כאב

הבטחה מנוסחת מחדש

27---2גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל, אמרה לפני שנים רבות:
"אנו מסוגלים לסלוח לערבים על ההרג של ילדינו", היא אמרה, "אנו לא מסוגלים לסלוח להם על כך שהם מכריחים אותנו להרוג את ילדיהם".

אני רוצה לנסות ולנסח מחדש, כך שהניסיון והחכמה שהתגלו לנו בשנים האחרונות יראו את עצמם:

אנחנו מסוגלים לסלוח על הכאב והפחד שנגרמים לנו. אנחנו יודעים שכולנו מלבים את האש הזו ולכן מבקשים לסלוח, לעצמנו ולכל אחד ואחת, כי אנחנו בני אדם , לעיתים טועים, מובלבלים ונוטרי טינה .

מה שאנחנו מבקשים מעצמינו ומבטיחים לכם, זה לא לתת לעצמנו להיסחף לגרימת כאב ולהפחדה, להרג ולסבל. אין לכך שום הצדקה.
אנחנו מבטיחים לחפש ולמצוא דרכים אחרות. אנחנו בטוחים שיש. בני אדם הם פלא ויופי מעבר לכל תיאור.
אנחנו מבטיחים שאם צריך לוותר, גם נוותר ואיפה שיהיה לנו קשה, נישא אותו ונלמד ממנו. היופי שלכם חשוב לנו יותר. היופי שלנו יקר לנו מאד והולך לנו לאיבוד כשאנחנו שוכחים את עצמנו.
עזרו לנו לזכור.
אנחנו מבטיחים להזכיר לכם, אם תשכחו.
אמן.

הכאב יצא נקי

אהמ. אני מרגיש שמה שהבנתי עכשיו הוא מהותי למתרחש פה, אז מרים את עצמי מהספה שאני מרוח עליה- ואני בא לשתף. (אני בא אליכם ללב, אז בבקשה תקשיבו)
במקביל לימים המטורפים כ"כ בחוץ, יש הרבה חסד בבית בימים הללו. תינוק בן כמה ימים, אמא ובת זוג זוהרת אור רך ומיוחד, ילדים יפים ואהובים, עייפות רכה כזו...
הרדמתי הערב את הילדים ונרדמתי איתם. אחרי שעה בערך התעוררתי, כולי מועקה. טעם רע, לב כואב, רעב/ שעמום/ ריקנות מאכלת..
איכשהו מתוך זה זולג לפייסבוק, קורא עוד פוסט ועוד פוסט. מנסה בלי דעת למצוא כאלה עם השראה ויופי ולהתחמק מכאלה "רותחים" שקשה לבלוע. כאלה שאולי קצת מאשימים אותי, או שעושים לי הרגשה מגרדת כזו שאני חייב לעשות משהו, או להגיד דברים נורא לא נעימים, או לא יודע מה...
ופתאום, כשהסוללה עוד שניה מתרוקנת ומשלחת אותי סופית למיטה הגואלת- חברה יקרה שולחת לי רגשון- מין סמיילי משוכלל ומטופש, שאומר בשפה הפייסבוקית "היי שיבול! אוהבים אותך פה!"
משום מה- ואני באמת לא מצליח להסביר את זה- אני ישר מתחיל לבכות.
ופתאום
בלי שאני מבין בכלל-
אני מרגיש את הכאב מציף אותי
את הכאב על המלחמה
את הכאב על הפחד שמשתולל בתוך גוף של ילדים, שאין להם איפה להתחבא,
או שמאכילים אותם בשנאה (שרק מגבירה את הפחד)
את הכאב על עוד דור שהפחד והחרב נוטעים שורשים בדמו
הכאב הנורא שהילדים שלי בדור הזה
ואז-
בסוף- את הכאב הנורא-
הכאב של האפשרות שזה ימשיך ככה. או שזה רק ילך ויחמיר
כאב על שת'כלס- הרכבת דוהרת לעבר התהום, ואני מתחיל להבין שהנס שאני תמיד מייחל לו- לא בטוח שיקרה.
כאב על "אין לנו עתיד"
אייייייייייייייייייייייי

שם
בשקט
אני פתאום קצת נושם.
ואז אני נזכר-
המציאות לא מבקשת ממני לשנות אותה.
זה לא ביכולת שלי, ולא התפקיד שלי.
אבל היא מבקשת- אפילו דורשת- שאני ארגיש. שאסתכל בעיניים, חזק ועמוק, ובדור הזה אפילו להשתכלל ולהסתכל קדימה ואחורה באות זמן- ולא למצמץ. לא לנפנף ולא לטייח.
להרגיש כל מה שעולה. ואת כל ה"אז מה זה אומר...." להניח הצידה. באסרטיביות.
ושוב. להרגיש. יש פה מלחמה. אנשים וילדים נהרגים. אנשים וילדים מפחדים. אני חלק מזה. זה קורה גם בי, וגם לי. יש מצב שאני אפילו מאפשר את זה. יש אנשים שבטוחים שאני האסון שלהם. אני, עם החיים היפים שלי. אנשים רבים וטובים מבעבעים אלימות. יוצרים עוד ועוד אלימות.
רק לתת לכאב להיות.
להעיד.
ומסתכל על עצמי הערב- מתוך המועקה והפחד, שכחתי את הזכות והחובה להרגיש, והמחשבה שאני חייב לעשות משהו- גרמה לי לרצות לברוח לעולם חילופי, ווירטואלי, לא מציאותי.
ובהסח הדעת,
ברגע שהרגשתי אהוב-
הכאב יצא נקי
רק רגש.
וזה נתן סופסוף לאמפתיה לעלות. ולתפילה. לזעקה שגם אם אני לא יודע איזה פתרון נכון לעזאזל - אני רוצה שיהיו פה חיים טובים!
כמה זה בסיסי להתפלל! להעיד על הרצון האמיתי שלנו!
בימים האלה כשאני מנסה להתפלל- שוב ושוב חוזרת לי אותה תפילה- שהלילה, רק הלילה- כל אדם ואדם על האדמה הזו יאהב. לפחות מישהו אחד, לפחות לרגע.
נראה לי שמתוך זה, לילה אחר
לילה - משהו אולי ישתנה לטובה
אישאללה, מי ייתן

אויר

27---1הם סיפרו מה עבר עליהם השבוע, כמו שמתחיל כל אימון.
אבל הפעם הרגשתי שהאוויר לא עובר להם בריאות. כל פעם לקחו נשימה עמוקה, שמנסה בכל זאת .

עצמתי עיניים והייתי בשקט.
נתתי להכל להיכנס, ללכת לאן שרוצה
לעשות מה שעושה
ואז שמעתי את עצמי שואלת
אם הם בכו כבר.

עכשיו האוויר כבר עבר

כל כך לא רצתה להכאיב

23---12היא ישבה מולי כואבת ומופתעת.
הלב שלה היה שקט ומלא תום
אבל הוא כאב בכל זאת.
והיא מאד אוהבת אותו
וכואב לה כשהוא כואב.

העיניים שלה היו נקיות במיוחד
משהו זך מאד מאד
ושובה לב.

היא באמת לא הבינה מה הלך לא נכון
ואייך היא היתה יכולה לדעת
שיכאב לו כל כך.

בשבילה זה היה פשוט
ואמיתי
והיה בזה משהו מלא ,ברשות שנתנה לעצמה
לעשות משהו שליטף אותה
ואולי גם ניחם אותה
בתמימות.

היא שאלה אייך יכלה לדעת
ואמרה שאי אפשר באמת לקחת אחריות על אחרים.

ראינו את ההבדל
בין לנסות לתקן או לשמור על האחר
לבין להרגיש אותו
כמו בסיבים של אור
פתוחים פתוחים
בכל רגע.
אז את יודעת הכל.
אז את יודעת אותו.
אין מרווחים
אין וואקום
אין חסר.

הווייה שרויה בעצמה

מה זה סבל

סבל נוצר כאשר יש פער בין רצוי למצוי.
כאשר אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים או איך אנחנו רוצים שהדברים יהיו וזה לא קורה כפי שרצינו.
לעתים נוצר סבל כפול.
1. אני יודעת איך זה צריך להיות וזה לא קורה = סבל.
2. אני מבקרת ושופטת את עצמי על כך שאני לא מצליחה לגרום לדברים להיות כפי שאני רוצה = סבל על סבל.

ההזמנה היא להיות עדינים עם עצמנו, ללכת לאט, בסבלנות, עם חמלה.

להתבונן בכל רגע על הרגש, על המחשבה, לשים לב, להיות עם הדברים. ברגע שנתבונן נפרק את הנוקשות בינינו לבין העולם יהיה לנו יותר קל, נראה תנועה ויופי.

ככה זה ישאר. כאב

כאבמאימונים שעשיתי ומהחוויה האישית שלי,
ראיתי, שאחת המחשבות שגורמות כאב, היא המחשבה שככה זה יישאר.
שאם אני מתקרבת לקושי, או מתעוררת לראות נקודה חלשה שלי, זה ימשיך לתמיד.
ככה זה יישאר.
הברז ימשיך לדלוף
המכשירים תמיד יתקלקלו
הילד לא יקום בזמן...
ולא שמים לב, שברגע שאנחנו מתבוננים במשהו, הוא נוכח, אנחנו מתעוררים לראות היכן היינו ביחס אליו.
זה כבר מוביל למבט חדש, לשינוי.
זה לא ימשיך כך , כי עכשיו אני רואה את זה, אני מבחינה ברגשות שעולים ובמחשבה שהשאירה אותי הרבה זמן שם , אני כבר לא מאמינה לה כמו קודם.
אני מוזמנת לראות חדש.
ואם עדיין אני לא רואה חדש - אני מתפללת על זה.
לראות חדש.
מאימונים שעשיתי ומהחוויה האישית שלי,
ראיתי, שאחת המחשבות שגורמות כאב, היא המחשבה שככה זה יישאר.
שאם אני מתקרבת לקושי, או מתעוררת לראות נקודה חלשה שלי, זה ימשיך לתמיד.
ככה זה יישאר.
הברז ימשיך לדלוף
המכשירים תמיד יתקלקלו
הילד לא יקום בזמן...
ולא שמים לב, שברגע שאנחנו מתבוננים במשהו, הוא נוכח, אנחנו מתעוררים לראות היכן היינו ביחס אליו.
זה כבר מוביל למבט חדש, לשינוי.
זה לא ימשיך כך , כי עכשיו אני רואה את זה, אני מבחינה ברגשות שעולים ובמחשבה שהשאירה אותי הרבה זמן שם , אני כבר לא מאמינה לה כמו קודם.
אני מוזמנת לראות חדש.
ואם עדיין אני לא רואה חדש - אני מתפללת על זה.
לראות חדש.

פרידה מכאב

אמא שלי עוברת ניתוח , בעיה גופנית שמלווה אותה מזה שתים עשרה שנים עומדת לפני רגע המאפשר פרידה. שינוי מהיר של מצב גופני. פרידה מהרגלים וכאבים של שנים אפשרית. הניתוח מתחיל, פגישה משפחתית מיוחדת לארוחת בוקר כאשר ברקע הניתוח מתקדם. הארוחה מסתיימת במצב רוח טוב ואנו חוזרים לחדר ההמתנה. השעות חולפות מידע על התקדמות הניתוח לא מגיע. אני הולך לשירותים . פתאום האויר נהיה סמיך תחושה שמשהו משמעותי קורה. אני נכנס למצב של תפילה . האויר עדיין סמיך. עוברת עוד רבע שעה. והנה מתרחשת הקלה. אני מרגיש שהכל בסדר. אמא שלי עברה רגע משמעותי . אני לא יודע עדיין מאיזה סוג. והנה מתקבלת הודעה מחדר הניתוח "הכל בסדר" הניתוח מתקדם. עוד שעות עוברות והנה המנתח יוצא . לספג לנו על מהלך הניתוח. הוא אומר שאמא היתה במצב יציב לאורך כל מהלך הניתוח. "אז מה היתה התחושה שחשתי?" אמא שלי יוצאת מן הניתוח מתעוררת מהר. מחפשת את הכאב בלשונה. נראה שבנתיים הוא איננו. אט אט מתחוור לי שפרידה שכזאת מכאב שהגיע לממדי ישות היא תהליך עוצמתי . תודה לך כאב יקר שליווית את אימי שנים כה רבות ועזרת לה בדרכים נראות ומיסתוריות. הספג אל מקורך. ואת אימי התרחבי ומלאי את החלל שהתפנה באושר ובשמחה שאת. אוהב אותך, שי

כואבת בסדר, כואבת מצוין

a7כואבת
אני בסדר?
כן, כואבת בסדר
כואבת מצוין.
ולבכות, זה בסדר?
ועכשיו? ואם רואים אותי,
אני בסדר?
ואם אני משתפת בכל מה שכואב?
ואם אחרים לא רגילים לראות את הכואב מקרוב,
ואני מראה להם,
זה עדיין בסדר?
כמה מחשבות.
שכל ההוויה שלי פשוט כואבת.
רוצה לקונן
לתת לגרון ליבב
להשמיע גניחות, אנחות
ויפחות כאב.
אני סובלת?
לא.
אני מתנגדת?
לא
כואבת
דרך יופי, אהבה וחסד
עיניים רכות
הגוף מצטנף בחולשה
לאות מתפשטת בגוף.
מרפה את עצמי לתוך הכאב.
צוללת
בור מלא מים
דרך הפתח עובר אור
האור נגלה אלי
אני צוללת
צוללת.
שקט.

הנסיון למנוע כאב

Untitled-5הניסיון למנוע כאב מביא עוד כאב.
קשה לזכור את זה כשאתה כואב ועוד יותר קשה לזכור את זה, כשכאבת מאד ויש בך משהו כל כך עייף מן הכאב וכל כך מפחד ממנו, שאתה לא מוכן לשמוע על כלום חוץ מלהבטיח שלא יכאב יותר.

כשאנחנו מנסים למנוע כאב אנחנו מתרחקים מן המקום המסוכן לכאורה ועולים לראש כדי להבין היטב ולנתח את המצב. אז יכולות המחשבות על פחד וריק וחסר ומועד לפורענות וחשוף ופגיע להשתולל להן בלי כל מאזן או בולם.

האפשרות היחידה היא לבחור בחיים. אז היופי והשמחה, ההתרגשות והאהבה עוטפות את הכאב שגם בא, כמו שים עוטף את הסלעים.

ריקוד של הלב

Untitled-3כאב
פועם ליבי, פועם ליבי, האומנם פועם ליבי?
הדופק מפסיק, אין חום, אין מלאות
ריק, אין, חסר, נעלם, סתמיות.
למה אני לא מחובקת תמיד??
רוצה להרגיש מבפנים חיבוק, חום, נר תמיד.
דמעות חמות זורמות, עוד ועוד ועוד.
הכאב חי, חם, חשוף
מתמסרת, הגוף שלי חם, זז, ריקוד?

חיפוש באתר

ידע חדש שפורסם

עשו לנו לייק בפייסבוק