החמצה

הזדמנות לחיים אחרים

25---4על החמצה כבר דיברנו? אפשר שכן

ובכל זאת הבוקר עלו בה כמה מהן.
היא נזכרה במצבים שיכלה לפעול או לעשות אחרת
היא נעצבה מאוד על שאולי החמיצה הזדמנות לחיים אחרים.

הפעם היא נאחזת קצת יותר באכזבה
מריצה תסריטים אפשריים שהוחמצו , והייאוש חונק יותר.
היא דוחקת הצידה קולות "מרגיעים" כי הם לא באמת מרגיעים אותה עכשיו. לא רוצה אותם, רוצה להתבוסס בתוך ההחמצה.
היא בוכה , הראש תפוס כמו בצבת
כואב , כואב להאמין שהחמצנו. אפשר שבאמת החמיצה ?

התשובה- כן או לא- מאבדת מחשיבותה זהו מפלט מפתה אבל לא מרפא.

היא יודעת שהיא מוכרחה להיות בתוך ההחמצה עוד קצת...בשביל לראות עוד קצת
אפשר שככה זה כששוקעים בתוך מחשבה שהחמצנו את עצמנו לגמרי ? אפשר שאין דרך אחרת להתעורר לעובדה הפשוטה שאין אפשרות כזאת "להחמיץ משהן"באמת? אפשר שהסכמה לשקוע עד ייאוש מאפשרת לראות שהמוחמץ הוא סיפור ולא אנחנו?

לזה קוראים להגיע לקצה?

מה יקרה אם אני באמת ארפה

a5מתוך התבוננות ואימון שבאמת באורח קסם הביא כל כך הרבה קלילות ושמחה למקום שהיה כבד ועצוב-
מאמנת את עצמי
מה אני מרגישה עכשו- ייאוש ועייפות
העייפות היא רוב הרגש ובקצה שלה יש גם ייאוש,
מה מייאש אותי?
במעגלי החיים תמיד יהיה רגעים כאלה וכאלה, תמיד יבאו רגעים מתים, רדומים יותר, עייפים.
שפה פשוטה יותר- אני מתנגדת לזמן המת שלי, מרגישה שחייבת לייצר, שחייבת להביא תוצאות, שחייבת להבין את המקצוע שלי ולהתקדם בו
מתחת לכל זה יש פחד
אם לא אעשה את זה אהיה עוד יותר עייפה, אשאר ממש ריקה, אהיה כמו מתה
מתחת למחשבות האלה זורמת תשוקה להרפות, תשוקה באמת לנסות לוותר, לא לדחוף את עצמי קדימה, לא לכוון ולייצר קורסים ומסגרת להמשך, לעזוב הכל ולתת לכוח העייפות שמושך אותי למטה למשוך.
מפחדת
לא יהיה לנו ממה לחיות אם אוותר ככה
לא תהיה בבית שמחה (למעשה אני כבר לא שמחה)
לא יהיו יצרתיות
לא תהיה עשיה
יהיה מוות
מפחיד
נותנת לזה רגע להיות, באמת מניחה שאני מוותרת ושואלת מה באמת יקרה?

עולות בי דמעות מהאפשרות באמת לעשות את זה. לא מאמינה לעצמי שיכולה, רואה איך המחשבה הזו נמצאת שם תמיד ושאצטרך "משמעת" כדי באמת להרפות
רואה גם שמשהו כן יקרה,
רואה איך החיים הפשוטים שלי כן יזרמו, רואה איך בעדינות מתוך ההרפיה הזו אכין אוכל לילדי, אצא לפגוש חברים, אצא לטיול, אחיה. משהו משמעותי במימד הלחץ- להיות משהי, יורד ממש.
במובן מסויים אחיה יותר- רכות, חופשיות, פעימת חיים ברורה קיימת שם.
אני לא יודעת אם יש שם הגשמה, פרנסה, אפילו ריקוד
אני לא בטוחה שזה כל כך חשוב לי עכשו או שיותר חשוב לי למצוא את שמחת החיים שלי שהלכה לה לאיבוד...
או יותר נכון לאפשר לה לצוץ מחדש מתוך ההרפיה האמיתית מהמחשבות שמלחיצות אותי, מהתיכנונים ומהצורך הלחוץ לנהל את עצמי...

" אני לא חיה כמו שאני אמורה לחיות, לא חיה את המלאות, מפספסת. " זו מחשבה

a4כללי משחק שעיצבתי לעצמי כשאני צוללת לזה ומבררת את משמעות המחשבה הזו בחיי:
א. אני אומרת כל מה שעולה על דעתי
ב. אני לא מנסה ליישם ידע רוחני ולהתאים את מה שאני אומרת למה שראיתי שמתאים. מה שבתוכי, כבר בתוכי. כל השאר- עוד לא אני.
ג. אני לומדת ממה שעולה בי כאן ועכשיו, רואה את מה שהצלחתי לראות ורגע אחר כך אני שוב אומרת את מה שעולה בי, גם אם זה הפוך.

כרגע, ב- 4.7.13 אני רואה ,שכשאני אומרת שאני לא חיה את חיי במלאות, אני בעצם אומרת שאני יודעת, שיש עוד הרבה שאני לא אומרת לו כן, ולא נותנת לו לקחת אותי. שבעצם אני אומרת לעצמי שאני חיה בתוך קוים ומסלולים, אפילו אם רבים ועשירים. אני רואה,שכשאני אומרת שאני לא חיה את חיי במלאות, אני קוראת לעצמי לרקוד עם המסתורין שמתגלה, מבקשת לגלות שבכלל לא ידעתי מי אני ואיזה כייף זה, לעשות דברים לא הגיוניים ולראות שהדברים שנראים לא הגיוניים הם בעצם אלה שאנחנו חיכינו להם המון זמן והם טבעיים ופשוטים לעשייה.
אני רואה, שכשאני אומרת לעצמי שאני לא חיה במלאות, אני בעצם יודעת משהו על מלאות, אחרת לא היה לי למה להשוות.
דיבור של הנשמה.

כרגע, ב- 4.7.13 אני רואה, שלפעמים, כשאני אומרת לעצמי, שאני לא חיה ממלאות, זה בא מחסר. זה בא מן המחשבה שאלה עוד לא החיים שלי, שיש רק כמה תנאים שצריכים להתקיים כדי שהם יהיו באמת החיים שלי.
אני רואה שלפעמים, כשאני אומרת לעצמי,שאני לא חיה ממלאות, זה בא מחסר. זה בא מן המחשבה, שבחיים האלה יש פגם ושאני לא יכולה לפרוח בהם או לשמוח לגמרי וללא סייג.
ואני רואה, שלפעמים כשאני אומרת לעצמי, שאני לא חיה ממלא, אני בעצם משווה לתמונה פיקטיבית שהמצאתי או ירשתי, מוטעית לחשוב שהיא מה שבאמת נקרא לחיות.
ולפעמים החסר הזה, עושה שאני לא באמת עומדת נטועה בחיים האמיתיים שלי, באלה שעכשיו, ולומדת וגדלה מהם. החסר הזה עושה, שאני לא רואה את העכשיו ומשם נפרס שביל, יש התעוררות. כי רק מהכרה בדברים יש תנועה של חיים.

ישנו ספר, אם אני לא טועה שמו "ארוכה הדרך למטה". זה ספר שמתאר אנשים שעומדים בתור לקפוץ ממגדל גבוה, כדי לסיים את חייהם. מכיון שזה המגדל הגבוה היחיד במקום, יש תור ארוך ובתור, כמו בתור, מדברים. הספר הוא על השיחות האלה.

אחת שזכורה לי במיוחד, היא שיחה בין בחור לאישה צעירה שמספרת, שהיא לא יכולה יותר. בנה, שהיא אוהבת אהבת נפש, נולד עם מחלה שמחייבת אותה להיות איתו 24 שעות ביממה. אבי הילד עזב מיד עם הלידה ועם קבלת הבשורה על המחלה, והיא לבדה לא משה ממנו כבר שנים. היא לא יכולה יותר.
הבחור הצעיר מסתכל עליה ושואל אותה, מה הוא יכול לעשות בשבילה. מה יכול להיות דבר שבאמת ישנה בשבילה את פני הדברים והיא תשנה את דעתה ולא תקפוץ.
היא מסתכלת עליו בשקט ואומרת, שעתיים .שתהיה עם הילד שלי שעתיים ולי יהיה זמן לעצמי.

לא לשים לב שאנחנו אחד זו החמצה

a2" אני לא חיה כמו שאני אמורה לחיות, לא חיה את המלאות, מפספסת. "
**
בנושא פיספוס והחמצה קורה פעמים רבות, שאנחנו לוקחים אמת רוחנית ומשתמשים בה כאילו היא נשק או הטפת מוסר.
כשאנחנו עושים דבר כזה, אנחנו מאבדים את היופי שקיים בחשבון נפש נקי מפניות וביכולת לעמוד פנים מול פנים עם ההשלכות של מה שאנחנו עושים ולהיספג בכל פעם מחדש במסתורין היודע.

למשל, זה נכון שאף אחד לא באמת ניזוק משום דבר שנעשה לו.
אין ספוס באמת והחמצה קיימת רק בראש.
כן, צורות באות והולכות, עולמות שאהבנו יכולים להסתיים ודברים שלעולם לא חשבנו שיקרו, קורים. ברור. אבל הנשמה, שמחת החיים האמיתית הנובעת ולחכמה נותנת החיים -להן לא קורה דבר. לא באמת. באמת לא.

אבל- זה גם נכון שאנחנו אחד. זה נכון שכל תנועה שלי מניעה את המרקם הזה, נוגעת בהמוני אנשים, למעשה בעולם כולו, והתנועה הזו יוצרת עוד אלפי רטטים ונגיעות ועוד נגיעות ועוד.

אז כשמישהו אומר " אני אעשה מה שמתאים לי מתי שמתאים לי ומותר לי גם לא לעשות מה שהבטחתי אם לא בא לי"- אני חושבת שהוא שוכח או שומט את מה שכתבתי אחרי ה"אבל" על היותנו אחד.
ואם הוא יזכור אותו, הוא באמת לא יעמוד במילה שלו כי הוא מפחד שהאחר ייהרס או שייגרם לו נזק אי רוורסבילי אם הוא לא יעשה משהו או כן יעשה משהו. הוא יעשה את זה כי הוא אוהב וכי הוא מוקיר את התנועה הזו, שהיא אהבה.
ואז, אתה יודע שאתה אחד.
ואז, אתה יודע שהתנועה שלך מיוחדת מאין כמוה.
ואז, אתה נע בלב טהור, כי זה בעצם מה שיש לך לתת.
ואז אתה מוצא שאת התנועה שלך בכלל התחיל מישהו אחר, וגם אחר יסיים אותה. לך ישנה הזכות להיות זה שעושה אותה לרגע.
ואז, פשטות, קלות ויופי לוקחים.

אהבה- את לא בוכה על הפיספוס?

a1"אני לא חיה כמו שאני אמורה לחיות, לא חיה את המלאות, מפספסת".
התבוננות
---

הם חיים במקביל.
זה קרה לה בפעם השנייה.
ידידים. לכל אחד החיים שלו. העולמות של כל אחד מהם, הם רק שלו. נחמד יחד. כל אחד כבר מכיר מה השני אוהב, יש בדיחות משותפות והנאות. כן . הן שם. אי אפשר לומר שלא.

בהתחלה היה מפגש חזק מאד. הפעם היא הייתה בטוחה שזה מהרוח והחכמה הגדולה. היא יודעת שלא יכול להיות שלא. גם בפעם הראשונה היא יודעת שזה היה ככה, מהרוח, גם אם לא הרגישה.
זה היה מפגש מלא ,מלא יופי והתמסרות שלמה, חכמה שמפתיעה ומטלטלת, גילויים ואושר גדול. גדול מאד.
הוא היה עולם מלא, היא שטה ועפה בתוכו, ראתה, שכחה מי היא ומצאה מחדש את נשמתה, אחד דרך השני, אחד בזכות השני. היא היתה בשבילו יבשה שלמה. הוא חקר אותה, חיפש אותה ומצא בה מה שלא היה אפילו בדמיונו.
היום היא כבר לא בטוחה שהתנועה היתה ממנו. מכיוונו. אולי התנועה שלה היתה חזקה כל כך , ספוגה בעונג כל כך, טוטאלית כל כך, שהיא לא שמה לב שהיא רוקדת והוא לא.
היא ראתה אותו מתחיל להיעלם, להיות פחות ופחות. הוא היה מאד בסדר ולא הפר כללים כלשהם, אבל נמוג.
היא שמה לב לזה בגלל המאמץ. היא שמה לב, שהיא מתעייפת וכשהסתכלה למה, היא ראתה, שהיא דוחפת ומושכת נורא חזק. היא הסתכלה לצדדים לראות איפה הוא, אבל הוא לא היה.
השלב הבא היה,שהיא שמה לב שהוא לא נכנס לעולמה אלא מתפעל ממנו, שהוא לא מבקש לאבד את עצמו בתוכה אלא לקבל את מה שהוא אוהב ורק את זה. כשביקשה ממנו בקשות, בעיניים רכות ובקול נעים מאד הוא סרב. בפשטות.
היא שאלה את עצמה אם התחילה לעשות חשבונות, כי המימד הזה של חשבונאות לא נותן חיים וכן נותן המון כאב.
היא שאלה את עצמה מה יוכל להיות אם היא תמשיך בתנועה ללא תנאי, רק כי זה הטבע שלה. אחרי אימונים היא עשתה את זה בצורה מעוררת השראה גדולה.
היא למדה הרבה אל עצמה, התעוררה מתנאים ומקינאה, ושאלה שאלות על בלעדיות ושבריריות של אהבה.
ואז- קורוזייה. תהליך התפרקות של החומר. הרוח נעלמה. היא בונה עולמות חדשים, רוקדת עם רקדנים נפלאים, עפה ונכנסת לערפל. אבל הוא לא שם. בהחלטיות ולגמרי.לא שם.
מכייון שזו הפעם השנייה שלה, היא נזהרת לא להשליך מהפעם הקודמת, לא לחפש מה מזכיר לה את הפעם ההיא ומה היא חושבת, שהיא מבינה כי בפעם הקודמת כבר הבינה.

היינו הרבה יחד, התאמננו הרבה פעמים אימונים נפלאים ומאד שונים זה מזה.
אבל אתמול, כשהיא הסתכלה לי ישר בעיניים ואמרה לי "אוקי ,אחרי כל זה, את לא בוכה על הפספוס? על כמה זה קל שזה יהיה כל כך טוב וזה לא?"

לא היו לי מילים לענות לה.

חיפוש באתר

ידע חדש שפורסם

עשו לנו לייק בפייסבוק