מחויבות

להתחייב

22---9אני שמה לב,
שכשמציגים בפני משימה, שאמורה להביא את הכוחות והכשרונות שלי לידי ביטוי.
אני נבהלת.
מנסה להתחמק
לא לקחת אותה כדבר פשוט שמביא יופי.
אלא כאתגר מאיים,
וישר באות מחשבות על "קשה" "אני לא יכולה"
"זה לא בשביל הכוחות שלי"
מה כל כך מפחיד אותי?
למה שאני בוחרת לעשות דבר בקנה מידה דומה,
אני יכולה להתפתח, ליצור ולחקור מתוך הנאה
אבל שאני נתבעת או מתבקשת לעשות.
עד זמן קצוב
אני כל כך מאוימת?
מתקרבת לעצמי ושואלת: מה אני מרגישה עכשיו ?
ואני עדה לפחד
הוא מסתובב בבטן התחתונה
כמו יציקה
ועובר בקו ישר למעלה עד הצוואר
יש בי מחשבה שאני פחות מוצלחת מאחרים,מחשבה על נחיתות
על כוחות מוגבלים.
וככל שאני שמה לב אליה,יש מן רפיון ידיים.
שאומר "אני לא יכולה, אני לא אצליח"

וזאת לא האמת
כי יש בי כוחות חיים ויצירה מופלאים שהתברכתי בהם,
איך אני מעזה לשכוח אותם?
אני מבקשת מנשמתי להיזכר
במתנות שטמונות בי עוד בטרם נולדתי
מתפללת
להביא את השמחה והעשייה
את היצירה והאהבה לעולם המעשה
שתתגלה
שאזכר.

איזה מזל שהעץ לא חושב אם הוא יכול ללבלב או לא,
הוא פשוט עושה את זה כמו נס מידי שנה.

הפחד לאבד את המעוף

19---4למה אני לא חי את מה שאני יודע שעושה לי טוב?
או- למה אני לא נותן לעצמי להיות כמו זיקוקים של הבריאה?
סידרה, שמזמינה להסתכל יחד על אמיתות חוסמות.

מחשבה:

אם אני אתאמץ ואשים לב ואעצור ואשקיע זמן עבודה ואכפתיות ואעשה את מה שצריך ולפעמים מה שצריך או שכפוי עלי אז
אני אקורקע לשורש, וזה רע כי אם אתחבר לקרקע לא אוכל לעוף יותר

האם באמת?

אם אתחייב אצא מן הקצב הטבעי האישי שלי

19---3למה אני לא חיה את מה שאני יודעת שעושה לי טוב
(או- למה אני לא נותנת לעצמי להיות כמו זיקוקים של הבריאה?)
סידרה

מחשבה:
אם אני אתאמץ ואשים לב ואעצור ואשקיע זמן ,עבודה ואכפתיות כדי שמשהו יהיה ואם אעשה את מה שצריך ולפעמים מה שאני צריכה או חייבת,

אני לא אוכל לרחף בחיי כמו שאני רגילה לעשות, לפי מה שנראה לי ,מוכר לי ומניע אותי, וזה יעשה אותי עצובה וכבויה.

כשמתחייבים מיד השכל מעלה אפשרות לכישלון

19---2למה אני לא חיה את מה שאני יודעת שעושה לי טוב
או- למה אני לא נותנת לעצמי להיות כמו זיקוקים של הבריאה?
סידרה על אמיתות שאימצנו שמכווצות ,מרפות ידיים ועושות שנחייה פשרות.

מחשבה:
אם אתאמץ ואשים לב ,אעצור ואשקיע זמן ,עבודה ואכפתיות כדי שמשהו יהיה
ואם גם אעשה את מה שצריך ולפעמים מה שאני חייבת,

אני יכולה להיכשל , כי יש סיכוי שזה לא יקרה כמו שחשבתי שיקרה, וכבר אני קשורה לזה ומחויבת לזה. בנוסף גם אחרים יודעים שניסיתי ושהיה לי חשוב כבר , אז לא רק שאכשל אלא גם אראה לא טוב.

סתמית

19---1למה אני לא חיה את מה שאני יודעת שעושה לי טוב
או- למה אני לא נותנת לעצמי להיות כמו זיקוקים של הבריאה?
סידרה על אמיתות שאימצנו שמכווצות ,מרפות ידיים ועושות שנחייה פשרות.

מחשבה
להתאמץ הופך אותי לסתמית , לאחת שהיא עבד לחוקים ולכללים ולמה שהמבוגרים חושבים שהם החיים האמיתיים. זה הופך אותי לשותפה לאיוולת.

***

אייך זה יהיה לחיות את היומיום, כשאני יודעת שלהתאמץ ולהתכוון יכולים להיות מעשי אהבה, שמבטאים את החופש שלי לאהוב את מה ומי שנמצאים בחיי ולתת להם את השפע והיופי שלמדתי להכיר?

אייך זה יראה, לדעת להתנהל בכללים הקיימים מאהבה ותשומת לב וכבוד לאחרים, ויחד עם זאת, לא להאמין שכלל או חוק כלשהו הוא תנאי לאושר, לחכמה וליופי בחיי?

לפגוש את התנועה שהיא חופש

17---5כמה פעמים קרה שהבטחתם לעצמכם
"זו הפעם האחרונה..." וזה לא קרה וכעסתם על עצמכם?

זה מזדחל לתוך סדר היום שלי כאילו בהיסח הדעת.
הבזק קצר, שמש זורחת ומפתה או סתם רגע של בטלה...
ואני כמו דג שנתפש ברשת , דגה את עצמי למשהו חדש.
כל סדר הדברים מתהפך, ראשון הופך אחרון ונשכח
זה קורה...וזה קורה...ואז בתוך הדברים אני נתפשת לחרטה
"לא זה לא מה שרציתי , הבטחתי לעצמי שלא אעשה זאת שוב, איך יכול להיות?"

כמה מציקה אותה אכזבה שאינני מקיימת את ההחלטות שלי,
טעם מר וחמוץ של בזבוז מפעפע...

פעם אחר פעם פוגשת את המקום שבו אני נשבית במחשבה שעשיתי משהו רע ורואה איך שהמחשבה מחלחלת ויוצרת אשמה שקורמת עור וגידים בחומר, "עדות חיה" , אצבע מאשימה ומענישה.

מרתק לראות את זה.
לשים לב איך שזה קורה ...
איך זה קורה לי ?
שאני מאבדת את המפתח ולא יכולה להיכנס הביתה בערב קר וגשום.

איך זה קורה כשאני מתעוררת אל האמת כמעט בחבטה!

פעם אחר פעם רואה את המעגל הסגור שנוצר בין אמונה חזקה במחשבה לבין מציאות שנוצרה דרכה.

פעם אחר פעם להתעורר ולפגוש את הפשטות שבתנועת החיים ולשמוח על היכולת המופלאה להקשיב ולרקוד עם הלב , להתמסר אל הרוח במקום להישאר כבולה בדלת אמות של תכנית קפואה...

להבין שאני חיה .

מחויבות ואחריות- בואו נבין את זה מחדש

15---6ריחות של תפוחים נאפים עם קינמון ומייפל קנדי, תפוח אדמה ירושלמי ברוזמרין ושמן זית מזיתים חדשים, מריר כזה, ומרק עדשים עם הרבה שום וג'ינג'ר, בצל סגול וירקות שורש. חורף ורעמים בחוץ.
אני בבית מאמנת לארץ רחוקה.
אני יודעת, שאנחנו מוזמנים בהזמנה דחופה להתמיר.
להתעורר.

להתעורר מלראות אחריות כנטל עם סיכוי טוב לאשמה ומועקה ,
להבנה חדשה של משמעותה, כהסכמה לראות את טבעם האמיתי של הדברים, את הדברים כפי שהם, להסכים לחיות במציאות כפי שהיא ולגדול וללמוד משם. בדיוק משם.

להתעורר מלראות מחויבות כמשהו כובל ומגדיר, מקטין ומכריח ולהבין אותה, כאמירת הכן המלא, ההסכמה לרקוד עם החיים ולשרת את העולם. כן. כן. כן.

די כבר מלהשתחרר ולהתגבר.
מספיק כבר מלהסיר את הכבלים הדמיוניים ולנצח דרקונים שאף פעם לא באמת היו.
די. אנחנו עייפים מידי וחכמים מידי בשביל זה.
לא?

באהבה
אנחנו כאן לאימון, לשיתוף , לשאלות, להזמנה להסתכל יחד על מה שעולה בחייכם והייתם רוצים עוד לב ועין שיסתכלו יחד איתכם.

להישאר או לוותר בענווה?

15---3לראות משהו
לדעת שזה זה
מונח בשבילך
מחכה לך.

את אומרת כן
נענית בכל גופך, ליבך ונפשך
שקטה ומתרגשת.
ערה מאד

את מספרת ומראה
רוקדת ומזמינה
נלהבת ביחד
מכירה תודה.

ואז החיים לוקחים
וההתלהבות הופכת לכן-אבל
היופי מראה את עצמו בדרכים שונות.
אחרות.

ומה עם הצורה?
מה עם מה שהבטחנו?
מה עם אנשים שבאים
ומבקשים
ורוצים
ולפעמים לא יודעים
שזה מה שהם מבקשים
אבל כשהם רואים ומרגישים
הם יודעים ונפעמים?

להניח?
לתת לצורה לחלוף?

או להתעקש
שהצורה של הדברים כפי שהם
מזמינה
ויש לה תפקיד נסתר
ואני
ואנחנו
רק
עושים
את
המלאכה?

לא מראה את עצמי

Untitled-7הפחד להיכשל ולהיות לא טוב מספיק גורם לנו לא אחת להימנע מלהראות את עצמינו כפי שאנחנו. ככה. בפשטות.
כל היופי והחכמה מוחבאים, כי אנחנו חושבים שלא הצלחנו ולא הרווחנו ביושר את הזכות להראות אותם. אנחנו חושבים, שמשום שלא קרה משהו שאנחנו או מישהו אחר חשב שהוא מדד של הצלחה, האור שלנו לא דרוש. לא רוצים אותו.
אנחנו מחמיצים את כל מה שכן קורה ואת כל החכמה שקורנת מאיתנו, רק כי לא קרה מה שרצינו. בגלל שלא היה מה שאנחנו חושבים, שהופך אותנו לשווים. לבעלי ערך.

היום באימון עלו המילים- מבחן התוצאה.

אני חושבת שבמילים האלה מונח בילבול מרכזי שמעצב את חיינו מתוך פחד ומאמץ.
מבחן התוצאה איננו משהו שאומר אם אני שווה או ראוי. אנחנו אור, לא יכול להיות שהעולם לא רוצה שהאור שלנו יזהר.
מבחן התוצאה הוא אותו הדבר שאנחנו מבקשים אותו בחיינו ומאמינים שהוא נותן חיים. אנחנו אוהבים את הדבר הזה וכמהים אליו כי הוא הטבע שלנו ואנחנו מתגעגעים אליו, משום שאנחנו ממעטים לחיות אותו.

אפשר לומר, שאנחנו שבויים במידה לא מועטה במבחני תוצאה ישנים, מפחידים, ריקים שאינם נותנים חיים.

אנחנו מודדים תוצאות מספריות, מבלי לזכור את הרוח שאיפשרה אותם.
אנחנו מודדים פעלתנות מבלי לשים לב לדיוק של ההקשבה שיוצר פעולה נותנת חיים, פותחת ומזמינה לגילוי.
אנחנו מודדים אם אנחנו מתפקדים במקום לראות אם אנחנו נענים לחכמה ולתנועה שמונחות בשביל שלנו, למענינו ולמען אחרים.

אנחנו לא מודדים היענות, מסירות, יציאה מעצמי בעבור אהבה ונכונות להיות לא הגיוני כדי לגלות את הנשמה שלנו.
היגיע הזמן.
זמן אמת

מחויבות

מחויבותבימי החופשה האלו, עולה לי לאחרונה שאלת המחויבות ההורית. שמה לב, למה אני מחויבת ומה חשבתי שאני מחויבת ולמעשה הייתי שבויה בתוך מוסכמה חברתית שהיום אני כבר לא מאמינה לה.
אני מאוד נהנית עם הילדים בחופשה, אנחנו יוצרים יחד, משחקים, צופים בסרטים הולכים לספרייה.
ואני גם שקטה להשאיר את הצעירים בהשגחת הבוגרים שאני רוצה זמן לעצמי.
בעקבות משבר עם אחד הילדים , עלה אימון שחידד את נושא המחויבות, משתפת במסקנות, אני רואה עכשיו דרכן ישר ובהיר.

שאנחנו אומרים לילדים שיקרה משהו, או שניתן משהו - נוצרת ציפייה.
יש לנו מחויבות לעמוד במילה שלנו.
ואם נוצר מצב בו לא נוכל לעמוד במילה שלנו,
אנחנו נדרשים לתקשר.
להשלים את הפער שנוצר ע״י הציפייה. ולשם כך הילד צריך להיות בטוח, שאנחנו רואים אותו. קשובים אליו באופן מלא.
לעשות כל מה שאפשר כדי שלא ישארו קצוות פרומים, גם אם זה דורש לעשות דבר בלתי הגיוני.

מילה יוצרת תנועה.
לא תמיד הילדים יקבלו את כל מה שהם רוצים, אבל אם אמרנו משהו - אנחנו מחויבים.
מה שמצריך תשומת לב מוקפדת למילים שלנו.
אחרי שיחה פשוטה וכנה, והשתדלות עם לב פתוח, מקווה שגישרתי על פער שנוצר. זאת הייתה הזדמנות מיוחדת שאפשרה לילד שלי להבין שאני מתיחסת אליו מאוד בכבוד וברצינות.
מקווה שזרעתי בתוכו גם זרע של לימוד עבורו .
על מחויבות ואהבה

חיפוש באתר

ידע חדש שפורסם

עשו לנו לייק בפייסבוק