התעוררות

משהו השתנה אתמול בערב

27---10יושבת מול הטלוויזיה וכל כך מוזר לי. זה לא קורה לי כמעט בכלל.
שוב ושוב התמונות והדיבורים ושוב ושוב, ויותר מכל, יותר מכל נראה לי,שזה מקהה את הרגשות.
מתפללת להרגיש
להמשיך ולהרגיש

הבוקר קמתי בידיעה כל כך ברורה, שמשהו השתנה אתמול בערב
כאילו, במציאות הזאת יש צורך להיות בצד כזה או אחר
יש צודקים ויש לא
טובים ורעים
ואז עם הרעים, לא צריך לכאוב
וההזדהות עם הטובים היא עד דמעות של התרגשות.

מאתמול אני לא יודעת באיזה צד אני
אולי אין לי צד
זה נשמע פשטני
לא מצליחה לומר
רק רואה את הכל אחרת.
הסתכלתי בבוקר במראה והייתי אחרת
היתה בי רעידת אדמה ועכשיו יש שקט.
רק לעכשיו

מן המיצר קראתי

27---4ימי בין המיצרים
רואה בתוכי את המיצר, המקום שמאפשר לאור להתגלות בצמצום, ועדיין לא יכולה למנוע מהאור לבצבץ.
מגלה שיש בי זמנים שאני בטוחה שהיכולות שלי מוגבלות. מאוד
שאני נעה,או נמנעת מתנועה בעקבות ההנחה הזאת.
בית החזה מכווץ
וכל שפע האפשרויות ליצירה פתאום נראות מוגבלות
בזמן
בכוחות
באנרגיה
לפני שמבקשת לפתוח
לפני שמתפללת לעזרה
מרשה לעצמי לראות
שאת המיצר אני יוצרת בעצמי
וגם שנראה שאין כאן בחירה
ויש אילוצים
יש בכוחי לצאת מתוכו ואני בוחרת להישאר.

והידיעה הזאת מצמצמת אותי יותר ,כואבת אותה
יודעת שעכשיו זה ככה
ובזמן אחר,אולי עוד שלשה שבועות
אפתח פתח חדש
למרחב אפשרויות גדול יותר

"מין המיצר קראתי...ענני"

המסע לאהבה משנה אותנו

"המסע לאהבה משנה אותנו. אין אדם מבין אלה המחפשים אהבה שלא הבשיל והתבגר בדרך. ברגע שמתחיל חיפוש האהבה, אתה מתחיל להשתנות בפנים ובחוץ"

Elif Shalak\The forty rules of love
(תרגום חופשי)

אנחנו כל כך רגילים להסתכל על סוף הדברים. לחפש מה יצא, אייך הדברים הסתדרו בסוף, אייך העלילה נגמרת.
שוב ושוב אנחנו מפחדים מן הכישלון וכמהים להצלחה, כשכל מעיינינו נתונים לשני אלה.

אבל ההתרחשות האמיתית איננה נמצאת בתוצאה.
לעובדות אפשר לתת פרושים רבים
וגם הן עוברות וחולפות תוך זמן קצר .

ההתרחשות האמיתית קורית בזמן שבין התנועה, המעשה, הכוונה והפעולה שמתוכה- לבין מסקנה או תוצאה שמושגות. זהו הזמן שנראה לרבים מאיתנו כ"שום מקום" ובעצם בו יש לנו חלון ישיר לאלוהים, לאופן הטבעי של הדברים. ככה. מיידי. חד ופשוט.

ההתרחשות האמיתית איננה הפעולות ואיננה ההשלכות.
ההתרחשות האמיתית היא מה שקורה לנו ומה שמתרחש בנו
כשאנחנו על המגרש של החיים, עם לב פתוח, מבקשים בכל מאודנו להרגיש ולראות, להתעורר ולבקוע.
שם דברים מתגלים כשדברים אחרים נאספים למנוחת עולם.

חבטות על זכוכית

26---2לפעמים זה נראה חסר תקנה.
חוסר תכלית מוחלט.
אני דופקת על הזכוכית ואף אחד לא שומע.
אני מדברת, ומרגיש לי שאני מדברת לעצמי.
לפעמים אני אפילו עושה דברים שלא עושים
ואחר כך מתביישת.

אבל אני חושבת,
שכשחבטות על הזכוכיות
והתחינות שבאות להרעיד
באות מן הלב הנקי
ומשמיעות את קולה של הרוח
עולות ויורדות על סיבי אור,
גם עמודי השיש
מגיבים לרטט
ומתנועעים.

מה אני רואה

24---18שאני מבקשת לעשות טוב

שרק ככה אני מאושרת

שאין מצב שבו אי אפשר לעשות טוב

שכשאתה עושה טוב אתה יוצר תנועה שמקשה על הרצון לפגוע להתקיים

שכשאתה עושה טוב ורואה את הנקודה הטובה אתה ממש מושך אותה ומעלה אותה באחר.

שכשאתה מבקש מן האחר לעשות טוב , הוא יפתיע פעמים רבות ויעשה כי זו הנשמה שלו שמדברת. כללי המשחק והבלתי אפשרי דוהים ולעיתים נעלמים, כשבן האדם נזכר שהוא שחקן נשמה ולא עבד של פחדים ושל עובדות שנולדו מהם.

שכשמישהו ,אדם או מדינה, קהילה או ציבור, מאשים אותך ומאיים עליך, אם לא תקנה את הסיפור, גם הם יוותרו עליו ברגע מסוים.

שכשאתה עושה דבר מה לא הגיוני, ההיגיון משתנה. ההבנה שלו מתחדשת.

שכשאתה לא עוצר במקומות הרגילים ולא מוותר ומתרחק, אתה פתאום יודע מה לעשות. זה כמו לעשות אהבה. אתה יודע כי אתה אחד, לא כי למדת.

שכשאתה קורא לאחר, בסוף הוא בא. ברב הפעמים.

שהרבה פעמים צעד אל החדש לא נעשה, כי לא רואים שביל. אז תן שביל. או לפחות תציע אותו.

שלפעמים אחרים מחכים שתצעד ראשון. אז תצעד ראשון. אין שם אף אחד אחר.

שלשאלה "האם את בטוחה שזה יעבוד" אני עונה "לא". כי אני לא בטוחה. אני כן בטוחה שמה שאנחנו עושים עכשיו לא עובד. בוודאות. אז בעיני אני פועלת אחראית.

שפרקטיות ואחריות הן מילים שהבנו הכי עקום שאפשר. פרקטיות איננה לצעוד בשביל המוכר שלא עובד אבל מקובל, אלא לפעול כך שנוצרת מציאות חדשה נותנת חיים. ואחריות איננה לעשות רק מה שאני בטוח שיעבוד, כי זה לא עובד. ניסינו הרבה פעמים במשך הרבה זמן. אחריות היא לא לעשות את מה שלא עובד ואז לראות את מה שעכשיו יכול להראות את עצמו, כשאני פנוי.

ויותר מכל, אני רואה ,שיופיו של שחקן נשמה זה דבר שלא משתווה לשום דבר אחר.

להפתח לאור הישיר

24---15אז האם נפתחתי לאור הישיר?
האם אמרתי לו כן?
האם השכלתי לראות בתוך העבודה המאומצת וההשתדלות את הפשטות והחכמה שנמצאות שם כל הזמן?
האם במה שנראה כמו עבדות מודרנית וחברתית שבהכנות ובנקיון, בבישולים ובבחירה עם מי ואיפה להיות- האם שם זכרתי שישנו יופי בכל וששום דבר לא באמת משנה?

האם הסכמתי לתת לבלתי אפשרי לקרות?
האם הייתי נכנסת לחורבה כששני קירות מים עצומים עומדים משני צדדי ?
האם הייתי מכה במטה ליתר ביטחון כדי לוודא שיקרה מה שאמרתי שיקרה ושלא אעשה מעצמי צחוק ומאלוהי אשליה?

המוות ההפיך

24---13"מיתוסים עתיקים מספרים שעל מי החיים של אנכי, שומר נחש שזנבו תקוע בפיו, סמל לחיים ומוות הנובעים זה מתוך זה- נביעת האינסוף. הנחש המשיל את עורו מידי שנה הוא ארכיטיפ של תמורה, של היוולדות מחדש, של מוות ותחייה בהבהק אחד. סמל הרפואה הקדום מתאר שני נחשים, מלופפים זה בזה- הארס והתרופה לו- כרוכים יחדיו. עם הדורות נעלם נחש אחד מסמל הרפואה- נחש הארס, ונותרנו מקרטעים על קב אחד. ומאז, כשאנחנו חלשים, אבלים, מדוכאים, טרופי דעת, איננו מוצאים עוד בתוכנו את כוחות הארס המרפאים הזורמים בדמנו, איננו מכירים בקיומם."
מתוך אגדות המוות ההפיך-הדכאון ככוח מרפא
מאת סימונה מצליח חנוך

ממתי התחלנו לפחד מכוח הארס ולהאמין בסופים שנשארים?
כמה הפחד מנהל את חיינו מאז.
כמה יופי אנחנו מפסידים.
היופי שבלהסתיים.

פסח 2014

יש משהו מפחיד בהבנה שאין לי על מה להתלונן

20---8התעוררתי הבוקר מחלום מסויט. ובחלומי אני רצה-רצה-רצה כדי להגיע לרופא, מגיעה מתנשפת, ויודעת שיש לי בדיוק חמש דקות, כי צריכה עוד לעשות כמה קניות בסופר ולהספיק לתפוס את האוטובוס הביתה... ומתיישבת מולו... ואין לי מושג למה באתי. על מה אני רוצה להתלונן. מה כל כך הציק לי.
יש משהו מפחיד בהבנה, שפתאום אין לי על מה להתלונן.
על מה אדבר עם אחרים? מי יקשיב לי אם לא יהיה לי על מה לקטר? מי ירחם עליי? מי ינחם אותי? מי יביט בי במבט חומל ויגיד, מסכנה, קשה לך..? מי יהיה מוכן להיות קבוצת התמיכה שלי, ולמחוא לי כפיים, ולהתפעל מאיך שאני מתגברת על קשיים כ-א-ל-ה ומתמודדת למרות הכל?..
מה יגדיר אותי אם לא הבעיות שלי?
...
אתמול היה לי טרמפ מהבית לעבודה. אלא שהורידו אותי במרחק הליכה קצר משערי בית החולים.
הסיפור המיידי שסיפרתי לעצמי היה של מסכנות. כאילו, מה אכפת היה לנהג לעשות סיבוב של דקה ולהביא אותי יותר קרוב. כי הרי ההליכה היא בעליה, וכבר אין כל כך הרבה זמן, ואני סוחבת תיקים, ובכלל לפניי עוד משמרת שלמה על הרגליים עם אחריות על קבוצת סטודנטים... אז למה לא להתחשב בי, המסכנה?
התחלתי ללכת ונכנסתי לסיפור אחר לגמרי. כי היה שם כל כך הרבה יופי. מהסוג שרואים אותו רק ממש מקרוב. רק כשהולכים ברגל.
לצד המדרכה נערמו ערימות גזם ועלים יבשים. ערימות זבל לכאורה, שרק ממתינות לפינוי. ופתאום ראיתי צורות ומרקמים ודמויות. עשר דקות לפני המשמרת, מטר רבוע של מדרכה – זמן בלתי מוגבל, מקום בלתי מוגבל, רק בשבילי.
הגעתי למחלקה מחוייכת ומפוייסת. עם כוס קפה הפוך שאפילו הספקתי עוד לקנות בלובי, כןכן, עם לב קטן מצוייר בקצף. ועם עלה בצורת חמסה, שבא אליי מתוך הערימה ולא יכולתי להשאיר אותו שם. הצמדתי אותו ללוח המודעות בחדר הצוות במחלקה, שיישאר איתנו, לפחות ליום אחד, עד שמישהו יחליט שמקומו בפח הזבל. מישהו אחר, לא אני.
בסוף המשמרת אמרה לי אחת הסטודנטיות, זאת שתמיד בלחץ היסטרי על כל דבר: אוי יולה, אני כל כך רוצה משהו מהשקט הנפשי שלך. גם אני רוצה להיות מסוגלת להגיד שהכל יהיה בסדר. גם אני רוצה לאסוף עלים בדרך למחלקה...
בבקשה, אמרתי לה. למה לא. העלים שם. וזה לא לוקח יותר מחמש דקות.
זו רק הבחירה שלנו.

הפתעה

19--12בדרך לעבודה, עטופה סוודר עבה וצעיף (השמש הזאת לא תעבוד עלי ! אני לבושה כמו שצריך)
עוברת ליד שדרת עצים.
פתאום אני עוצרת בתדהמה.
כל שנה מופתעת מחדש, מה, החורף עומד להסתיים? לא תמיד יהיה כל כך קר...? אבל יש עוד המון זמן עד האביב.
ובכל זאת, הענף שנשלח אלי, מראה לי בהתרגשות רבה ניצנים שפורצים מתוכו ומתכוננים למופע הזיקוקים של הבריאה.
בקצה הענף כבר מבצבץ עלעל ירוק, שומעת את צחוקו המתגלגל עד אלי.

דווקא עכשיו, שאני מתעוררת לרצות שינוי ,רוצה ופוחדת בו זמנית.
כל כך פוחדת שמגלה את קולות ההתנגדות וההשתקה המוכרים - "את לא יכולה, את לא תצליחי, כבר ניסית וזה לא עזר לך..."
אבל היום אני אחרת, אני מבוהלת ונרגשת.
מוכנה להניח ולשחרר את המחשבה הישנה,
אפילו שיש קולות קטנים שעוד מהדהדים אותה ומאמינים לה בתוכי.
ר' נחמן ,שהוא המורה הכי גדול שאי פעם היה ויהיה לי, מלמד אותי, שכל יום הוא הזדמנות חדשה להתחיל, כל רגע.
וביום אחד יש אפילו יותר מהזדמנות אחת, כמה וכמה פעמים.
להתחיל שוב ושוב.
זה נקרא לא להיות זקן,בשפה הברסלבית.
להיות זקן זה אומר לאחוז במה שאתה מכיר,לא להשתנות,לאחוז בדפוסים הישנים והבטוחים לכאורה.
לעומת האפשרות המרעננת - להתחיל מחדש.
שוב
ושוב
ושוב.
כמו העצים.

ליקוטי מוהר"ן רס"א :
כְּשֶׁנּוֹפֵל אָדָם מִמַּדְרֵגָתוֹ יֵדַע שֶׁמִּן הַשָּׁמַיִם הוּא כִּי הִתְרַחֲקוּת תְּחִלַּת הִתְקָרְבוּת עַל כֵּן נָפַל שֶׁיִּתְעוֹרֵר יוֹתֵר לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך וַ עֲצָתוֹ שֶׁיַּתְחִיל מֵחָדָשׁ לִכָּנֵס בַּעֲבוֹדַת ה כְּאִלּוּ לא הִתְחִיל עֲדַיִן כְּלָל מֵעוֹלָם וְ זֶה כְּלָל גָּדוֹל בַּעֲבוֹדַת ה שֶׁצְּרִיכִין מַמָּשׁ בְּכָל יוֹם לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ.

להיות באור

מכירים את המשפט
"עבדתי ועבדתי ואף אחד לא שם לב אלי!"?
או
"היא תמיד משתלטת על השיחה ואני מתקפל ומתכווץ בפינה" ?
או
"אני שונאת כשאני מתאדה ונעלמת ככה מול כולם" ?
כואב, עצוב, עצוב ומתסכל עד דמעות.

לפעמים הייתי נעה ופועלת במסירות מופלאה
אך נדמה היה לי שאור הזרקורים מתעלל בי בכוונה,
חולף, פוסח עלי ושופך אור על משהו אחר ושוכח אותי באפלה.

אתם אולי מכירים את זה שככל שעובר הזמן אתם משתדלים לעשות יותר ויותר כדי שמתי שהוא, מישהו ישים לב אליכם וזה ממש לא קורה...ואתם מחכים מבולבלים מאוכזבים.

אפשר לחיות ככה ימים רבים בתחושה של אפסות
ולהאמין שאנחנו שקופים כמו צללים ואפילו טיפשים!
כי "מישהו גונב לנו תמיד את ההצגה !"

ואז קורה נס, (אתמול זה קרה גם לי)
נס שמאפשר לך לראות צלול וברור שטעית! שהתבלבלת!

ממש מול עיניך כמו במחזה, הזרקור נודד אל שולי הבמה
שופך אור על מפגן צנוע של נדיבות מופלאה שנוסך בך השראה,
כמו התגלות פרטית ומיוחדת "רק בשבילך"!

זוהי הבנה פשוטה...
שצללים וחשכה חיים רק במחשבה שלך.
ש..."לא ראו אותי " וש..."לא שמו לב אלי"
נגמרים כשאני בנוכחות מלאה.
שכל היקום רואה אותי
כשאני רואה ונראית לעצמי
וזה יכול לקרות גם לך.

תפילה

16---4שנזכור שאנחנו אור
שנאמין בזה
שנעיז לחיות את זה

שנזכור שכשאנחנו מתקרבים למשהו הוא מואר
שנאמין שזה כך גם כשזה לא נראה ולא מרגיש כך
ושנעיז לרקוד מלא וחפשי, כי אין באמת חושך

אלה רק העיניים העצומות שלנו

בכל זאת מבינים אור

16---3הרבה זמן לא העזתי לבטא את המילה "אור" בפגישות. פחדתי.
פחדתי שלא אובן. שאראה מוזרה או לא שייכת, מתיימרת או הוזה. נמנעתי בכל דרך שיכולתי.
בהרצאה באוניברסיטת בר אילן אמרתי אותה. אמרתי "אור". בהפסקה היה תור ארוך של נשים שחיכו לספר לי אייך הן לאהעזו לומר את האמת שהן יודעות כבר מזמן. הן הודו לי שאת הסוד הזה הן לא צריכות לשמור יותר. היתה אנחת רווחה גדולה בחדר.
מאז אני אומרת "אור".
מאז אני יודעת, שגם אם נדמה לי שלא מבינים, מבינים.

התעללות- הכאב ,הקושי והקריאה

16---1"מקריהם של כ-40 אלף ילדים דווחו ב-2012 לעובדים סוציאליים באזורם, כמעט 7,000 יותר מבשנה שלפני כן. במחוז ירושלים השיעור הגבוה ביותר של דיווחים על אלימות מינית, בת"א שיא באלימות פיזית.
39,129 קטינים חדשים נחשפו להתעללות והזנחה ב-2012, כך עולה ממחקר של מכון "חרוב" שהוגש למשרד הרווחה ושיקף עלייה בדיווחים על כל תחומי ההתעללות בילדים ביחס לשנה הקודמת. על פי המחקר, שנערך זו השנה החמישית, 16 מכל אלף ילדים הופנו לעובד סוציאלי בנושא, לעומת 13 מכל אלף ב-2011 (32,624 סך הכול)."
Y NET עומרי אפרים פורסם: 02.12.13

רוצה שנעצור רגע, אוקי?
רוצה לשאוף את זה פנימה. לא לרוץ לניתוחים ולא להיסגר מן הכאב ,התסכול וחוסר האונים.
זה דיבור שלנו אל עצמנו.
מה הוא?
במבט זמן אמת

אני כותבת תוך כדי שאני נעה בתוך עצמי.רגע בזמן. נגיעה ראשונית ראשונית.
אני מסתכלת על חוסר האונים. אני מסתכלת על חוסר האונים שנגרם מן האדם שאמור לאהוב אותך, לשמור עליך ולספק לך את צרכיך. דווקא משם זה מגיע. אני מוצאת, שעבורי זה יותר כמו עירעור סדרי עולם . כמו התנועה של האהבה, שפתאם מופרעת ומופרת. כמו שיבוש עמוק בטבעם של כל הדברים ושל האדם במיוחד.
זה כמו עוד סימן על רעידת האדמה המתרחשת. הגידול הזה, תרתי משמע- נובע להבנתי מהלחץ. אנחנו רועדים מלחץ- להיות, להשיג למנוע להסתדר, וכל מה שמפריע לנו נחווה על ידינו כממש מאיים ועומד בנינו לבין השקט/ השפע / הבטחון/ הגאולה המיוחלים כ"כ.. ואז מתוך הרעד והלחץ אנחנו זועמים, ואו מפנים עורף וחושקים שיניים או מוציאים את הזעם והתסכול שלנו על מי שמולנו...

עולה בי המשפט- "התרחקנו עד מאד" ו "נטענו עד מאד". עולה בי מכאן התזכורת של אהבה שנדרשת כל כך. רק היזכרות בסדר יכולה להחזיר את הסדר הטבעי של הדברים. רק ציות לאייך שהדברים הם מיסודם, יכול לקרוא חזרה הביתה.
לאהוב אנשים, לא לעבור על ידם מבלי לראות אותם, לשים אליהם לב ללא תנאי וללא קשר לשאלה אם אני מכירה אותם או האם הם מוצאים חן בעיני.
לאהוב כשהם הכי טועים. לאהוב כשאני הכי רחוקה ומבולבלת. לאהוב. לאהוב. לזכור מה שהם מתחת לכל זה.
גם כשאנחנו בטוחים שהסדר הזה , הידע הזה, לא נגיש לרבים, הוא נגיש. רבים לא ניגשים. אז ניגש אנחנו ונקרא להם לגשת. זה הטבע שלהם. הם לא זוכרים לגשת. גם אנחנו שוכחים.
להושיט יד. לרצות. לבקש.

להסתכל אל מה שיש

"היום כמו בכל יום, אנחנו מתעוררים ריקים ומפוחדים
אל תתישבו לקרוא ספר בחדר העבודה.
קחו ליד כלי נגינה.
תנו ליופי שאנחנו אוהבים
להיות מה שאנחנו עושים.
ישנן אלפי דרכים לכרוע ולנשק את האדמה."
רומי (מי אם לא...(
אז מוזמנים להסתכל אתנו אל מה שיש. ולנסות יחד - לראות את המחשבות עד שהן יחזרו להתפוגג, ונראה מעבר להן..

ימים חזקים

בימים האחרונים עולים בי דברים חזקים ועוצמה אדירה,
באיזשהו שלב אני באה לכאן, מרגישה צורך לחלוק עם הקהילה הכנה והאחת שהיא אנחנו,
ואני תמיד רואה שמישהו כבר כתב בדיוק את מה שרציתי לאמר,
וחווה בדיוק את מה שחוויתי
זה כל כך משמח אותי
מנחם
טבעי
מרגש

כולנו באמת באמת אחד
ימים חזקים, מולד ירח
הים עולה על גדותיו בתוך חושך מנצנץ כוכבים
הלב פתוח לרווחה
השמחה ואיתה האמונה כמו מים מחלחלים מתוך הסלע
הנשימה מוצאת דרך חדשה כשפוגשת בהשגחה
וואו, יש שם הבטחה
מרחב חדש מהמם של ניסים מחלחל כשצוקי הלב נמסים
ושוב התבונה אחת
תמידית
אינסופית
הכל פשוט
רק אהבה
רק אהבה
רק אהבה
משם הכל זורם כבר חדש
חסר היגיון או צורה מוכרים
ואיזה כיף לגלות עוד צורות שנשברות ומתחברות לשלם
כבר הייתי שם
והנה אני כאן שוב
נזכרת
בהכרת תודה גדולה לניצוץ שמזכיר, מוביל מובל
יחיד ואינסופי
מברכת ומתפללת בכוונה עמוקה שכל הצרות יהפכו לאוצרות
כמו שממש קורה לי עכשיו
כי ניסים זה הטבע שלנו
זה מה שזה כשאני ניזכרת

מפגש של רוח

מפגש של רוחאתמול הייתי במפגש מאד מיוחד.
הרוח הייתה איתנו.
או אנחנו איתה.
שאלנו - אם יש משהו שאני כל כך אוהב, ויודע שהוא החלום שלי ועושה לי כל כך טוב, למה אני לא מגיע אליו או לא עושה אותו, אלא מוצא את עצמי בכל כך הרבה דברים אחרים?
שאלנו- אם אני חושב שאני לא ראוי, לא טוב מספיק, למה אני מאמין לעצמי ולא למי שאומר לי אחרת?

התעוררות

ידיעהסתם יום של חול בצמת קוקה קולה.
ענני אוקטובר ומונית לירושלים.
בחור הישיבה עובר אחורה ונדחק בין עוד שני בחורים.הרדיו מנגן מוסיקה קלאסית נעימה ואני מתרווחת במושב הקדמי.
הנהג מתלבט בקול באיזו דרך לנסוע
הבחורים מאחור ממליצים בחום על 443 הנהג לא מתלהב
אני מוציאה את הנייד ואומרת:" האדמו"רwaze פוסק כביש מס'1"
מאחור נשמעת רטינה.
אני מציעה תמרים לנהג וליושבים מאחור הם מסרבים. הנהג נענה ואומר במבטא ערבי כבד:"סחתיין אני מרגיש שאת מכבדת אותי מאד.."
כעבור 31 דקות אנחנו בירושלים
כשירדנו ניגש אלי אחד מהבחורים בראש מוטה הצידה ובעינים מושפלות אומר לי: ראיתי אותך כמו שרה אמנו.."

יופייה של תנועה לא הגיונית

תנועה לא הגיוניתתנועה לא הגיונית היא מעשה וכוונה, פעולה ותוצאה שנובעים ממקור חדש.

זו פעולה שהסיבה שלה והמניע שלה לא עלו מתוך המבנים הרגילים של השכל ומן המחשבות הבהירות שבאות מן המוכר. במקום זה,הפעולה נובעת ממקום כלשהו מחוץ לקופסא. מחוץ לכללי המשחק ולתהליכי הסקת המסקנות.
זוהי החכמה העילאית לפני שקראנו לה בשם והלבשנו אותה בתארים ובצורות.
זהו יופי שמחכה להיברא וזה הולך קשה, כשחושבים במונחים של פעם. בהגיון כפי שהבנו אותו עד עכשיו.
תנועה לא הגיונית היא כזו, שבאה רק מאהבה.
פחד אין כאן.

לכן, בעיני העולם הישן ועל פי החוקים והכללים של הפחד, אנחנו עושים פעולה לא אחראית בעליל כשאנחנו באים מאהבה ללא גבולות או פחדים מווסתים ופשוט נזרקים לתוך התנועה. ככה, בלי מצנח רזרבי. כן מלא.

אבל בעצם, תנועה לא הגיונית שכזו, שאומרת כן לצליל ולתדר שקוראים לנו הביתה ומרגישים לנו כל כך מוכרים, זו האחריות במלואה.

"אם להבין אינך יכול, לשביל שלנו אל תבוא.
אם מהסס אתה להישאר ערום, לנחל אל תבוא.
בקוטב המצפן עיוור לכיוונים.
עמוד הרחק מכאן, אלינו אל תבוא."
ג'אלא א-דין רומי

הסתכלת היום אל השמים?

הסתכלת היום על השמיים״הסתכלת היום אל השמיים?״
את השאלה הזאת שאל ר׳ נחמן, שראה אדם שהיה כל כך עסוק שלא התפנה להכנס אליו כמו פעם.
אצלי השאלה הזאת היא קריאת כיוון. השמיים אינם תמונת נוף מעלי. כמו בשיר היפה של אביתר בנאי ואביב גפן.״ השמיים בתוכי״.
האם עצרתי לנקודת המפגש בתוכי בה השמים והארץ נוגעים?
אפילו במסת ימי התפילה האחרונים, איפה נתתי לתפילה לעבור בתוכי, לא כמו מילים שאני מבינה, יותר כמו תנועה שמניעה את עצמי מתוכי. אני מזהה אותה שבלוטת הדמעות מתעוררת בלי קשר למילים שאני אומרת. אני מזהה אותה שהחזה מלא וכמו עולה על גדותיו.
אני מתגעגעת לתפילה שלי . לרגעים בהם אני נישאת בנהר החיים, לא ע״י מה שאני עושה או מה שקורה לי, אלא ע״י הידיעה שאני מובלת באופן מדוייק לדרך שתראה לי את השיעור שלי.

אז תגידו, הסתכלתם כבר היום על השמיים ?

שנדע לשאול בלי להכאיב לעצמנו

10th-8שנדע לשאול בלי להכאיב לעצמנו
שנרחיק ונאבד וניתן לנשמה להחזיר אותנו הביתה
שנראה שטעינו מאד ונשמח על ששמנו לב
שנדייק מבלי להיות תובעניים כלפי עצמנו וכלפי אחרים

שנדע את ההבדל בין בילבול לבין שיפוט
מן הראשון מתעוררים ובשני אין צורך.
הוא בילבול כשלעצמו.

יום כיפור שמח ומדייק, טובל באהבה ומלא אמון בנשמה

המראה

המראהלפעמים כל כך הרבה מתרחש בקטן, ברמה התאית שלך,
וזה קורה תוך זמן קצר וכמעט אפסי
עד שאתה כמעט לא שם לב שזה קורה.
עד שאי אפשר לו למוח לעמוד בקצב ההפנמה וההמשגה שהוא רגיל להן.

ההמראה שלך מתרחשת כמעט באפס זמן,
התמוססות , התפרקות והתחברות מחדש כמו מכת ברק,
והישן מתפורר.

המוח מוכה האור מגיב כמו אחוז אפילפסיה,
נרעד, מחושמל ומופתע מתנועה חדשה,
מסונוור הוא מנסה להתרגל לתדר חדש שמתניע את הגוף כולו.
בעוד תדר אחר נחלש ומתמוסס , את עומדת בטווח כמו מינוטאורוס.
הרגליים עדיין שועטות ודוהרות קדימה כדי לעמוד בקצב המתגבר של הלב הגואה.
והלב ממריא ומתמלא ללא כל מאמץ בשמחה.
גוונים ותדרים, קולות ותנועות מקבלים צורה חדשה כמעט פרועה
וחלקים אחרים שמתאספים ליופי אחר, מחפשים נקודת איזון הרמונית
צפים מרחפים בחלל .

זוהי שמחה

להתעורר זה כל פעם מחדש

אבא ובןלהתעורר זה כל פעם מחדש.

אז מצד אחד זה להסכים להיות איפה שאנחנו .
לדעת שזו מתנה אדירה שאנחנו יכולים לתת לעצמינו.
כדי לראות
וגם כדי לנוח.
אז התנועה שקטה מאד.
אנחנו עדים למתרחש וסופגים אותו לתוכנו.
שואפים אותו פנימה.
אומרים לו כן.
בלי משיכה
בלי דחיפה
ככה.

ומן הצד השני, המשלים ולא הנגדי,
באותו רגע בדיוק אנחנו קורנים אור שלם ומלא
שמתפשט לכל הכיוונים
והוא לא מאמין למקום הזה שאנחנו בו
הוא יודע מה אנחנו
ורואה בעכשיו רק תחנה.

הריקוד ביניהם הוא אושר וחיות
שעולים על גדותיהם עוד ועוד ועוד.

בתודה עמוקה לנועה.

לעצור זה תשומת לב

b2הספקתי הבוקר להתארגן די מהר, נותרו לי כמה דקות פנויות להיות אתכם, עם עצמי.
שני דברים עולים בי הבוקר:
1. שאלתי את אלישיב שלשום מה שלומו? התרגשתי למצוא הבוקר תשובה כנה, אמיתית, מתבוננת ועמוקה. אני לא רגילה שאנשים עונים ככה על השאלה השגרתית הזאת. כמה יופי יש בזה. זה הזמין אותי לנוכחות, לשים לב שרוב היום אני לא באמת שמה לב מה שלומי, לא עוצרת. התשובה של אלישיב ממש חיבקה לי את הלב ולקחתי אותה כהזמנה לבדוק היום באמת מה שלומי.
2. משתפת בדבר הראשון ששמתי לב אליו (כששאלתי מה שלומי) - לפני כמה זמן ביקשתי מעצמי לנוע בעולם עם לב פתוח. לתת אמון מוחלט ולבדוק את האיכות הזאת. לשים את השכל בצד ולחגוג את השפע. להסיר את האשליה שמשהו יכול להילקח ממני ולהפסיק לשמור כל- כך בקנאות. התחלתי לנוע ככה, נגעתי באהבה עמוקה, עם איכות אחרת לגמרי מזו שאני רגילה אליה ומכירה, הרגשתי שהלב גדל ומתמלא, פגשתי הרבה יופי ושמחה ופתאום נורא נבהלתי. עלתה חזק המחשבה (האמונה שגדלתי עליה) "אין טוב בלי רע", וראיתי איך בבת אחת, בטריקת דלת אני סוגרת את הלב ברגע שהוא היה הכי פתוח בעולם, הכי נוכח וחשוף.
אין לי זמן להמשיך כרגע. נושמת את זה, הולכת עם זה, מבטיחה להמשיך לשים לב ולשתף וכמובן לבדוק מה שלומי.

תחושה של אפשרות

b1אני חוזרת הביתה לדום עם אורייתא , כבר חושך , לא השארתי אורות ואני לא רואה כלום , מחפשת את המפתח במקום הקבוע ולא מוצאת, מדליקה פנס מחפשת,אורייתא מאירה לי ואני עדיין לא מוצאת, אני מתחילה קצת להילחץ , מרגישה לבד ובלי בית בעולם, מתחילה לחשוב איך בכל זאת אפשר להיכנס ... לרגעים יאוש אפילו שהבית שלי עשוי בד אין לי איך להיכנס איזה אבסורד איזה כאב.
פתאום נזכרת בחלונות העגולים שאחד מהם פתוח לגמרי וצ'יק צ'ק אנחנו מטפסות אל החלון , משתחלות בשמחה וברכות קופצות פנימה אל הבית שלנו.
ובי מתפשטת תחושה של אפשריות של פתח עגול , נשימה..
איך החלון הכל כך מובן מאליו היה נסתר עבורי עד שהפכתי אותו לנגלה .לאפשרות.
שיעור מרומם

לא להגיע לריק

Untitled-12אני חושבת, שרובנו יעשו כמעט כל דבר, כדי לא להגיע לריק, כדי לא לגעת בחסר ובאין.
אנחנו ממלאים את החיים ברעש, סותמים מהר סדקים ופתחים, מבקשים להבין ולדעת ובמיוחד אנחנו רוצים וודאות. אנחנו רוצים לדעת מה החוקים וכללי המשחק. רוצים להיות בטוחים שאנחנו מבינים את ההיגיון ושנוכל לומר מה מוביל למה.
אנחנו קוראים לזה מצוינות ומקצועיות, אחריות והתנהלות מושכלת.

אני מבקרת בכפרים ציוריים להפליא עם שפע פרחים בל יתואר ומתמוגגת, אני נמצאת בטירות קסומות שלהן גנים מטופחים ומחושבים בצורה מעוררת השתאות ועונג ואני מתהלכת בשדות פתוחים ואינסופיים של חיטה ועל גדות נהרות ונחלים טובלים בירוק.
אבל אני שמה לב, שביער אני מאושרת. בלי לשים לב בכלל, העומק הלא מוכר, הרבדים של הירוק שאין לצפות אותם, הריח המיוחד של האדמה, החיות והצמחייה הנמוכה והגבוהה, גורמים לי בכל פעם לקחת נשימה עמוקה.
אני בבית.

להתעורר

ערב תשעה באב, אני שומעת חדשות ומתקשה להאמין,עוד תינוקת נשארה במכונית.
מיד כפטריות אחר הגשם צצים פוסטים שמגנים את ההורים שמכריזים שלעולם,אבל לעולם לא נשאיר תינוק במכונית והפראקטים נותנים עצות; לשים את התיק והפלאפון ליד הכיסא, להתקין מד נפח למכונית שיאותת ויזכיר שנותרה ברייה חיה במכונית.

רגע.

לעצור.

זה לא האבא ההוא ששכח.
זאת לא האמא חסרת האחריות.
זה לא הדוסים (שמה אכפת להם יעשו ילד חדש,כן ,שמעתי גם מזה)

מדברים כאן אלינו.

בעולם בו הפרעות הקשב נחשבות סוג של נכות.
וילדים עם הפרעות קשב לא מוצאים סביבה מכילה מלבד פתרון תרופתי.
זה העולם בו אנחנו כל כך טרודים,כל כך מוצפים, רודפים אחרי הזנב שלנו כדי לשרוד,לנסות להתפרנס,להספיק ,להגיע.
בעולם כזה נשמעת עכשיו זעקה גדולה ומרה.
לעצור.
עכשיו.
לשים לב למה שנמצא סביבינו.
לנשום.
איך אני מרגישה?
מה אכלתי היום? שתיתי?
מה הילד שלי אומר לי ?
מה הוא רוצה באמת?
מה קורה במוסדות החינוך? יש שם מי שרואה מה הילד שלי באמת צריך? הם מקבלים חום? אהבה ?
כמה תינוקות יש בקבוצת המעון? ובגן? ובכיתה?
מתי פשוט חיבקתי כל אחד מהילדים שלי ? הסתכלתי לתוך עיניו ושאלתי, מה שלומך ? באמת.
ומה שלומי ?
מה ישמח אותי עכשיו?
פשוט לתת תשומת לב למה שסביבי, למשפחה שלי, ליקרים לי.
רצף האסונות לא בא כדי שניתלה מישהו בכיכר העיר.
הוא בא לקרוא לנו להתעורר.

מתפללת ובוכה שנתעורר,שאתעורר.

האם יש מקום ל "לא" ברוח?

Untitled-6אני יודעת באמת שאמירת ה"כן "למה שבא, ההתמסרות אליו, בלתת לו לעבור בתוכך, לסדוק את הישן ודרך זה להתעורר מסרטים ואשליות שחיינו ולגלות את האינסופיות שלנו- זה באמת לחיות. בעצם זה גם מה שבאנו לעשות כאן, בעולם הזה.

דווקא להיות בהתמסרות הזו, כשהמיינד צועק שזה לא הגיוני, זה מה שמשחרר ומזכיר ומראה לך שבאמת ולשמחתך, אתה לא יודע מה אתה. ושהאמת הרבה יותר יפה מכל דמיון.

ויחד עם זאת, בזמן האחרון אני ניצבת מול שאלה. האם הבילבול והעיוות שנוצר כתוצאה מאמיתות שהמצאנו ומצלקות של כאב ופחד, לא אומרים לי לפעמים, שאני צריכה לפעול בנחישות, לחולל הפרעה ולא לתת לדברים מסוימים לקרות.
להוכיח מאהבה. זה איננו כעס שבא לפרק, ולא התנגדות שמטרתה להכאיב ולחסום. זהו קול קורא חזק,חד וברור. זו תנועה שלא מאפשרת לסיחרור להמשיך.

התחלתי לשים לזה לב, כשראיתי, שפעולה של אנשים שהיתה מונעת מפחד ומן האמונה שהם חסרים וצריכים לשלוט, רק התחזקה כשאני התמסרתי להתעוררות. שהם רק האמינו יותר בזה שהם באמת צריכים וחסרים וחייבים ולא יכולים בלי, כי נשארתי ולא עזבתי. כי נתתי ולא עצרתי. הם גם האמינו שלשלוט באחר זה בסדר, כי לא אמרתי אחרת ולא הראתי אחרת. רק נעניתי לתנועה שהראתה לי את מה שלא ראיתי עד עכשיו.

בחוק הרוח, התעוררות מעוררת. אהבה מזכירה אהבה. הכל מראה והשתקפות. אז בחוקי הרוח כפי שהבנתי אותם עד היום לפחות, זה לא יכול להיות.

ואולי לא ראיתי נכון.
אולי הם התעוררו בכל זאת.
אני באמת לא יודעת.

חיפוש באתר

ידע חדש שפורסם

עשו לנו לייק בפייסבוק