לחיות בכאוס

ככה אני אמורה להיות עכשיו

לפני כמה ימים שיתפתי בגאווה קישור לראיון עם הרב דובי,הרב של בני, בישיבת מקור חיים.
השבת עברנו שבת מלאה כאב, שניים מבין שלושת החטופים הם בני שכבה של יאיר.
הקושי הגדול כאן הוא במתח שנוצר מאי הידיעה. במיוחד אחרי הטלטלה שעברנו שקיבלנו את ההודעה הכוזבת על שחרורם לכאורה.
אחרי שהתיפחתי מול נרות השבת וחשבתי שאפילו האוויר לא עובר לי בחזה.
מצאתי את עצמי בלימוד ותפילה ובידיעה.
ככה אני אמורה להיות עכשיו. אני לא אמורה לדעת .
אני לא אמורה לקבל את מה שאני תובעת .
ואם עולה שיעור פרטי דרך זה - אותו אני צריכה לאסוף לתוכי.
ורגע אחד דממה דקה ואחריו זעקה - לא!!!! שיחזרו ! עכשיו !!!
אלהים , מה עוברות המשפחות שלהם.
והיום הזכירו לי שיש אפשרות גם לקרוא תהילים למענם.
יש כבר אתר שנפתח ויש פשוט ספר תהילים- תפתחו, תקראו פרק.
שנשמע בשורות טובות .

חלל, ואקום, קול

25---14מוזר, מוזר לפגוש קול קר ואפל
שנותן לי להאמין שאני מיותרת
לא רצויה, לא נחשבת , ממש לא רלוונטית.

אני לא מסוגלת להאמין שרק לפני יומיים
הקול הזה היה שונה, מלטף וחוגג אותי בחיבה.
אני לא מבינה , איך זה יכול להיות שזה ככה?
זהו קול מנוכר שאין בו שום הדהוד של הכרה בקיומי

כבר למדתי להשתיק את הפרשנויות של ההיגיון השטוח שלי.
אני חוזרת מתרפסת להקשיב שוב, אולי טעיתי?
ושומעת תהודה חלולה , זה נורא.

זה לא באמת עוזר לי לדעת
שזו ההתנסות האישית שלי ושזה המסע שלי,
בכל זאת אני סובלת וכואבת.
נעלבת אני מתקפלת, ונכנעת לקול המתכתי ומתנצלת.

זהו ! אני שבויה במחשבה שנעלמתי, שאני לא קיימת.
אני אפילו מתאבלת על חדלוני
לא רוצים אותי, כן זה אבוד, לגמרי!

התיבה החלולה יוצרת וואקום בגוף שלי.
בחילה מתהפכת בבטן ועולה מעלה
יחד אתה עולה גם קול חלש, עדין שמתחנן - עצרי! זכרי!

קורה שאני נזכרת ומתעוררת
וגל של חום רך ומלטף
מזכיר לי שאני קיימת באהבה

...לפעמים אני ממשיכה לתהות - איך זה קורה שזה ככה?
ועצוב לי נורא

עולם האהבה ועולם הפחד

כאשר שואלים אותנו מה נשמע? מה שלומנו? לרוב אנחנו עונים "בסדר". מה הוא אותו "בסדר"? עולם שלם, החי בתוכנו ומאמין שצריך להיות סדר מסוים. (הסדר שאנחנו ממציאים כמובן ומאמינים שהוא טוב לנו, שומר עלינו וכו'). כאשר אנחנו חיים את עולם הפחד (חסר, ריק), אנחנו נעים על ציר ה"בסדר" - "לא בסדר". בסדר = טוב, נכון, מוגן. לא בסדר = לא טוב, מפחיד, מסוכן, מאיים. כאשר הכל בסדר, יש לנו איזה שקט שברירי, שבתוכו חבוי חשש תמידי הדואג שהסדר יופר ויהיה לא בסדר. ואם חלילה, הוא אכן מופר, נעשה הכל כדי לתקן ולהשיב את הסדר. בציר הזה, נשאף להיות בשליטה מלאה. שווה לבדוק, איך החיים שלנו נצבעים כאשר אנחנו חיים על הרצף הזה? מה אנחנו עושים? ממה אנחנו נמנעים?

עולם האהבה, נע על ציר "מה שיש" בצד אחד ו"כאוס" בצד השני.
בעולם האהבה, אין טוב, רע, נכון, לא נכון, מפחיד, מאיים, מסוכן. יש מה שיש. ואנחנו מסכימים להגיד - כן מלא, ולעבור דרכו.
לפגוש את עצמנו, ולהתעורר מאשליה, מסיפור שסיפרנו לעצמנו, מאמונות ומחשבות מגבילות.
כאשר נדמה לנו שהאדמה זזה מתחת לרגלינו, שיש מצב לא מובן, כאוס. נדע שבזכות זה שאמרנו כן, נפרדנו מהישן, כרגע החדש עדיין לא מראה את עצמו, זה נראה כמו כאוס, כמו תוהו ובוהו, אבל זה לא טוב או רע, לא מסוכן ומאיים. זה פשוט ככה. נזכור שמתוהו ובוהו נברא העולם.

פעמים רבות כל כך אנחנו אומרים כאוס וחושבים על בלגאן

Untitled-11בלאגן זה הסדר המוכר לנו שמופר. זה פשוט. אנחנו מכירים את הסדר בו הדברים אומרים להיות- על פי המחשבות והאמונות שלנו, וכשזה לא כך, קל לדעת.
אנחנו בדרך כלל מגיבים לזה ב"לא". לא ככה, לא טוב, לא מסכים, חייב להיות אחרת, אי אפשר עם זה, אני לא בסדר אם זה ככה, הם לא בסדר אם זה ככה.
לעיתים קרובות ננסה מה שיותר מהר לסדר את הבלגאן הזה כדי להחזיר הכל לסדר המוכר, ואז נרגיש בטוחים, מרוצים מעצמנו ושקטים יותר. "עכשיו אפשר ל....," נחשוב לעצמנו.

אבל כאוס הוא סיפור אחר לגמרי .עולם מלא.
זהו התהו ובוהו האמיתי.
כאוס הוא הידיעה שהכל,כל הסדרים שעכשיו ושהיו אי פעם, הם אשלייה זמנית. הם לרגעים אולי יכולים לעשות משהו, או לאפשר משהו. אבל זהו.
משום שהם פרי יצירה של אדם, הם שבריריים כל כך ודמיוניים כל כך, הסדרים האלה, ואין בהם ממש. משהו כמו "אולי שביל".

כאוס הוא הרגע בזמן שבו הידיעה הזו נוכחת במלא ההיקף שלה. כל סדר שיכול להיות מופר- הומצא על ידי אדם, ולכן אין מה להיאחז בו.
כל סדר שהוא האופן הטבעי של הדברים, כל סדר שהוא ביטוי או שיקוף של אייך שהעולם הוא - לא יכול להיות מופר.

אייך זה היה נראה לחיות מתוך הידיעה, שכאשר אני מזהה כאוס ולא חושבת שהוא בלגאן, אני רוצה לתת לדברים להתפרק, כי רק כך אפסיק לבזבז כוח ושמחה ויצירה על משהו שנגמר?
אייך זה יראה לתת לזה להתפרק?
אייך זה יראה לא לאחוז בשום סדר באותו זמן?
אייך זה יראה לא להמציא סדר חדש רק כי אני מפחדת?
ומה יאפשר לנו לשים לב לסדר שמראה את עצמו? לאותו סדר שנמצא שם כל הזמן ועכשיו, סוף סוף, אנחנו פנויים לשים אליו לב ולומר לו כן מלא.

נלסון מנדלה נושם את נשימותיו האחרונות.
עשרים ושבע שנים בכלא, התעללות קשה, השפלה עמוקה, חיים כחיה נרדפת במשך כל חייו עד לסיום האפרטהייט- והאיש הוא אהבה.
עבורי הוא כמו אבא, והוא לא פגש אותי מעולם.
האיש הזה לא התבלבל.
הוא ידע שבלגאן עובר ושכאוס לא מסדרים.
הוא ידע שרק אהבה אפשר לראות כשמפסיקים להתנגד לערפל.
והוא היה אהבה.
בשבילי הוא אהבה.
אנחנו אהבה.
אני אהבה.
גם כשהאדמה יבשה מתחת לרגלי.

אש בפרוק תמידי של מבני חיי

Untitled-10השבוע נשאלתי על ידי חברה יקרה לשלומי ועניתי שאני אש פשוט אש, לרגע רציתי להסביר אך חברתי ענתה "אני יודעת אני מרגישה בדיוק אותו דבר"

מיד אחר כך העלתה את עניין הכאוס, ואני במהירות שאין לה מידה אמרתי " לזה בדיוק אני מתכוונת שאני חיה בהתלהבות גדולה את הכאוס שטמון בי כתנועה חיה של התעוררות מתמדת, גם אם לשוני חדה, קופצנית ולוהטת ואני ממש נהנית מזה אפילו חוגגת"

אני חווה את עצמתה של האש בפרוק תמידי וקבוע של מבנים בחיי, מחשבות ואמונות בתוך החיים שלי עד למימוש אטומי של גופים וסליחה על הניסוח הקצת מדעי שלי אך האמינו לי שאני חווה אותו מוחשי לגמרי.

לאחר אמירת הדברים שנשמעו יותר כמו פליטת פה חפוזה , התחלתי לבחון ולהסתכל על עצמי שוב ומקרוב יותר...האומנם אני חיה את הכאוס? ...

מן הסתם נשאבתי גם אל ההגדרות המוכרות והנפוצות של המושג שהפך לסינונים מובהק של תוהו ובוהו בכל המובנים עם כל הפרדיגמות השליליות המיוחסות לו , ששימשו לפיתוח תיאוריות חברתיות כלכליות ופוליטיות נכבדות, מעבר להבחנות המדעיות עצמן..

התחושה האבסורדית גברה כשראיתי שאני מצד אחד חיה כאוס תמידי, שאני אפילו מניעה ומייצרת אותו כמעט ללא תכנון מבוקר, ומצד שני בו זמנית יוצרת במציאות דברים די רציונליים הגיוניים ושפויים, שכל בר דעת מבין ורואה אותם כמודלים יציבים הנוסכים גם בטחון וודאות (לפחות זמנית), עורר אותי עוד יותר לבדוק את העניין.

זה אתגר אותי והזמין אותי להסתכלות מחודשת להבין את עצמי ואת פליטת הפה שלי . זה כוון אותי לבחון מחדש את כל העניין.

אינני מתכוונת לעייף אתכם בפרטים , הדבר המרכזי שלמדתי (ואפשר שפספסתי משהו) זה שכאוס הנו תנודה טבעית של דברים שמתגבשים ומתפרקים בעקבות שינויים קלים בלתי צפויים מראש, שזהו תהליך מוכר וטבעי שמתחיל מתנודה קטנטונת בהתחלה שהופכת בסופו של דבר לתנודה חזקה ושבסופו של דבר זה טבעי. זה לא נאמר במפורש בשום מקום אך השתמע כמעט מכל משפט ובכל תחום שנגעתי בו.

תסתכלו מה זה אומר באמת....? אותי לפחות זה ממש שימח, זה נתן לי לדעת שהכאוס הוא מנגנון שטבוע בנו כדי לצאת מקיבעונות ומקיפאון שמשתק כל תנועה והתפתחות.
כאוס הוא תופעת טבע המגבשת ומארגנת חומרים ממצב של ערבוב למצב של איזון עדין (בדרך כלל לפי המשקל הסגולי שלהם) שמשתנה כל הזמן בגלל התנודות והתזוזות התמידיות המוטבעות בחומרים עצמם.
זהו תהליך מתמשך- וכן סליחה על המילה הנשמעת כאזוטרית- אינסופי של מי שאנחנו וכפי שנבראנו.

אז אם חיפשתי לעצמי הצדקות להיותי גם וגם, וגם...יש לי

למען האמת זה עזר לי לזהות את המקומות בחיי שהכאוס הוא באמת מזדחל ותופש ממדים גדולים, ויוצר השתנות דרסטית ובו זמנית זיהיתי את המקומות שבהם הצורך שלי (כגוף וכאנרגיה)להינעל על משהו וודאי , ולהיות אתו בכאן ועכשיו "ולנצח", וכשזה לא קורה לי כמו שאני רוצה אני נשמטת מחוץ לכאוס המופלא ונשאבת אל היומיום המתסכל ומעייף ב"לנסות" להחזיק את מה שממילא לא ניתן לאחיזה אמתית.

בשורת המאה שלי לעצמי- כאוס זה דבר נפלא.... עד שאגלה עוד משהו על זה....
והמזוודה הפתוחה שנחה כבר ארבעה ימים בחדר השינה היא עדות חיה...

כאוס

Untitled-9הכל נע בתאום מושלם.
אין רגע או תנועה שאיננה חלק מן המרקם האחד ואין אחר.
כל התפרקות קורית כשדבר סיים את תפקידו. כשצורה כבר לא נתמכת על ידי האחד. כבר לא טבעית לו.
כלום לא הולך לאיבוד, גם כשצורות נעלמות ומשמעויות מסתיימות.
ההרמוניה לא משאירה ואקום. אין ריק. מיד היא מתעצבת, ההוויה-האמת -המהות. בכל רגע מחדש.
היציאה מן הסדר מעידה על כך ,שאנחנו נמצאים כבר מחוץ לקופסא, מעבר לעולם כפי שהבנו אותו עד כה.
מכיוון שהכל אחד, ואין ריק, כבר בעת שהדברים מתפרקים, הגיון חדש, חכמה חדשה והבנה חדשה- נמצאים בנו ואיתנו זה מכבר.
ללא היציאה מן האיזון, לא נוכל לנוע את האינסופיות שנבראנו עבורה. שהיא הטבע שלנו.
ללא ההסכמה להתפרק, לא נראה את האחד מתוך התמימות שבהיענות לו. אמירת הכן המלא.
אנחנו מוזמנים להסכים.

זה היה יכול להיות מלא יופי ושקט אוהב, אם ברגעים האלה של אי השקט הגדול שבאבדן הלכידות והארגון, מישהו יאמר לנו, שזה בסדר. שכך הם פני הדברים וכך הם אמורים להיות.
זה היה יכול להיות כל כך יפה אם יתקרב, יגע או יסתכל ישר בעיניים ויזכיר לי, שהיציאה מן האיזון ואבדן ההבנה והסדר הם הסימן המובהק ביותר לזה שאני חיה.

כאוס

תקופת מעבר

אני מרגישה שאני נמצאת בתקופה בה אני ניצבת ברווח בין העולם הישן והמוכר שלאט, לאט דועך ואני לא מאמינה בו יותר. לבין עולם חדש שעדיין לא ממש ברור, לא מראה את עצמו.

העולם הישן זה עולם בו קיים צורך מאוד חזק להבין, לדעת, לשלוט לכוון, להכתיב את כללי המשחק, למנוע וכו'. העולם הזה לאט, לאט מסיים את תפקידו. אני רואה שכל פעם שאני חיה לפי העולם הזה, אני בהתנגדות חזקה לתנועה ואני בסבל. אז אני מרפה, מסכימה לא לדעת, להתמסר ללא נודע.
אני שמה לב, שבוויתור הזה יש פרידה מהתניות.
יש איזו דממה דקה שהמיינד לא רגיל אליה.
במעבר הזה, שהישן כבר לא תופס והחדש עוד לא נוכח,
אני מרגישה לפעמים קצת אבודה.
הדרך הישנה נגמרה ואני עדיין לא רואה את הדרך החדשה. השמחות, התרגשויות, הצלחות, תוצאות שהייתי רגילה להתרגש מהן שייכות לעולם הישן, עולם ההתניות. אפשר בקלות להתבלבל ולחשוב ששמחת החיים נגמרה. שאולי אפילו אני בסכנה, אפשר בקלות לקרוא לזה בשמות כמו דכאון (אין טעם, אין משמעות) או שגעון (הפרת סדר ברמה שאני לא יודעת איך לחיות שם), אבל מה שזה באמת, זה הליכה אחרי התנועה של הרוח הגדולה והתקרבות למקור. לכן ארצה להמשיך לצלול לעומק.
לא לעצור שאני לא מבינה.
תוך ידיעה שכללי המשחק הבסיסיים ביותר משתנים, לכן אסכים להתבלבל, לפחד אבל לא להבהל, להתמסר, להכנע, לתת לאור לעבור דרכי בצורה מלאה, להתבהר ולתת לחדש להראות את עצמו בזמן ובקצב שלו.

חיפוש באתר

ידע חדש שפורסם

עשו לנו לייק בפייסבוק