עקרונות התנועה

התנועה הפיזית היא ביטוי או השתקפות של התנועה הפנימית של האדם. התנועה הטבעית שלו. שזו שפשוט עולה ממנו.
תנועה היא בעצם הגדרת הטבע שלנו. אנחנו מעיין נובע, אור בהתרחשות. אלה לא מטאפורות ולא דיבורים סתומים או מסתוריים. הם מדברים אמת פשוטה שתשומת לב מועטה נדרשת כדי לראות אותה.
נחקור כאן יחד את האופן בו חיינו מושפעים, מכך שאנחנו תנועה. נראה מה קורה כשאנחנו קשובים לתנועה הזו ומוקירים אותה ומה קורה כשאנחנו לא סומכים עליה או נאבקים בה, מסיבה כלשהי.
באהבה
זמן אמת

תנועה שלווה

לקרוא אתכם על הבוקר הכניס בי המון שלווה.
זה מתחבר נפלא לתרגילים שביצעתי הבוקר לפי הנחייתו של המטפל שלי.
מדובר בשני תרגילים לכאורה ממש פשוטים שאמורים לעזור לי לעשות או ליצור שני דברים.
ליישר את עמוד השדרה כך שאוכל לשאת את הגוף ברווחה ולאפשר זרימת אנרגיה חיה וחופשית לכל הגוף
והתוצאה השנייה המיוחלת היא לאפשר לגוף שלי להיזכר, דרך נגיעות קלות, בתכנה המקורית המוצפנת בי וכנראה בכולנו, תוכנה שמאפשרת לנוע, להיות בתנועה מדויקת.
אז הבוקר לאחר כשלושה ימים שלא תרגלתי , היה לי ממש קשה להיכנס לזה. נאבקתי עם שרירי הבטן שהתקשחו וסרבו להרפות, הגב סרב לשקוע בנחת ולהתיישר, הכתפיים כאבו, כאבו ואז בא שקט לראש עם כל נשימה שלקחתי, וככה לאט צפה בי תפילה מאוד ספציפית לגבי עניין מסוים שמעסיק אותי כבר כשבוע ושרציתי והאמנתי בתמימותי או בעיוורוני לפתור אותו בדרכים "מושכלות והגיוניות ". שבוע ימים זה רץ לי בראש בנוסח של: "לא מקובל שכלקוחה שלכם תתעלמו מהפניות שלי אליכם..." או "לא יעלה על הדעת שאשלם ולא אקבל תמורה..." ועוד כאלה וכאלה שאתם בטח מכירים מעצמכם... כשאנחנו נעולים במחשבות ובחושים על החומר בלבד.
אז כמו שאמרתי בתוך התרגול צפה לה תפילה ...היא אפילו לא התנסחה במילים מדויקות....
והבטן התרככה, כפות הידיים שלי נפרשו ונחו על המזרון וכמו שהמטפל שלי אומר בבדיחות "כל הגוף מתגהץ "
כשסיימתי לתרגל קמתי וניגשתי בידיעה פנימית טובה למחשב שלי. המייל הראשון שקיבלתי היה קשור באופן ישיר לעניין שהטריד אותי. מייל ששימח אותי מאוד חיכה לי שם , כמו מענה לתפילה שסוף סוף עלתה בתוך הסנכרון הנפלא שלי הבוקר.
ואז נכנסתי לבקר אתכם בבית החדש שלי "זמן אמת" ונסגר מעגל של יופי וברכה.
שבוע מדהים לכולכם יקיריי.

תנועה

ישבתי על האדמה המשופעת והסתכלתי עליהם. קבוצת גברים ונשים עמדו במעגל שקטים ושמעתי אותה, קול שקט שכולו ענוה התפשט מעל ראשיהם. קול שהזמין אותם לפתוח את הלב. חיפשתי אותה בעיניים ואז ראיתי אותה זקופה גבוהה ולבנה עם מיקרופון ביד.
היא דיברה בקול נעים על מה שמעבר לצורה ולריקוד , על החסד האלוהי שבא מתוך הריקוד ופתיחת הלב שלנו. הקשבתי. אז בפשטות שמזמן לא פגשתי הדגימה את הצעד המרכזי של הריקוד הסופי , אותה תנועת רגלים שיוצרת ציר למחולל, לנוע ולהיות דרכו בחיבור מלא. היא הזמינה את כולם לעשות את הצעד .
הקשבתי להוראות , רגל שמאל משמשת ציר כשעקב נטוע באדמה ומסתובב על צירו, ורגל ימין כאילו נותנת את התנופה שמאלה כמו מנוף . והידיים כן הידיים מונחות שלובות על החזה.
אני יושבת, מסתכלת ומדמיינת את עצמי עושה זאת כשבפועל אני לועסת פרוסת ביגל טוסט. באותם רגעים זה נראה לי ממש הגיוני ללעוס ולדמיין. אין צורך לקום. בסימולציה אני בתוך...
והאנשים במעגל מתחילים לנוע, אני רואה שחלקם ממהרים וחלקם איטיים כמו מהססים, חלקם עם עיניים סגורות וחלקם פקוחות...ואני שומעת אותה מכינה אותם וממליצה לנוע איש, איש בקצבו, להתכנס ולהיות יותר ויותר עם עצמם. ואז באמת כל הקבוצה מתחילה לנוע כמו בדממה לצלילי תוף שנותן קצב, חלקם כמו מתעופפים וחלקם מסתחררים ואוחזים במישהו או משהו שלידם מתאזנים וממשיכים .
ואז היא מתחילה לדבר על הידיים , מזמינה את כולם לפתוח את הידיים לצדדים , מעודדת ברכות לפרוש אותם לצדדים כי הם הכנפיים שלנו, למתוח את המרפקים, למתוח ללא פחד, כן לפתוח, לפתוח לחשוף לב גלוי אל אלוהים, ואני מוצאת את עצמי על האדמה יושבת עם ידיים פרושות מעלה , הטוסט כבר מזמן נבלע בבטני ואני מרחפת ונמתחת מעלה.
אינני יודעת איך כי לא הייתה שם שום מחשבה שהרימה אותי על רגליי, מצאתי את עצמי על חלקת אדמה ישרה מרוחקת מהקבוצה לצד חפציי, והתחלתי לנוע. מסתובבת על רגל שמאל ודוחפת קלות את ימין החוצה. מחוללת. מחוללת. קלות באה לרגלי ומלאה את הזרועות שלי, הרגשתי איך קילוגרמים של עקשנות ופחד נושרים ממני. עצמתי עיניים . ואהבתי. אהבתי ואהבתי.
והלב שלי כמו פרפר ורטטים קלים נשלחו לגרון שלי. אהבתי. שמחתי.

עקרונות התנועה

  1. כפות ידיים רכות. (אז כמובן שגם הכתפיים צריכות להיות רכות והשכמות והצלעות ובית החזה....)
  2. לי צריך להיות קל ונוח- כאילו שאני מקבלת שעור מעצמי דרך השעור שאני נותנת לתלמיד.
  3. להקשיב אצל התלמיד למה שכן מתנועע ולאיפה שכן קיימת קלות.
  4. לדמיין בעיני רוחי איך זה כן מתרומם ,איך זה כן מתנועע בקלות.
  5. לדעת את מסלול התנועה של השלד בכל תנועה שאני מפיקה וללכת איתה. (לדוגמא שהברך מציירת קשת לכיוון התלמיד כשהיא עולה מעלה בישיבה על כסא).אפשר גם לתרגם את זה ללדעת את מסלול התנועה של היקום, של הכוח הבורא, כמו לדעת את העקרונות בהם אני נוטעת רגלי.
  6. להתחיל בצד החכם והמשוכלל יותר אצל התלמיד. זה ייתן לכל המערכת חוויה של יכולת
  7. שתהיה תנועה או שתיים שדרכם בוחנים את השכלול והלמידה שמתרחשת בשיעור (כמו תנועות בסיס שחוזרים עליהן כל כמה זמן) , או כמו מחשבה שחוזרים להרגיש איך היא מווברטת ,רוטטת, עכשיו, ועכשיו...
  8. לא ללכת אל מעבר למקום של יכולת או קלות אצל התלמיד.
  9. כל פרק זמן מסיום להחזיר את התלמיד "הביתה" לשכיבה,מנוחה, או לזמן של שקט, להרגיש מה יש בלב.
  10. לחפש את מסלול התנועה בגוף התלמיד בכל תנועה,לברר לאיזה כיוון בדיוק זה הולך אצלו בגוף. להבדיל מלאן זה הולך בדמיון שלי או לחילופין בגוף שלי .נוכחות במה שמתרחש עכשיו,להבדיל ממה מתרחש במחשבות שלי .
  11. להאמין ביכולת של כל אדם ללמוד להתפתח ולהשתכלל- כמו גם ביכולת שלי.
  12. לא לחשוב שאני יודעת, אבל להשתמש בכל הידע שלי.
  13. תמיד להיות בכיוון שבו עובר הווקטור של הכוח ממני אל התלמיד,או מהתלמיד אלי.

תוספות מאייל כששיתפתי אותו במחשבות על פלדנקרייז וזמן אמת:

  1. הקשבה, ההפך מלכפות דיעה. בעצם אני מציע אפשרויות, פותח אפשרויות.
  2. ריפוי, למידה משמעותית.קורה כשאני נוכח בהווה. זה קורה בשברירי שניה כשיש התרחשות חדשה בגוף.
  3. לא לנסות בכוח לאן שלא זז. פשוט לעזוב את המקום.
  4. לא הולך לכיוון אחד ,לנסות לכייון השני. נגיד התנועה שאליה השריר מתכווץ,הכיוון שהולך מה שזז גם, אם נדמה שזה הולך לשום מקום. כמו אגרוף.
  5. כל גודל של תנועה היא תנועה

 

 

תנועה חוק 1

כפות ידיים רכות. אז כמובן שגם הכתפיים צריכות להיות רכות והשכמות והצלעות ובית החזה.
האמת הפשוטה היא שכשאנחנו מתמסרים לתנועה הטבעית של הלב, אין אף פעם פער.

הוא סיפר לי היום שלשני החתולים שהוא מאכיל בוקר בוקר נוסף גם עורב אפור שכונתי, שהתחיל להגיע. הוא נוחת ליד פירורי הלחם והחלב וצועק קרע, קרע, קרע
מנקר את החתול בזנב ודוחף אותו הצידה. נוגס במקור את הפירורים ומהאוכל של החתולים.

שאלתי אם הוא חושב שהוא יודע מה העורב רוצה להגיד לו ?
ענה שהוא חושב שהעורב רוצה לאכול.

החיוך והשמחה שהיו פרושים על פניו הפיחו בי אומץ , לפתוח את ספר קלפי הסגולה שעל החיות ולקרוא לו את מה שכתוב על עורב אפור. משהו בלב אמר לי שאני יכולה. שאלתי אם הוא מסכים והוא הניע את ראשו והסכים.
קראתי בשקט, אחרי מספר שניות העפתי מבט לראות את פניו, ראיתי שהוא מקשיב, מרותק לקול שלי ולפנים שלי, ואפילו נינוח. מזמן אני יודעת שהוא אוהב להאזין תוך כדי נסיעה ברכב לקריינית מסוימת ברדיו, כי היא מזכירה לו את הקול שלי.

הלב שלי הלם בחוזקה, בין מתוך פחד בין מהתרגשות. לרגע חשבתי שיעצור אותי באמצע ויגיד "את עם השטויות שלך" . הצצתי שוב לראות את עיניו, הן היו שקטות כמו אומרות אני אתך.
המשכתי וסיימתי. אז אמר, את יודעת היו משפטים שקראת שאני ממש מסכים אתם. הם נכונים לי, ממש טובים. אני לא רואה איך זה קשור לעורב אפור.

אני לא עניתי, השארתי את זה ככה תלוי בחדר. זה לא היה חשוב.
אחרי ימים רבים, שקטתי וגם הוא.

כפות ידיים רכות

היא ישבה מולי עם רגליים מקופלות אל הגוף וידיים מחזיקות את הראש. היא לא רצתה לשמוע את מה שאמרתי למרות, שהרגשתי את הרכות שכבר יודעת, את מה שאני עומדת לומר.

דיברתי על אפס התנגדות. אמרתי שרק כך אנחנו יכולים להיות מאושרים. בכל רגע, אפס התנגדות. לתת לתנועה לקחת ולראות. צעד צעד. אפס התנגדות.
היא הסתכלה עלי עם עיניים פעורות, ואמרה שאין אפשרות לחיות ככה ושלא יכול להיות שאני מבקשת ממנה לעשות את זה. חייכתי כי ידעתי, שהיא יודעת, שזו לא אני שמבקשת.

היא אמרה שכך היא תהיה עבד של כל הגחמות של כל אחד ומה יגן עליה מזה?
שאלתי אותה, אם כשהיא מתקוממת, היא באמת מגנה ומה קורה בדרך? העיניים שלה היו רכות. לא, היא אמרה, ריב, כעס וכאב. ההגנה לא עובדת.
אבל לכל דבר שבא אני נענית? היא שואלת.
אני כבר לא צריכה לענות.
כפות הידיים שלה רכות והיא שרועה על הכיסא, נושמת שלוה.

תנועה חוק 2

לי צריך להיות קל ונוח- כאילו שאני מקבלת שעור מעצמי דרך השעור שאני נותנת לתלמיד.

יערה דבש ואיל שמש (קידאנס) מלמדים אותי תנועה בזמן אמת

כשאנחנו חושבים, שאנחנו המלמדים, אנחנו מתאמצים. טונוס השרירים גבוה. אנחנו יוצאים אל. מתאמצים לשמור שיווי משקל כדי לא ליפול קדימה.
מכווצים כדי ליזום תנועה מאפס. הכל דחוס.

כשאני יודעת , שאני רואה השתקפות, רואה את עצמי במראה, כל התנועה היא של מנוחה בתוך הגוף, כשיופי מראה את עצמו באלפי צורות. אני גרה בהוויה עצמה ומקבלת לתוכי בנשימה את החוץ. שואפת אותו פנימה, ויוצא אור.

תמיד מדויק.
תמיד אמת.
תמיד יפה.

תנועה חוק 3

להקשיב אצל התלמיד למה שכן מתנועע ולאיפה שכן קיימת קלות.
יערה דבש ואיל שמש (קידאנס) מלמדים אותי על עקרונות התנועה של פלדנקרייז ועל האופן בו הם חיים בזמן אמת.

פעמים רבות כל כך אנחנו בוחרים בקשה ביותר.
רק בו. חייבים.
אולי זה משום, שאנחנו ממשיכים שוב ושוב לחפש הוכחה לכך שאנחנו יכולים. קצת להשקיט את הספק.

הקל לא נחשב.
בפשוט אנחנו מזלזלים.
את מה שקרוב אנחנו לא סופרים.

אני זוכרת את היום שבו שמתי לב, שכשרוצים לתאר חבר טוב אומרים "זה שיהיה שם כשקשה" או "זה שלא יעזוב כשאחרים לא יהיו שם".

כשהיא תארה שהיא התחילה בקל ובכל פעם שהיה לה קשה, היא חזרה אל הקל, הסתכלתי לה בעיניים. חיפשתי לראות את הבושה. את ההודאה באשמה. הן לא היו שם. בכלל.
ההפתעה, הצחוק העמוק ,הגולש והעולה על גדותיו שנסחפתי בהם באותו הרגע היו הנאה צרופה. אפשר!נכון!כדאי!
התאהבתי ב-קל.
זה לא אומר שאני נמנעת מקשה.
זה לא אומר שאני מפחדת ממסובך.
זה פשוט אומר שהקל מחזיק בתוכו עולם ומלואו, ו- למה לא? משם באה התנועה הגדולה. שם כל תנועה מזכירה את החופש.

בקבוצת המקור, זהו השם של הקבוצה שמקימה את זמן אמת (אנחנו רק ההתחלה) , בחרנו לשחק כל שבוע או שבועיים משחק. זה משחק שמתרחש בחיים עצמם. אתה קובע לך שלושה כללי משחק וצולל עם החיים פנימה. אתה פשוט מקיים אותם, בקלות ובפשטות וגם כשזה נראה בלתי אפשרי בעליל.
כך אתה מגלה שלא ידעת מי אתה וחי את האינסופיות שלך.

אנחנו צוללים למשחק חדש ואתם מוזמנים מאד להצטרף.
כל יום אנחנו משתפים מה עשינו במשחק הזה ומה גילינו על עצמנו ועל העולם דרכו.

המשחק הוא:

כלל א'- להיות שחקן נשמה
כלל ב'- בלי מאמץ
כלל ג'- רק בתנועה טבעית

אל תשאלו למה הכוונה. צרו אותה!

תנועה חוק 4

לדמיין בעיני רוחי איך זה כן מתרומם ,איך זה כן מתנועע בקלות.

יערה דבש ואיל שמש (קידאנס) מלמדים אותי על עקרונות התנועה של פלדנקרייז ועל האופן בו הם חיים בזמן אמת.

היא אמרה שהיא מותשת.
היא נראתה כך באמת.
כבר כמה פעמים, הלוך ושוב, מאלצים אותה לדבר על האהבה וקירבה, נדיבות ונתינה יפה מעבר לכל דמיון, במונחים יבשים וחדים.
מבקשים ממנה להוכיח ולהסביר, לפרש ולבסס נתונים.
מה שהיא אומרת לא מסביר וככל שהיא מנסה יותר, זה מסתבך.
כי פשוט ,אי אפשר לדבר יופי במונחים של לוח תוצאות ובעד ונגד.
ברגע מסוים היום בפגישה, כשהצעתי שתדבר ותרקוד את מה שהיא רוצה שנדע, לרגע הריצפה נעלמה וכוח המשיכה חדל להתקיים.
קלות, פשטות, חיוך ובעיקר נשימה רחבה היו התוצאות המיידיות.
אחר כך המשפטים זרמו מאליהם, מפזרים יופי על כל מה שנגעו בו.
זה המשיך גם לאחר שידענו שכח המשיכה לא נעלם והריצפה היתה כאן כל הזמן.

תנועה חוק 5

לדעת את מסלול התנועה של השלד בכל תנועה שאני מפיקה וללכת איתה. (לדוגמא כשהברך מציירת קשת לכיוון התלמיד כשהיא עולה מעלה בישיבה על כסא).
אפשר גם לתרגם את זה ללדעת את מסלול התנועה של היקום, של הכוח הבורא, כמו לדעת את העקרונות בהם אני נוטעת רגלי.

יערה דבש ואיל שמש (קידאנס) מלמדים אותי על עקרונות התנועה של פלדנקרייז ועל האופן בו הם חיים בזמן אמת.

נושא האימון המוצהר להנהלה ולצוות המוביל היה שיווק.
הנושא האמיתי היה לחקור מהן המשמעויות של היותנו אחד בחיים עצמם- עסקים, תוצאות, יחסים ושיגשוג.

יש פער, הם אמרו, בין מה שאנחנו יודעים, שאנשים יכולים לקבל אם יאמרו כן, לבין המספרים שמראים, שאנשים באמת אומרים כן. היופי והאפשרות גדולים הרבה יותר מאשר ההיענות.

עלתה המחשבה, שאנשים לא מבינים את השפה שבה משווקים.
עלתה האפשרות שאנשים מפחדים, כי זה לא מוכר וחדש מאד.
עלתה סברה שאלה שני עולמות נפרדים,זה שבו נוצרה התוכנית, נוצר המוצר, לבין עולמם של האנשים אליהם אנחנו רוצים להגיע.

אז שאלתי:

אם הכל אחד
ואם כל מה שאנחנו יכולים לעשות הוא להיזכר בחכמה ובידע שנמצאים זה מכבר בכל בן אנוש
ולכן אנחנו לא צריכים להעביר מישהו ממקום למקום וגם לא לשכנע אותו שזה טוב בשבילו
אלא לדבר אל אותן האפשרויות אליהן הוא מתגעגע בכל נפשו
אז מה זה בכלל שיווק?

אנחנו יודעים את מסלול היקום או את מסלול הבריאה לא כי למדנו.
אנחנו יודעים כי הכל אחד. כי הכל זה אנחנו.
אייך יראה העולם אם נסמוך על זה?
היום היתה כאן שימחה גדולה.

תנועה

באמת הרבה פעמים מזמינה משם אנשים- בואו בעצם להנות ממה שיש לכם, זה קורה לי הרבה עם ילדים. אני מזמינה ילדים לבוא לרקוד, בעצם יודעת שהם ממש מאסטרים בריקוד, רוב הזמן אני לומדת מהם... לפעמים מתבלבלת אז בשביל מה הם צריכים ללמוד ריקוד? ולמה דווקא ממני? ולפעמים אני מרגישה שהם צריכים אותי שם, לתזכורת. נמצאת בהכרת תודה גדולה כשמשהו נמצא שם בשבילי להזכיר לי, להיות המבוגר האחראי במקומי- שימי לב לגוף שלך, קחי את הזמן שלך להיות בתוכו.. מודה על זה ואז הולכת לתת את השרות שלי, הולכת להזכיר להם, באהבה.

תנועה חוק 6

להתחיל בצד החכם והמשוכלל יותר אצל התלמיד. זה ייתן לכל המערכת חוויה של יכולת .

יערה דבש ואיל שמש (קידאנס) מלמדים אותי על עקרונות התנועה של פלדנקרייז ועל האופן בו הם חיים בזמן אמת.

התלמיד הוא תמיד אני.
תמיד.
אין חוץ.
הכל חי ופועם בתוכי.
היה בי מאז ומתמיד.
הכל מראה של תנועות ומחשבות שבי.
אין לי גישה אל האחר, אלא דרך מה שמתעורר בתוכי כשאני לידו.
דרכו ובזכותו אני מתעורר לעצמי.
מסתורין רוחש חיים שהולך ומתגלה לעצמו.

היא היתה עצובה ומתוסכלת משהו. היא אמרה שדברים "לא עושים לה את זה". שבעצם היא לא מתלהבת ולא מתרגשת ושנראה לה שהיא עברה דברים כאלה כבר הרבה פעמים בחייה ואת השיעורים האלה, היא חושבת שכבר למדה.
דיברה על זה שהיא לא מתרגשת ושנראה לה, שהיא לא נפעמת מדברים שאחרים כן. לא בדיוק מבינה מה קורה לי, היא אמרה.

באימון עלתה המחשבה: אני לא מתלהבת ולא מתרגשת, כי אין בזה חדש עבורי וזה לא פותח אפשרויות יפות בחיי.

מיד כשראינו את המחשבה כמו שהיא, בפשטות, נהיה ברור שלא יכול להיות דבר כזה.
אדם הוא אור אינסופי שנזכר בטבעו. לא יכול להיות שראיתי את המסתורין ולא יכול להיות, שהייתי בכל יופיו וחכמתו.
כל אדם הוא שער לאינסופי ואם אני לא רואה את זה, זה משום שהמבט שלי מפוזר או מוטה למקומות מוכרים ולצורות מוגבלות.

הידיעה הזו היא הצד החכם והמשוכלל של התלמיד והוא באמת נותן תחושה של יכולת לאדם הנזכר ולכל מי שלצידו. ולא רק תחושה, ידיעה מבוססת של יופי וחכמה עצומים מעבר לכל דמיון.

תנועה.

תנועה חוק 7

שתהיינה תנועה או שתיים שדרכן בוחנים את השכלול והלמידה שמתרחשת בשיעור. כמו תנועות בסיס שחוזרים עליהן כל כמה זמן, או כמו מחשבה שחוזרים להרגיש איך היא מווברטת עכשיו, ועכשיו...

יערה דבש ואיל שמש (קידאנס) מלמדים אותי על תנועה ועל האופן בו היא באה לביטוי בזמן אמת.

ישבנו אחת על יד השנייה ויופי עטף אותנו. לוונדר, יסמין, עצי אלה ואלון ,נוף הרי ירושלים, קפה חם וטוב .די מוקדם בבוקר.
הסתכלתי עליה, על היופי והטוהר שלה, ופתאום ראיתי שהיא בוכה. אחרי כמה רגעי שקט שאלתי למה, מה מראה את עצמו ,והיא ענתה "פשוט המבט שלך היה נקי כל כך כשהסתכלת עלי והיית כל כך איתי". כשהיא דיברה הרגשתי את הנשמה שלי יוצאת אליה או נכון יותר,חוזרת אליה.
אהבה. איזה כוח יש לה.
ובכלל לא אנחנו העושים.

היא יושבת מולי על ספסל של שולחן פיקניקים. יפה כל כך. שלמה מאד. בפשטות.
היא מספרת שפוגשת הרבה כאב בסביבה שלה. שכנים, חברים, אנשים קרובים ויקרים, שכואבים.
היא מתארת את הקול המוכר שבתוכה שאומר-תתרחקי. תשמרי על עצמך. תתנתקי. מה את צריכה את זה?!
והפעם היא שומעת עוד קול, שלא מדבר בקול רם אבל ממה שהיא תארה, יש לו יציבות ונוכחות גבוהות, והוא אומר להישאר. והיא יודעת שזה הקול שנותן חיים.
היא נשארת.
האש הזו איננה שורפת.
"וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בּוֹעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל"
שמות ג', ב', פרשת שופטים

תנועה חוק 8

לא ללכת אל מעבר למקום של יכולת או קלות אצל התלמיד.

יערה דבש ואיל שמש (קידאנס) מלמדים אותי על תנועה ועל האופן שבו היא מראה את עצמה בזמן אמת.

עם החוק הזה יש לי שיחה ארוכה. שיחת חיים.

מן הצד האחד, כשאנחנו לא דוחפים את עצמינו, ולא תובעניים לעצמינו, שדה הראייה שלנו נפתח, החלל שנוצר בתוכנו פנוי לקלוט ולקבל, לדעת ולהקשיב לקול הנשמה.
כך אנחנו יכולים גם להרגיש את התנועה הטבעית של הדברים וגם להתעורר מן האשליה הזו שאנחנו מאמינים בה, שאם אנחנו לא עושים אז אין כלום.

יחד עם זאת, וכאן החוק הזה לא מספיק לי, דווקא ההזמנה לעבור את מה שאתה בטוח, שהוא קצה גבול היכולת שלך, דווקא הוא יגלה לך את האינסופיות שלך.
כשאתה בטוח שאתה יודע מה אתה, ואתה בטוח שכשכואב לך זה סימן שאתה לא יכול יותר, זה מופלא לעשות עוד צעד.
זה המקום שבו כאב הופך לפעמים לעונג ולפעמים לשער.
זה המקום שמזכיר לנו שאנחנו לא יודעים מה שאנחנו ושלרקוד עם מסתורין שמתגלה, זה לא כמו לתקן ברז.

פעמים רבות כל כך אנחנו מפחדים להתנשא, וחושבים שזה פולשנות ותובענות, לבקש ממשהו לעבור את הרף העליון, לצאת מן הקופסא, לקפוץ מן התמונה.
בעיני זה מעשה אהבה והבעת אמון בכך שאנחנו אור נותן חיים.

הרחבה לחוק מס 8 :לא ללכת אל מעבר למקום של יכולת או קלות אצל התלמיד

"רק פעולות שנוח ונעים לעשותן נכנסות לתחום ההרגלים האישיים ומשמשות את האדם בכל אורחות חייו.

הפעולות הקשות שכדי לעשותן צריך האדם לאמץ את רצונו ולהכריח עצמו להתגבר על התנגדות פנימית- נשארות תמיד מחוץ להרגלים התנועתיים היומיומיים, ועם ההתבגרות הן יוצאות מגדר השימוש מכל וכל.
אין זאת אומרת שעלינו להשתמט מכל פעולה קשה ולא לאמץכלל את כוח הרצון, אך יש להבחין בבהירות בין שיפור היכולת לבין מאמצים סתם, ולכוון את כוח הרצון לאימון היכולת, כדי שהפעולות עצמן תיעשינה לבסוף מתוך ידיעה ונוחות.

כדי ללמוד דרושים זמן,קשב, והבחנה, וכדי להבחין יש לחוש. מסתבר מכאן שעל מנת ללמוד יש לשפר את התחושה.
אדם צריך להיות חופשי להקשיב למה שמתרחש בו בזמן התגייסותו, שכן במצב זה דעתו זחוחה יותר,ואין בו המתח של החיפזון, נשימתו נתונה למשמעת. "

משה פלדנקרייז - מתוך הספר "שכלול היכולת"

בחרתי להביא את הקטע הזה במילותיו של משה בעצמו, הוא ההשראה והמקור לחוקי התנועה שבחרנו להעמיק דרכם כאן בזמן אמת.
השיחה שנפתחה בפוסט הקודם על מתי אנחנו עוברים את גבול היכולת וכמו מוותרים לעצמינו ומתי אנחנו מכירים באינסופיות שלנו ומוכנים לקבל באהבה את הלמידה שלפנינו.
פותחת כאן עוד את הדיבור על למידה והבחנה,זיהוי במתרחש בי
בעיקר כשנידמה לי שאני כבר לא יכולה יותר, מה אני עושה שם ברגע הזה: מתגייסת ומתאמצת ? או מרפה ומתמסרת?
בכל אופן כל אחת מהם היא פעולה שבה אני בוחרת ומגייסת משהו בי , לכאן או לכאן....

הערה להרחבה

מתרגשת מאוד לקרוא את זה בדיוק עכשיו ולהרחיב את החיבור שאני יכולה לעשות בתוכי בין תנועת הגוף לתנועתנו בחיים, זה אחד, אני בבלבולי לומדת מחדש לראות ולהקשיב לזה כאחד. נושמת לרווחה , עומדת בחיים במצב של למצוא בית חדש, כל הזמן יש לי לבחור בין בתים שונים שאני רואה אפשרויות שניפתחות ואחרות שניסגרות, אני מגלה שוב ושוב שאני לא בוחרת פשוט נענית, הרבה פעמים מרגישה את ההתנגדות הפנימית להיענות הזו במחשבות שאומרות יאללה , נו , את לא עושה מספיק, מגלה תנועה מיוחדת כלכך שבה אני נעה לפי צלילים לפי קשב פנימי לא מוסבר , לפעמים מתנתקת ממנו ואז שוב זה חוזר. מה שכתבת רותי עוזר לי לחזור ללזור לקשב הזה

תנועה חוק 12 : לא לחשוב שאני יודעת אבל להשתמש בכל הידע שלי

רגש:
כאב

מחשבה:
אם אני לא מובנת ולא מבינה את עצמי, לא אסתדר בחיים ואז אכאב.

אם אני לא מבינה את עצמי זה לא אומר שהלכתי לאיבוד. זה אומר שההתרחשות גדולה מן הדמיון ולא חוזרת על עצמה כמו מעגל סגור. חדשות טובות בעולם החיים.
מעבר לכך, שזו הזמנה לגלות את עצמי ולהקשיב אל עצמי בצורה קצת אחרת.

אם לא מבינים אותי, זה לא אומר שאני לא מדויקת וגם לא בהכרח אומר שלא קרובים אלי מאד, יוצרים איתי, מחפשים אותי ואוהבים אותי מאד. זה רק אומר שהשכל והתבניות בהן הוא קולט את המציאות-עוד לא ערוך למתרחש.

אם לא הייתי מובנת ו/או לא הבנתי את עצמי, זה ממש לא אומר שלא אסתדר בחיים. זה לא אומר שלא יהיו לי קשרים נפלאים עם אנשים, זה לא אומר שלא אצור ואגשים וגם לא שלא אתקבל לעבודה.
אם אדע את זה, אז גם אם לא יקבלו אותי לעבודה, אוכל לחזור ולומר להם שהם מפסידים, ושבאמת בראיון לא הבאתי את עצמי לביטוי אמיתי, אבל כדאי להם לנסות שוב ולהסתכל מחדש.
וכך בכל מקום.

ואם הולך לי קשה, ותוצאות לא באות בקלות, חלומות לא מתגשמים בפשטות, אם התקבלתי לקורס טייס ואם נפלתי ממנו, הגעתי למשרה שמאד רציתי אבל מסתבר שזה לא מה שחשבתי ושבעצם המנהל הישיר שלי חושב שיש מישהו אחר שהיה הרבה יותר מתאים ממני, זה לא אומר שאכאב.
הכאב בא רק מן החיכוך, מן ההתנגדות שלי לזה שזה ככה. עכשיו.

תנועה

לא לחשוב שאני יודעת, אבל להשתמש בכל הידע שלי.

יערה דבש ואיל שמש (קידאנס) מלמדים אותי את עקרונות התנועה של משה פלדנקרייז ואת האופן בו הם באים לביטוי בזמן אמת.

הקשבה לפתוח אפשרויות (חוק 14)

אייך היא תדע אם זה גמור או שזו היא, שכואבת כל כך וכל דבר מזכיר לה את הכאב הישן, שרואה רק חסר?

היא תוהה אם לחכות או שמספיק כבר ויש להשלים את מה שנדרש ולהיפרד.
איך אפשר לדעת?

אי אפשר באמת להיות בטוח. גם לא בדיעבד.
אפשר לדעת . מבפנים.
וגם אז, זה זמני.

אנחנו יכולים לומר בוודאות כלשהי, שאחרי שהסתכלנו על המחשבות וראינו את עצמנו לא כמחשבה ,מרגיש לנו מדויק שדי.
ולהישאר פתוחים לכך, שעכשיו, לאחר שהרגשנו את האפשרות הזו והישרנו אליה מבט, נחליט להישאר.

לא התוצאה היא המשנה אלא התנועה.
תנועה של תשומת לב שמתעוררת מתסריטים פרי יצור עצמי ונענית לנשמה.

תנועה

הקשבה, ההפך מלכפות דעה,. בעצם אני מציע אפשרויות. פותח אפשרויות.

יערה דבש ואיל שמש (קידאנס) מלמדים אותי את עקרונות התנועה של משה פלדנקרייז ומראים לי אייך הם חיים בזמן אמת.

תנועה חוק 15

ריפוי, למידה משמעותית.קורה כשאני נוכח בהווה.זה קורה בשברירי שניה שיש התרחשות חדשה בגוף.

הרבה פעמים הייתי שומעת חברים ערבים מתחילים שיחה וכל החלק הראשון שלה היה ברכות. זה ואז זה ואז הראשון שוב ואז השני עונה . בהתחלה צחקתי והיה נראה לי שאפשר לקצר, עד שהם לימדו אותי שכך יוצרים יחסים. הם הסבירו, שזה החלק החשוב בהכל. ככה אתה יודע עם מי אתה באמת מדבר עכשיו. הבאת אותו לגעת בלב שלך.
*
אנחנו כבר יודעות שאנחנו מתחילות בשקט. כמה דקות טובות של שתיקה. דומה לברכות. כך אנחנו יודעות אחת את השניה ואז נכנסים ללב ומדברים. אני מגלה שאז גם לא צריך לדבר הרבה. המעט מספיק. הכל כבר מראה את עצמו. בעצם, אולי כבר הכל הראה את עצמו עוד לפני שהתחלנו לדבר.
*
אני זוכרת את הרגע שבו הבנתי שמה שקובע זה הרווחים. שם פוגשים את אלוהים. שם ההתרחשות. הייתי בפלאצ'יו וקייו, הארמון הישן, בפירנצה, והראו שם סרט וקומנטארי. הייתי אז אחת שמריצה ארבעים פרוייקטים בו זמנית והמהירות היעילה שלי היתה סימן ההכר שלי. אני זוכרת ששמתי לב שהסרט מתקדם לאט מאד ושאני רואה עולם ומלואו . עפה. רואה הרבה יותר ממה שיש בסרט. מאז אני אוהבת יותר לקרוא דברים קצרים. הם אומרים לי הרבה יותר. אולי כי הם לוקחים אותי למסע שבו אני סופרת שותפה.
*
הרב בני פרל לימד אותי, שללוחות השבורים יש תפקיד ומהות חשובים מאין כמותם. בשברים יש מקום לבן האדם להיכנס בעבודת האלוהים. מאז זו שותפות או סיפור אהבה.

תנועה חוק 16: לא לנסות בכוח לאן שלא זז, פשוט לעזוב את המקום

ביום שישי ישבתי עם אחותי בנוה צדק בשולחן צדדי בבית קפה קטן, והיא אמרה, שלמרות שאנחנו אומרות שאנחנו מאושרות ובאמת מרגישות ככה, אנחנו בוכות בכל שיחה.
היא תהתה למה.
*

אני שואלת את עצמי אם אני באמת רוצה שכולם יהיו מאושרים, שזה משהו שאני באמת לא יכולה לקחת עליו אחריות ובוודאי לא להצטרך שזה יקרה, להתעקש ולראות ככישלון כשלא.

או שהנשמה שלי באמת יודעת אייך שזה צריך להיות.
כי אז מופיע כאב שמחזיק את כל הדורות בתוכו.
מן בכי שהוא שלי אבל בהחליט לא רק שלי, על הבילבול והטעויות, על הכאב והפחד שנוצרים מהם ועל הפשטות שאנחנו מחמיצים שוב ושוב ושוב.

הכאב הראשון מתסכל ומסבך.
השני מזמין
לעבור בשער
להתעורר בעצמי
ולשמוח כל כך
שגם אחרים
משתמחים.

יש מילה כזאת!

תנועה

תנועה חוק 18: כל גודל של תנועה היא תנועה

מאד קשה לדעת.
מאד קשה לדעת אם אנחנו באים מהשכל המעריך והמתכנן, המנתח והבטוח בעצמו על לא כלום, או האם אנחנו באים מן הדממה הדקה מלאת החיים שהיא הטבע שלנו.

רק עכשיו, על קפה ואחרי מקלחת נהדרת ישבתי לשיחה עם חברה אהובה. השיחה היתה לא קלה. דיברנו על דברים יקרים לליבנו מאד מאד ואמרתי דברים שלא היו קלים לשמוע. אני די בטוחה, שכשאמרתי את הדברים האלה הם באו כקול מן הנשמה, אבל אני יודעת שאי אפשר לדעת. אי אפשר להיות בטוחה. ואז מה?

העולם שלנו מאמין בבחירה. למדנו שבחירה נותנת לנו חופש. שהדבר שפותח אפשרויות לאושר והגשמה הוא בחירות נכונות.
למדנו, שאם אני כואב, כנראה בחרתי לא נכון ולכן אני צריך לזוז, להתרחק, להימנע.
למדנו שיש עולם עשוי כבר שם בחוץ, ואני יכול להצטרף אליו, להשתלב בו, להשתמש בו ואפילו להוקיר אותו, אבל הוא כבר סיים את התהוותו. הוא שם. מונח.

אין דבר רחוק מן האמת.

העולם נוצר כל רגע, דרך המחשבה והאור שכרגע קורנים ממני. אם אני מפחד, נוצר עולם שמונע מפחד ומגיב אליו.
אם אני בשמחה והודייה, העולם מסביבי רוקד הוקרה ודברי שבח.
אם אני חושד ובא מחוסר אמון, העולם לא מאמין בי או מצטדק.

והכאב?
הוא בא מחוסר ההסכמה שלנו לעמוד מול ההשתקפות הזו. מתוך סוג של עקשנות לבחור ולנסות לנהל את החיים, במקום לראות את המחשבות שעושות זאת בעצם.
כשאני מתמסרת לדממה הדקה, אני פנויה מספיק כדי לשמוע את אלוהים מדבר, לדעת את הנשמה מצביעה על השביל שלא ראיתי עד לפני רגע.
אחרים, שיסתכלו מבחוץ, יאמרו שאני עשיתי את השביל הזה, אבל אני יודעת שבאופן די ברור זה לא נכון.
וזה משמח אותי מאד מאד מאד.
תנועה.
כל גודל של תנועה היא תנועה

יערה דבש ואיל שמש (קידאנס) מלמדים אותי את עקרונות התנועה של משה פלדנקרייז ומראים לי אייך הם חיים בזמן אמת.

באהבה
רותי

חיפוש באתר

ידע חדש שפורסם

עשו לנו לייק בפייסבוק