חופש

אנחנו חושבים, שאם נעשה את הדברים בדרך שלנו ונקבל בדיוק את מה שאנחנו רוצים לקבל, נהייה חופשיים. אנחנו חושבים, שהיכולת לבחור עושה אותנו חופשיים וגם מאמינים, שאחרים יכולים לקחת לנו את החופש.
זהו הבלבול שלנו ביחס לחופש. אנחנו חושבים שאין לנו ושאנחנו צריכים להילחם כדי שיהיה לנו. בכך אנחנו הופכים להיות עבדים של מלחמות למען חופש, שיש לנו זה מכבר.
חופש, כפי שאני מבינה אותו היום, הוא ההסכמה להיות אתה ואיפה שאתה. ככה. התאמה מלאה. ללא התנגדות וללא חריגה. בפשטות.
אז אתה נוכח לגמרי, ער לגמרי וכל האנרגיה שלך פנויה לראות, לדעת ולנוע תנועה נקייה וחסכונית. שדה ראייה רחב, לב פתוח ושקט שהרוח יכולה לנגן עליו.
נסתכל על התופעה הזו של חופש בתוך החיים האמיתיים, נלמד מהו חופש באמת ונתחיל למנות את האשליות, שלמדנו להאמין בהן או שפיתחנו לעצמנו במהלך החיים, אשר למעשה הופכות אותנו לעבדים. עבדי חופש.
באהבה
זמן אמת

פנים אל פנים

26---8"החילוניות- אליבא דהרב- באה לשחרר את האדם והעם מהתלות הילדותית באלוקים. שחרור זה מחייב ניתוק ואפשרות לכפירה גמורה, ממש כפי שילד נעשה לבוגר ועצמאי על ידי הפרדת עצמו מישות הוריו, עד כדי המחשבה שאין בינו לבינם ולא כלום. באופן זה נעשה האדם חופשי ובעל בחירה, ורק אז מכיר הוא את עצמו כמות שהוא . מתוך היכרות חופשית עם עצמו יכול האדם לפגוש את האלוקי פנים אל פנים"
הרב ש"גר
יום השנה לעזיבתו את גופו ולנוכחותו החזקה כל כך בחיי רבים .

תלונות

18---8תלונות

למה זה ככה?
למה לא עשו ...?
שוב פעם ?

לפעמים תלונות מגיעות באמת ממקום שרוצה טוב, רוצה שינוי חיובי, רוצה להביא ברכה.
אבל התנועה, היא תנועה שבאה מחסר.
שרואה את ה״לא״
ולא מניעה את המציאות לקראת ה״כן״.
פשוט, כי הפנס מופנה אל הריק,
ואל המחשבה של חסר.

להזיז את הפנס, לראות מה כבר נמצא ולהמשיך לשאוף להביא עוד ברכה.

ממני, מתלוננת סדרתית בגמילה.
אה, בעצם - ממני מבורכת ושואפת לעוד יופי, אור ושמחה.

היופי בפרידה מזהות

18---5פעמים רבות יש לנו מחשבה או אמונה קשה על עצמנו.
לרוב נדע לזהות שמחשבה זו לא מועילה לנו
ובכל זאת נמשיך לאחוז בה.
למה?
כי במידה מסוימת, היא הופכת להיות חלק מהזהות שלנו.
קיים פחד גדול שאם ניפרד מהמחשבה הזו,
אם נסכים לקלף את הקליפות
נשאר חשופים וניפרד מהזהות שלנו.
אנחנו לא יודעים איך נהיה בלי המחשבה הזו?
הפחד להסכים לראות את השבריריות שלנו,
להיכנס למקום לא מוכר ולא ידוע,
משאיר אותנו לא פעם עם מחשבות קשות על עצמנו
שיוצרות הרבה כאב וסבל בחיינו.

אנחנו מוזמנים להתקרב לאמונות ומחשבות מהסוג הזה.
עצם המפגש אתן,
ההסכמה להתבונן בהן.
מפנה מקום לחדש ויוצרת טרנספורמציה.

תשוקה של תופרת לא מיומנת

17---6ליום הולדתי ביקשתי וקיבלתי מכונת תפירה חדשה, לא כי אני יודעת לתפור,כי אני רוצה.
גיליתי שיש בי כמיהה ליצור גם בבד.
שנים החזקתי מעצמי כישלון בכל הנוגע לעבודות הדורשות התמדה,אבל בשנים האחרונות אני פורמת אט אט את האמונות האלה,מתנסה בסריגה,ביצירה ועכשיו אני רוצה לתפור.
שהייתי נערה ניסיתי ללמוד קורס תפירה,כל כך האמנתי שאני לא מסוגלת,ששיעור אחרי שיעור ריסקתי למורה את כל המחטים במכונות שלה,בשלב מסויים היא הייתה אומרת "תביאי" לוקחת את פיסות הבד ומשלימה את העבודה כדי שאצא עם משהו ממנה...
מה הפלא שלא הצלחתי ללמוד.
היום הוצאתי בהתרגשות ובחשש את המכונה שמחכה כבר כמה חודשים בקופסא. הבאתי סדין יפה וישן והתחלתי לתפור תיק למעין,
היא מצידה שלחה קריאות עידוד תוך כדי ציור בטושים לידי.
ורגע אחרי רגע אני שומעת את הקול "את לא באמת יכולה,מה חשבת לעצמך?" והחוט נתקע.
"זה לא בשבילך ! זה ל: חרוצים,חזקים,יכולים,מצליחנים..." (מחק את המיותר)
ושוב הבד נתקע.
"את לא מצליחה?" שואלת מעין? "אני ממש מנסה" אני עונה לה,"ואני מאוד רוצה ללמוד".
ורגע אחרי רגע אני פותרת משהו אחד ומשהו אחר נתקע.
המנורה מתנפצת ומקצרת את החשמל,הבד נתפס,הסליל לא מושך את החוט כראוי ושוב ושוב החוט יוצא מהמסלול.
נזכרת במצב דומה שניסיתי לערוך סרט לפני שבוע בתוכנה מוכרת ולא הצלחתי,"את לא יכולה" - איזה קול חזק.

אז אין לי בשורה טובה לספר,המכונה נתקעה.
אבל אני יודעת בדיוק מאיזה מקום היא נעצרה ואני מוכנה להתקרב למחשבות שלי,לחייך לעצמי בחמלה ולומר,
"וואלה,אני עדיין קצת מאמינה לכן"
אבל לא לגמרי,אני יותר מאמינה לקול שאומר לי ,תלמדי ותדעי,היצירה היא את ,גם אם את צריכה לשתף מישהו עם ניסיון יותר רחב כדי ללמד ולהכניס לעינינים.

התיק כמעט מוכן.
שני תפרים בצד והוא שלם.
רק אני אזמין את השירות של המכונה, לתקן ולהסביר לי איך לתפעל אותה בפעם הבאה.

אם היינו נותנים יד לקוהלת והולכים איתו

יד לקהלתא דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן-דָּוִד, מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם. ב הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. ג מַה-יִּתְרוֹן, לָאָדָם: בְּכָל-עֲמָלוֹ--שֶׁיַּעֲמֹל, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. ד דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. ה וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, וּבָא הַשָּׁמֶשׁ; וְאֶל-מְקוֹמוֹ--שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא, שָׁם. ו הוֹלֵךְ, אֶל-דָּרוֹם, וְסוֹבֵב, אֶל-צָפוֹן; סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, וְעַל-סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ. ז כָּל-הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל-הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא; אֶל-מְקוֹם, שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים--שָׁם הֵם שָׁבִים, לָלָכֶת. ח כָּל-הַדְּבָרִים יְגֵעִים, לֹא-יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר; לֹא-תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת, וְלֹא-תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ. ט מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. י יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה-זֶה, חָדָשׁ הוּא: כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים, אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ. יא אֵין זִכְרוֹן, לָרִאשֹׁנִים; וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ, לֹא-יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן--עִם שֶׁיִּהְיוּ, לָאַחֲרֹנָה. {פ}

קהלת פרק א'
_ _

אנחנו רואים את החדש, מרגישים את העל זמני, אבל מבקשים להמשיך להיות אנחנו . מבקשים לרקוד עם העולם כמו שהבנו אותו.

כאב
תסכול
חוסר טעם
ייאוש

אם היינו נותנים יד לקהלת ומבקשים ללכת איתו לאן שייקח, חוצים את אוקיינוס הדעת וצוללים לתוך מדבריות אין הטעם, מה היה שם?

מענת שי נהרות
היתה שם שיחה עם דולפינים ורננה עם ציפורים וזרימה בכל רגש שבא והולך ושב וסובב ומזדקפים עד אל מעל השמש ,שם חדש , עם רגליים נטועות בין חוקי הטבע הסובב ושב על עונותיו, ונשימה והבל הפה היו זורעים כוח להחיות לבנו לאהבה.

סוכות

סוכותשנזכור שדבר לא שלנו , אבל שכל דבר ושכל אחד ניתן לנו בחסד כדי שנהיה נאמנים שלו. נשמור עליו, נוקיר אותו , נחלוק אותו ונזכור שהוא כאן מסיבה מופלאה שנסתרת מעינינו.

שנראה ונרגיש ונשבח ונהלל, שהכל זמני.
שהכל כאן עכשיו ועכשיו הוא באמת כאן. אז אפשר לחבק אותו בשתי ידיים.
שהכל עובר, אז אין צורך להיאחז, אין מה לפחד ממה שיבוא ואפשר בשקט לשים לב לניצחי.
ושמן הסוכה, המקום הזמני שגם הוא בית, אפשר לראות את היופי שקצת קשה לראות מתוך ההרגל והיומיום, מתוך האחיזה ב"שלי" ו"אצלינו".

שנכיר שזהות ועמדה, דעה וקבוצת שייכות, אנחנו והם ועניי עירך קודמים- כולם עננים חולפים. חשובים לרגע ואחר כך כבר לא.
אז שנדע לשים לב לשמיים.
שהם אנחנו.

חיים מדומיינים?

חיים מדומייניםכבר שנים, שנים רבות, אני עושה את דרכי אל החופש, חופש ושחרור ממחשבות ואמונות מושרשות חזק בי וזיהוי מחשבות מדומיינות על עצמי ועל העולם. אמונות שגדלתי עליהן והאמנתי בהן.
זה התחיל כמו משהו אינטואיטיבי והמשיך והתרחב ככל שראיתי את עצמי נעה, מתמסרת בהתלהבות ליצירה של יופי, ועשייה מאתגרת מבלי לשים לב במיוחד לנורמות מקובלות ולמשנה סדורה.
שמתי לב שכשאני נעה כך, יותר ויותר שמחה ויופי מראים את עצמם בחיים שלי ושל הסובבים אותי. יחד עם זאת, אני רואה שאני עדיין ממשיכה להחזיק במחשבות ואמונות מסוימות מושרשות. כן, המשקל שאני נותנת להן בחיי הולך ומצטמצם. את מקומם תופשות הבנות והסתכלות אחרת שמשפיעות על חיי.

אני מרגישה את התנועה הזאת כמו צורך קיומי, דחף טבעי למצוא את עצמי ב"נטו שלי" עושה מעשים ופעולות שנראים לי (אפשר שנדמה לי) כמו תנועה טבעית הצומחת ממה שמתעורר בי ומניע אותי באופן מסונכרן.

והנה לאחרונה עלתה בי מחשבה שקיימת אפשרות שאני מטעה את עצמי, לא בזדון כמובן. שאפשר שאפילו ה"נטו " הזה, המסונכרן שיש לי על עצמי- הוא מדומיין.
שזה עוד משהו שצץ מתוך המושרש והמקופל בי, בתוך מצבור עצום של אותם ערכים מדומיינים שגדלתי עליהם, שהאמנתי ביופי שלהם, ובזמן כלשהו התבדו. אולי חלקם עדיין מפעילים אותי? אולי בצורה מתעתעת ומתוחכמת, ואפשר שאין בהם אמת? שהם עוד וריאציה דמיונית כמו כל סרט בדיוני שמעלה לפעמים גיחוך ?

אני לפעמים רואה את זה אפילו כמו סוג של מניפולציה מחשבתית שלי שאני אחראית לה . אפשר שהיא חלק בתוך תנועה של קהילות שלמות, קבוצות אדם שמניעים את עצמם מתוך רצון משותף ליצור קונצנזוס ערכי של עולם חדש ...אך שוב הוא מדומיין?

אני שואלת את עצמי בכנות - מה החכמה או הטעם להיכלא שוב בתוך מציאות מדומיינת שיצרה תפאורה וצורה גשמית משכנעת וקראה לה בשם מהפנט כמו למשל "התעוררות אל הרגע הזה" ? או "הירוקים" ...? כשזה אולי בסך הכול שקיעה עמוקה יותר את תוך נבכי הדמיון ורצון עז לתת לו משמעות של הגשמה.

אני נזכרת בדברים שהטיחו בי חברים בעבר כספרתי להם בהתלהבות על היופי שפגשתי בהודו. הם אמרו שזה נחמד להגיד את זה כי אני חוזרת הביתה אל השפע, הם שאלו אותי אם שמתי לב גם לעוני , ללכלוך לכאב שבעיני האנשים עד שהם בחרו לברוח להימלאיה ולהסתגר במנזרים. הם הסבירו לי שאנשים מרוב כאב סבל ומחסור, מוכרחים להיאחז במשהו כדי לחיות , אז מדמיינים תרבות שלמה "אידאלית" על אהבת אדם והתמסרות לקיים במסע האינסופי של ההתנסויות אל ההארה.
זוכרת את עצמי כועסת על ה"בורות" שלהם וכואבת את הפער בינינו המרחיק אותי מהם.
עכשיו אני מתעוררת לסט חדש של שאלות, ספקות ולא ממש יודעת.
אני עדין מזהה בברור את הרצון והדחף הראשוניים שדיברתי עליהם בהתחלה להמשיך ולהתבונן, מזמינה את עצמי אל השקט של ההוויה שלי כפי שהיא עכשיו... מקשיבה...

אני רוצה להאמין שאני יודעת שני דברים בוודאות : שיש לי את עצמי גם אם הרבה מזה כרגע נתפש אצלי מדומיין ....ויש גם משהו שהוא אני, שהוא לא כזה . ומברכת על שניהם.

להקשיב לצליל

פעם שאלו את יצחק פרלמן, הכנר הדגול, אייך הוא נשאר נפלא כל כך במשך זמן ארוך כל כך. הוא חשב, חייך ואמר: כל מה שמעניין אותי זה הצליל. אותו אני מחפש ואיתו אני נע.
חופש הוא הידיעה, שאין כבלים ואין תאים שסוגרים עלינו ושהנשמה איננה תללויה באף תנאי. לא תנועתה, לא שמחתה ולא אינסופיותה.
חופש הוא ההסכמה להיות איפה שאני ולחדול ממאמצים. זה איננו ויתור. זו הכרה שמזמינה להתעורר מתסריטים שהמצאנו. להסכים לראות את עצמי כפי שאני כרגע. להקשיב לצליל שנובע ממני כשאני לא מתאמץ וכשאין רעש של פעלתנות, של דחיפה ומשיכה מדברים ואליהם.
חופש הוא היכולת להיות השמיים שעליהם מופיעים עננים ונעלמים. כי עננים הם ככה. הם רגע כאן ואחר כך הם עוברים. אבל שמיים? הם פשוט שם.

חופש בשבילי מגיע ברגעים של תחושה שלמה

b3חופש.
מרגישה יותר ויותר שחופש בשבילי מגיע ברגעים של תחושה שלמה, מלאה בנוכחות של אותו הרגע בלבד.
שנים מוצש היה בשבילי זמן קשה, כל השבוע נופל עלי, המשמיות, הלחץ, הדרישות.. יום ראשון מגיע ואני חייבת להצדיק את קיומי בעשייה. בטיול שעשינו אני בן זוגי והילדה שהיתה אז בת שנתיים, הלכנו חודשיים בשבילי הצפון, בין מעיינות (גם קצת עם חמורים) פתאום גילתי את האיכות האמיתית של יום ראשון, גילתי שכאני לא דוחקת בעצמי אני פשוט עושה, זה יום של עשייה גם כשאני בבאניס ב"חופש", תופרת, מתקנת את השקים של החמורים, מסדרת את המחנה, מהלא?
והשנה תוך כדי חינוך ביתי, קמים בזרימה, אוכלים כשרוצים, חופש לא? לפעמים כן, לפעמים ממש לא! תנו לי רק לצאת לעבוד בבקשה מאור ראשון עד אור אחרון (בצחוק)
אז ההגדרות בחוץ לא משנות
כל רגע הוא רגע בפני עצמו
ואין תפאורה או הגדרה לתחושת חופש
עכשו אפשר פשוט לחפש את התחושה הזאת ביום יום ואז לכתוב עליה, לשיר עליה, להנות ממנה, להשתכר מהבושם שלה.. ובפעם הבאה שמרגישים ממש בכלא לזכור שזה יכול להשתנות ולשים לב להשתנות של זה בתוכי.

החירות לאהוב ללא אחיזה

מבקשת לעצמי את
החירות לאהוב ללא אחיזה
החירות לאהוב ללא תנאי
החירות לאהוב ללא מגע או מפגש
החירות לאהוב ללא מחווה
החירות לאהוב תמיד לעד
החירות לאהוב ללא כאב וסבל

החירות לאהוב ללא עתיד וללא עבר ללא תכניות ללא כמיהות ללא געגועים

האומנם? זה מה שאני רוצה?

ואני כאן בשר ודם ותשוקה

אולי החירות היא לאהוב ולדעת שאנחנו אחד בכל מקום שרגלנו תדרוך זו תמיד תישאר אותה אהבה ?

האם זה איננו תנאי? אשליה ? מזון למיינד המבועת ?

אני לא יודעת

פירות האהבה

מחשבות בעקבות אירועי "שבוע הגאווה" בתל אביב.
מה זה בעצם? מה האישיו הגדול? על מה ניטש המאבק הזה שקורע משפחות ופוצע לבבות הורים וילדים, שמחרף נפשות כבר דורות על גבי דורות?
חשבתי על זה, התבשלתי עם זה...
נראה לי שכשאנחנו הולכים עם זה עד הסוף, בעצם יש פה דיון בסיסי - על מה בעצם החיים פה מדברים. תראו, הרבה דברים משמעותיים בחיים קשורים באהבה נכון? אנשים מתחתנים, "מסתדרים", מביאים ילדים אל העולם.. מעשים של אהבה, אין ספק. אבל מה, בעולם הישן תמיד יש גם איזה "אבל". ותמיד יש "בשביל". תמיד ישנה תועלת. ההורמונים, לימדו אותנו לחשוב, מסממים אותנו (ואת כל הטבע) בשביל להמשיך את השרשרת. להביא את הדור הבא. לאפשר לעם או למשפחה או למין לשרוד עוד דור, רק בשביל לשרוד עוד...
זו אשליה. אחת האשליות הכואבות. מאד.
במשך דורות האשליה הזו צורבת בנו, בנשמה שלנו ,שיודעת את האמת, ושכל עבודה זרה (ונראה לי שכל מה שעובד דרך "בשביל ש.." זו עבודה זרה) כואבת לה, במיוחד כשזה אנחנו עצמנו שמחזיקים באמונות הללו בכל הכח.
ואז קמים אנשים, שלא יכולים יותר להתעלם מהקול של הנשמה שלהם - ואומרים לא. אהבה היא לא "בשביל". אהבה היא הנשמה שלי, והנשמה של העולם. והיא שווה הכל. אין שום דבר ששווה ללכת איתו אם הוא מתנגש באהבה.
ואני לא מדבר על התופעות, אני לא בא לטעון ש"תנועת הגאווה" חפה מבלבול, או מכאב. ממש לא. אני לא אומר נכון או לא, אבל דרך הרעש הגדול שיש סביב זה - אני רואה שיש פה מחשבה יסודית, שהרבה מאיתנו גדלנו לתוכה, כך שאנחנו חושבים שהיא האמת, והאמת היחידה האפשרית - נקרא לה "תועלתנות". כל דבר משרת משהו או מישהו ומה שלא אין לו זכות קיום. והמחשבה הזו ,בצורת המון אנשים וחברות שמזוהים איתה לגמרי,מתקוממת ומשתוללת אל מול תופעה שבעצם קיומה, בפשטות חושפת את האשליה.
ילדים, זוגיות, וכל מה שאנחנו רגילים לכנות "פירות האהבה" הם פשוט עוד אדוות של האהבה כשהיא עולה על גדותיה. הם אף פעם לא הסיבה לאהבה. אין סיבה לאהבה. היא פשוט ישנה. הוויה.

למה אנחנו נלחמים על החופש?

פינת ה"לדחות" בבית שלנו מחזיקה בתוכה את המחשבות:
נדחה לאחר כך כי עכשיו קשה
אם אני עושה את זה אחר כך, אני מפנה את זה מהעולם שלי וכאילו זה לא שם. כמובן אחר כך ישנן ערמות להתמודד איתן.
הביורוקרטיה ממיתה אותי והופכת אותי לכבויה, חסרת אונים, קטנה, בלי יכולת לשנות. אז להימנע ממנה. לפינת ה-לדחות.
אם אעשה כל מה שצריך עכשיו, אני לא יכולה להיות מי שאני. זה חונק אותי. מעלים אותי."

הייתי עסוקה בלכתוב את כל מה שאמרה, וכשהרמתי את העיניים, ראיתי שיש לה חיוך גדול בעיניים אבל גם זלגו מהן דמעות. שמעתי אותה אומרת "אני יודעת שאלה שטויות אבל אני לא מצליחה לעשות אחרת".

זהו הבלבול שלנו ביחס לחופש. אנחנו חושבים שאין לנו ושאנחנו צריכים להילחם כדי שיהיה לנו. בכך אנחנו הופכים להיות עבדים של מלחמות למען חופש, שיש לנו זה מכבר.
חופש, כפי שאני מבינה אותו היום, הוא ההסכמה להיות אתה ואיפה שאתה. ככה. התאמה מלאה. ללא התנגדות וללא חריגה. בפשטות.
אז אתה נוכח לגמרי, ער לגמרי וכל האנרגיה שלך פנויה לראות, לדעת ולנוע תנועה נקייה וחסכונית. שדה ראייה רחב, לב פתוח ושקט שהרוח יכולה לנגן עליו.

אימון שיכור מאהבה

בזמן האחרון הרגשתי איך נספג בי במשך כמה ימים ידע לא מילולי. יותר מדוייק - ידע לא לוגי. לא עובר בכלים של הגיון. כאילו נתפס באיברים אחרים של ההויה שלי.
ואז עלה לי המשפט שרשמתי למעלה, מתוך הזוהר - "אין מחשבה תופסת בך כלל". והרגשתי שהמשפט הזה הוא לא סתם ציון עובדה, אלא רמז . מחשבה לא יכולה לתפוס אותך אז אם אני תופס משהו במחשבה, כמו מבין איך זה עובד או איך העולם עובד ,סימן שזה לא אמת מה שאני מבין, אלא המצאות.
כתוב - "הסתכל באורייתא וברא עלמא" -הסתכל בתורה וברא את העולם. כלומר שהתורה היא תכנית הבניה של העולם. וידוע שהתורה היא שמו של אלהים. כך שהעולם נברא בצלם אלהים. אז את העולם האמיתי ,את אלוהים, אני לא יכול לתפוס. פרקטית - אם אני חושב שאני מבין - להסתובב לכיוון אחר.
מצד שני - ישנם חוקי יקום שאנחנו מכירים. שככה העולם עובד ואין מה להתחכם.
מצד שלישי ,אני חושד בי גם ככה שאני רדיקלי מדי...
אנא - מה דעתכם???
באהבה
אלישיב

רותי:
אלישיב יקר מאד
אין כאן ראדיקאליות כלשהי. זו אמת פשוטה, קלה ומשמחת.
אנחנו תופסים את העולם בשכל ובחושים. השכל הוא איבר לא מפותח כל כך . הוא מבין חלקית מאד חלק קטן מן העולם,מן היקום ,מן היופי והאינסופיות, מן התנועה והחכמה האמיתית. כשחושבים על זה, זה משמח! אבל בינתיים, כדאי לי לדעת שהשימוש בשכל מומלץ רק במידה מוגבלת מאד ומדוייקת מאד. כמשרת. כערוץ אחד מאינסוף משופרים יותר, להבנה ושיתוף.
אנחנו מינינו את השכל כאדון. חשבנו שיוכל לומר לנו מה שלומינו. חשבנו שישמור עלינו. האמנו שמחשבות אומרות את מה שבאמת. וכך, כשאנחנו רוצים לדעת מה באמת קורה ומה מצבינו בעולם, אנחנו שואלים את השכל. אבל מה הוא יכול לומר על אהבה? על אלוהים? על ילד? על נשימה ועל האחד? טירוף! אבל לקינו בו, כשהפכנו את השכל לשופט, לבורר ולמומחה.

תורה, אמת, המילה הבוראת והמקיימת( ה- (LOGOS, אהבה ושמחה, אלוהים- אינם יכולים להיתפס על ידי השכל. השכל מבין הגדרות ואת האמת אי אפשר להגדיר. השכל מבין מן העבר מה שהוא כבר יודע לתפוס- והאמת איננה נתפסת כך שאין לה תבנית. השכל מבקש לשלוט כדי לשמור ואי אפשר לשלוט על אמת. רק לדעת אותה ולהתחיות ממנה.

את חוקי הייקום האמיתיים לא ניתן לסתור ואי אפשר ללכת נגדם ללא סבל. הם הדבר עצמו. כשאתה מתנגד להם, אתה כואב. כשאתה חי אותם, אתה מאושר. כשאתה מטיל ספק, אין אפשרות אחרת, אלא שתראה את האמת. כי האמת היא.
אז זה לא רדיקאלי לדעת שכשאתה חושב שהבנת, כשאנחנו חושבים שהבנו, בעצם אנחנו טועים. זה ככה.
ולחשוב שאם אני לא הבנתי זה לא נותן לי חיים, מנשים ומקיים אותי- זו בורות, שאנחנו כולנו רוצים להתעורר ממנה.
להאמין שאם אני לא יודע לאן אני רוצה ללכת אני מחמיץ, זה בלבול אדיר. שים לב לאן הלכת. תראה איפה הרגל שלך מונחת. העולם כולו מחכה לך שם.
להתעקש שאם לא עשיתי ופעלתי אין שם כלום- זה אבסורד.
"לית מחשבה תפיסא בך כלל" אין מחשבה תופסת בך כלל

אלישיב:
נראה לי שאני יודע איך זה יראה. אחרי שאגמור לרקוד באקסטזה, אשאר שמח, ושיכור מאהבה. ככה הייתי היום.

חופש

האפיפיור החדש ,חורחה מריו ברגוליו- פרנצ'סקוס, עבר ממערכת החדרים המבודדת והמפוארת שמוקצית לאפיפיורים, לגור בחדר במלון של הוותיקן. חדר צנוע מאד, עם מיטה פשוטה שולחן וכיסא. כששאלו אותו למה, הוא אמר, שהוא לא רוצה להיות לבד.

הוא הולך לתוך הקהל, בניגוד לעצת שומרי הראש שלו, כי הוא רוצה לשמוע מה האנשים מדברים, שואלים ומציעים והוא עורך תפילה כל יום, שעד היום הייתה נערכת בבדידות, עם קהל של מאה איש סביבו, אנשי פמלייה, שפשוט רוצים להתחיל את הבוקר איתו יחד.

כשהיה קרדינאל, היה נוסע בבואנוס איירס באוטובוס ממקום למקום.

בביקור שערך האפיפיור פרנציסקוס בבית מאסר לבני נוער ברומא לכבוד יום שלישי הקדוש הוא בחר לרחוץ את רגליהם של 12 אסירים ואסירות, לרבות כהי עור, נערות ובעלי קעקועים. הטקס, שבא לציין את הטקס בו רחץ ישו את רגלי 12 התלמידים שלו ערב צליבתו, התבצע לראשונה מחוץ לבזיליקה סנט פטרוס וכן הייתה זו הפעם הראשונה שהמשתתפים לא היו כמרים נבחרים בכנסיה. במקום, בין מי שקיבל את מגע ידיו ושפתיו של האב הקדוש ונציגו עלי אדמות היו עשרה נערים ושתי נערות בין הגילאים 14 ו-21, אחת מהן בכלל מוסלמית.

חופש.

חיפוש באתר

ידע חדש שפורסם

עשו לנו לייק בפייסבוק