כעס

מאש אוכלת לאור

27---3ועוד על הזעם, מתוך "רצות עם זאבים"
כאילו ממש נכתב לעכשיו:

"שימוש שלילי בזעם הינו להתרכז באופן הרסני בנקודה אחת זעירה, עד שבדומה לחומצה היוצרת כיב, הזעם צורב חור שחור בכל השכבות העדינות של הנפש.
אבל יש דרך אחרת.
כל רגש שהוא, אפילו זעם, טומן בחובו ידע, תובנה, שיש המכנים אותו הארה. זעמנו יכול להיות לנו לזמן-מה למורה...
הזעם אינו עומד לבדו. הוא חומר הממתין למאמצינו לשנותו.
מחזור הזעם דומה לכל מחזור אחר; הוא עולה, יורד, גווע ומשתחרר באנרגיה חדשה."

מבקשת היום להתפלל לרחמים. לרחמים הגדולים שיאפשרו לנו להפוך את האנרגיה העצומה הזאת של החימה והזעם מאש אוכלת לאור...

זה מה שהיה שם

25---7יום קשה עבר עליי אתמול.
יום שהגעתי לסיומו כועסת. מרוקנת מכל אנרגיה חוץ מכעס.
הדבר היחיד שהוציא אותי מהמערבולת הזאת היה האימון שביקשתי וקיבלתי מחברה יקרה בסוף היום. איזו ברכה.
היום סיפרתי לבתי את מה שעבר עליי אתמול ומה בסופו של דבר כל כך הכעיס אותי. הקשיבה ואמרה "אבל את יודעת, את לא באמת חייבת להרגיש ככה".
בטח שיודעת.
בטח שלא חייבת.
אבל זה מה שהרגשתי. זה מה שהיה שם.
להרגיש את הכעס – זה לא מובן מאליו מבחינתי. אני אחת ש"לא כועסת". או כמעט לא. אז באמת לתת לכעס הזה מקום – ולקרוא לו בשם – זה כבר צעד גדול.
ולומר לו "אתה יודע, אתה לא חייב להיות פה עכשיו" – זה לאו דוקא משפר את המצב.
ואולי אפילו ההפך. אולי אפילו מוסיף על זה עוד אשמה, על זה שאני בכלל כועסת (לא יפה!) ומרגישה משהו שלא חייבת להרגיש (מותרות!).
חייב או לא חייב, הוא היה שם. והסתכלנו ביחד על המחשבה שכל כך הכעיסה אותי.
וכשהגעתי אל המחשבה הזאת, היא הפתיעה גם אותי.
ובסופו של דבר, הכעס עשה את העבודה שלו. העיר אותי. פקח את עיניי.
ואז הוא כבר באמת לא היה חייב להיות שם. הלך לו.

אחרי הכעס

איך תמיד תמיד אחרי הכעס אני חווה ריקנות, שואבת, פתלתלה.
עכשיו אחרי שנתתי למחשבות ההרס העצמי לשכנע אותי כמה הכל נורא, אני פותחת עיניי לראות את הדרך בחזרה,
יא אללה,
כמו נחש או כמו הנשר? מה אני בוחרת?
נשימההההה,
הנחש הזה באמת ערמומי, ובאמת לא נעים לי מצידו המתפתל והמסוכן, אבל הוא חלק ממני, אז אהלן,
ומה איתך נשר?
אתה בעל הראייה החדה, גם אתה גם אני אחד,
והדרך כמו ים יבשה, ים יבשה
ואני רוצה חיבוק עכשיו, חזרתי מהקרב!!
ובאמת ליבי מבקש לדעת שהכעס הזה לא הרס כל כך
רוצה לדעת שהכל בסדר, בלי אשמה, בלי מאבק
שגם אם אני מכוערת אני עדיין יפה, בעיניי
והדרך עדיין כאן,
מאירה לרגע הבא
וכן, גם שעכשיו אני לא חווה שלמות
אני באה!
ממשיכה! כמו הדרך, לרגע הבא
ברגע הזה ממש עכשיו שמחה לחיבוקים,
כי אני באמת באמת שלי אהבה
נושמת רחב יותר עכשיו
תודה

כעס

היא עזבה אותו ונסעה. לא יכלה יותר.
הכעס כבר דפק לה ברכות והבחילה עלתה.
העניין הוא שהיא עושה את זה פעמים די רבות.
מתנתקת. נעלמת. נעדרת.
זו הדרך שהתרגלה לחשוב שבה היא שומרת על עצמה. שלא יכאב. שיכאב פחות.

ההוראה שהיא מקבל מבפנים אומרת, שהכל נהיה כבד ומלא מיד, מציף ומעיק ויש לסגור את המחיצות, להגיף את התריסים ולבודד. העיקר לבודד.
מכייון שכך היא עושה כשקשה לה, מן הרגל שכזה, היא מפחדת להגיע למצבים שבהם תיכעס. כי כעס אומר ניתוק. אוטומאט. מנגנון. לכן היא פחות ופחות הולכת למקומות ורואה אנשים. כי ביננו, מה הסיכו שתפגוש אנשים ולא יעלה פחד?! ואם אתה מפחד בטח גם תכעס.
אז בסך הכל היא הולכת נמנעת. בזמן האחרון גם התחילה להימנע מהילדים שלהם. כדי שגם הם לא יכאיבו וכדי שגם היא לא תכאיב או תהרוס אותם.
כעס=כאב=בדידות=אהבה. זו הנוסחא שאמורה לשמור ובפועל מכאיבה נורא.

כעס

ההדיפה הזו שהכעס עושה מבקשת להסיר מעלי משהו, להתנתק וליצור מחיצה. הכעס אמור לנער מעלי משהו שאני מאמינה שהוא מסוכן או לוקח ממני משהו, מכאיב עכשיו או אחר כך.
וכך, כשאני מתרחק או מורחק, נהדף או הודף, אני דן את עצמי להמשיך ולהאמין ששם, מעבר לפינה או בידיים של חבר, נמצא הרע והמסוכן ומחכה לי. אני אמשיך להאמין שטוב שנמנעתי ושכדאי שאמשיך כך. הפחד ישרוד כך לאורך זמן רב וכוחו לא יחלש.
לעומת זאת, אם אני מתקרב, מרגיש ויודע שאין לאן להתרחק כי אין לאן לצאת מן היקום האחד הזה, במקום לרצות להדוף אני רוצה להקשיב ולשמוע את הקולות, ואני פותח את הלב והשמיעה ,פותח את החכמה שלא מלאה באמיתות אלא מבקשת לגלות את האמת.
הרגע הבא הוא תנועה. מפתיעה לרוב. של יופי.

כעס

כעס קורה כשאין אפשרות. כשאני חושב שאם לא אהדוף אסבול. שאם אסכים לפחד הפחד יפרק אותי.
אז אני כועס. אש. ואז כבר יש טעם רע בפה.
גם בגלל שהכעס מכאיב ומרחיק
וגם בגלל שהנשמה יודעת, שזה לא מה שזה אומר לחיות וללמוד. שלא בשביל זה באנו הנה.
פעמים רבות אנחנו עונים לכעס בכעס. אנחנו קוראים לזה לפעמים גבולות או סדר, מרחב מוגן או מסוגלות. שמות גדולים במקום פשוט לומר- אני מפחד. ואני מפחד לפחד. אז אני כועס.
להרשות לכעס להיות מאפשר לנו לראות את המימדים האמיתיים שלו. כמו לכל דבר שהמצאנו, יש לו סוף. כי בלי תחזוקה והנשמה מלאכותית הוא מת. אין לו חיים משלו. הוא יצירה. מוצר.
ואז, הים שאנחנו, עוטף את הכעס ומזכיר לו שבאמת הוא אור, ושהוא רק קצת התבלבל.
וזהו.

פחד לכאוב נורא

a11הוא כעס. יותר מפעם אחת. דיבר בקול רם ונכנס לתוך המילים שלי. חתך משפטים.
עד כדי כך, שאפילו היא, שבדרך כלל שקטה , לעיתים כאילו משייטת בעולם אחר, אפילו היא אמרה לו שייתן לי לסיים את המשפט.

הוא היה יפה מאד. גם היא ראתה את זה כעבור רגע.
זה סוג היופי שכועס כי הוא מפחד להאמין ביופי, בפשטות ובחכמה שהוא רואה דרכה, דרכי, ונזכר בהם. נזכר במה שהוא נחלתו מאז ומתמיד. מה שהוא הבית שלו.

כשרק התחלתי לאמן ודיברתי על העולם השלם והמלא שנמצא בתוכנו ובכל מקום, כשתיארתי את שבריריותם של הסכמים והסדרים שאנחנו עושים כמעט בכל תחום בחיים, וכשהזמנתי להתעוררות דרך האחר ומתוך בקשה אקטיבית אליו להשפיע עלי ולעורר בי כל נים- הם תקפו. חזק. פוגע. ישר ובוטה.
הייתי יוצאת מפגישות הנהלה ומפגשי אימון עם יזמים חבוטה וכואבת מאד. לא הבנתי.
ידעתי שאני מציעה להם את מה ששלהם מלכתחילה. שאני מדברת אליהם את הטבע שלהם.
לקח לי לא מעט זמן להבין, שהם מפחדים מאד מאד להאמין שהפשטות הזו ניתנה להם והם רק צריכים לסמוך עליה ולהיענות.
שהסיבוך והקושי, האתגרים והגאוות הם פרי של בורות ובלבול והם יכולים לוותר עליהם עכשיו. והם מחכים כל כך הרבה זמן לוותר אבל באיזשהו שלב כבר הפסיקו להאמין שאפשר.
הם פחדו לכאוב נורא את השבר שיקרה, אם יגלו שדיברתי שטויות ושהם העיזו להאמין ושוב לקוות שעולם כזה אפשרי. הם ניסו בכל דרך למנוע את הכאב הזה, שכבר פעם קרה, כשהוגלו מאהבה פשוטה ותמימה לזירת המאבק.

כשהוא בכה בהקלה והיא הניחה בעדינות כף יד על שלו, כל חברי ההנהלה והיזמים האלה היו שם איתו.
היזכרות
רשות
אהבה

כארי בסוגר

a8הוא ישב מולי, פרוס על הכיסא כמו אריה, ואמר שהוא כועס על אלוהים.
לרגע חשבתי שלא הבנתי, אבל כשהרמתי את הראש ראיתי את הדמעות שמילאו לו את העיניים.
הוא כועס על אלוהים שעזב, שהשאיר כל כך הרבה עוול, כאב וחוסר צדק משווע ונטש. שברא אור והשאיר את הכל חשוך כל כך.

לרגע בכיתי איתו. בכי שעלה מן העומק. שמתי לב שגם לי לפעמים נדמה שהוא איננו. ואז, בשקט, מתוך האין זה עלה:
אלוהים בכל. הכל בו.
אין לאלוהים לאן לעזוב כי אין חוץ.
היופי והחכמה, הצדק והשלום הם לא שלנו .הם שלו.
חבל לנסות להבין אותם.
כדאי לומר להם כן ולקבל מהם חיים, כי הם תורת חיים.

כשאמרתי, אחרי שתיקה, שהוא, שכולנו, אור אינסוף אלוהי, הוא אמר, שהוא לא מאמין. הזכרתי לו, שזה בכלל לא משנה אם הוא מאמין. זה פשוט ככה. ברגע הראשון הוא היה בשוק, והאמת שגם אני. הופתעתי מן הפשטות ההחלטית שבה דיברתי. אחר כך שנינו חייכנו ואני שרטטתי קווים לחייו של אדם שנע כשהוא יודע שהוא אור, גם אם הוא לא מרגיש את זה וגם אם הוא לא חושב כך.

נפרדנו שמחים ומאד מאד שקטים.
כשהסתכלתי עליו הולך היה נראה לי שהוא צועד לאט.
כמו שוחה בתוך אור.

חיפוש באתר

ידע חדש שפורסם

עשו לנו לייק בפייסבוק