידית היא חיכוך וכאב, פחד ותיסכול.
עכשיו אני צריך להצליח בשיטה ולא לזנוח את הדרך.
עכשיו אני עלול לפספס, להחמיץ ולהיות ראוי לגיחוך.
עכשיו אני נדרש לעשות כך גם אם ליבי לא שם, כי כך מקובל וכך מצופה.

לשבירת ההגה ישנן צורות נוספות:
אני רוצה משהו מאד, מבקש בכל ליבי, ואז לא מאמין שהעולם ייתן. בבת אחת האנרגיה מתפזרת.
אני מבקשת משהו יקר לי, ואני לא מאמינה שיבינו אותי- יוצאת כוונה טהורה ונעכרת ומטשטשת, על ידי חוסר האמון שלדברים יש טעם וסיכוי להצליח.
אני רואה ברור אבל מפחדת שיצחקו או יפגעו בי, ולכן המילים יוצאות מעורפלות והכוונה נקטמה.

שבירת ההגה היא הרגע בו אנחנו עולים לשכל. היינו על המגרש, שיחקנו, היינו אחד עם הכדור והדשא, ופתאום אנחנו נבהלים ורוצים בדחיפות לדעת מה שלומנו. ואז אנחנו שוברים הגה. שלא נצא מטומטמים. שלא נתחרט אחר כך . שלא נאבד ללא תקנה. וברגע-אנחנו כבר לא במגרש. אנחנו אוהדים ביציע. או יותר נכון, יושבים על הגדר. מחכים לראות מה יקרה שם על המגרש.

מרגע שבירת ההגה אנחנו בסבל.
התנועה כבר לא מנהלת אותנו, אלא הפחד.
היופי לא מוליך אותנו בשבילים חדשים, כי אנחנו מחפשים את המוכר והידוע ומפחדים כשלא מוצאים אותם.
החכמה העתיקה והפשוטה מכוסה בקליפות מורכבות וסיכונים
ומן השכל אין מושיע.

שם, ברגע שבו אני עייף עד מוות מן השכל ודיקטטורת ההיגיון המוגבל והמכווץ שלו, כשאני מרפה באמת כי אין לי כבר כח והכאב כבד ומעיק- שם יש חדש שמחכה שנשים אליו לב.

אבל אם נשאל בדיוק אז, ברגע הזה, משהו כמו "רגע! אבל אייך אני יכול להיות בטוח
שזו הדרך הנכונה" "שאני עושה את הצעד המדויק?"- שוב עליתי לשכל. שוב אני רוצה לרדת.
כדי שכוונות נקיות נקיות, כאלה שהיגיע זמנן, תהיינה כחץ שלוח לעולם, שהעולם יפרח ואנחנו איתו, אני אצטרך להסכים לנפילה חופשית וחסרת וודאות לתוך הריק שהוא אני. לתוך מה שאני שהוא לא ידוע ולא ניתן לתפיסה בחושים, אבל מאד מאד קיים.

"הרחק הרחק מכאן אחרי האלוהים חיפשת
אך מה שמחפש אתה- בך. בך. האם שכחת?
אז למה לחפש אחרי אוצר שלא איבדת?
הספר, השמות, האותיות- הם בלבבך.
הנביאים, המלאכים- צמאים לכל מילה שלך.
עצור, עזוב חיפוש עקר, חסר תועלת,
אתה הבית, גם בעל הבית אתה.
אתה צורה ותוכן, שבעת הרקיעים והאדמה."

מתוך אוסף שירי שמשי טבריז, מאת ג'לאל- אדין רומי.

חיפוש באתר

ידע חדש שפורסם

עשו לנו לייק בפייסבוק