שייכות

ואם אני שייכת רק לעצמי?
אני חופשיה מהגדרות, זהויות, משמעויות, טקסים. חופשיה.
ואם אני ממש רוצה להרגיש שייכת?
אני קרובה למשפחה שלי, קרובה לאהובים שלי, אנחנו שייכים זה לזו, זה לזה. אהבה.
שייכות כבר ממש לא באה כדי לשמור עלי מוגנת מאחורי הגדרה, שמורה מבילבולים, נאחזת במשהו שלא יכול לתת לי בטחון.
אני שייכת לאנשים
אני שייכת לנוף, שייכת ממש לפרחים
אני שייכת לים, תמיד הוא מדבר אלי
...
שייכות שבאה מחסר מגדרת ומפרידה, יוצרת חיכוך וגעגוע.
שייכות שבאה ממלא הופכת אותי לאחד עם כל העולם.
ההבדל, היופי, החכמה וההשלכות שלהן.
שייכות.
באהבה
זמן אמת

מקום שהוא מגדלור

24---6להרגיש חלק ממקום שמקבל בלי תנאים.
זה מקום שאנחנו כל כך מחפשים ופעמים רבות לא מוצאים.
זו כמיהה מהמקום שמבקש להרגיש שייך, מוכל, אהוב בלי תנאים

גם כשקשה לנו ואנחנו לא מסוגלים לתת לעצמנו. דווקא אז.

מקום שמאפשר לנו להרגיש שאנחנו יכולים לשבת על הרציף
ולעלות על הרכבת ברגע שיתאים לנו. לדעת שהדלתות פתוחות וזמינות עבורנו בכל רגע ושיש שם ידיים מושטות שמוכנות לחבק אותנו בשנייה שנחליט לעלות לרכבת.

מקום בלי תנאים,

שנותן אמון וסומך

שאין בו מערכת של התחשבנויות של תן וקח.

בתוך הרגישות הגבוהה שאנחנו נמצאים בה עכשיו,

זה סוג של מגדלור, כזה שמאיר את עצמו ומאיר אותנו.

זמן אמת
ודף הפייסבוק החדש "קריאתה של אישה"

משפחה

משפחהקבוצת אנשים עם נתונים בסיסיים זהים. ד.נ.א משותף, מארג זכרונות, נתוני דם זהים.
ומתוך המקום המשותף , כפרטים מתפצלות הדרכים.המבט, נקודת ההסתכלות, סדרי עדיפות הופכים שונים לחלוטין.
מה שהיה חשוב , כבר לא נראה חשוב יותר, מה שהיה חסר ערך מקבל משמעות עמוקה.
והרוח לוקחת אותנו ומניחה היכן שמניחה, מעגלי הכירות של אנשים שונים כל כך, ערכים, תחומי עיניין.
עד שנדמה שלא נותרו נקודות השקה.
רק הגוף מדבר עדיין בשפת תנועה מוכרת, מחוות והבעות דומות. מזכירות את נקודת המוצא המשותפת, שנוגעת גם בזכרונות ילדות.
מאפשרות לחמלה לגשר על הפערים.
והילדים, שלהם רק שפה אחת, של אהבה ושמחה, לא אוחזים עדיין בדעה, אג׳נדה או ערך.
הם אלופים בגישור.
מזכירים שמה שחשוב באמת זאת הנשמה שרוצה לגעת ולהיראות במלואה.
כמו ארבעת המינים, שונים זה מזה במראה ובריח וברגע אחד נקשרים , נאחזים ומטולטלים יחד לברכה יפה;
״... תקרב אחד אל אחד והיו לאחדים בידי, לידע איך שמך נקרא עלי...״

שייכות

יש הרבה מעגלים בחיי שאני שיכת אליהם.
משפחה, הקרובה והרחוקה,חברים, מקום עבודה, הישוב שלי.
ועדות שאני מתנדבת בהם והרשימה היא ארוכה.
אבל איך אני מרגישה בכל המעגלים האלה?
האם תמיד זו אותה הרגשה?
שיכות זה מה שאני מביאה לכאן ועכשו.
היום אני יכולה להיות מאד יעילה, משתתפת ומרגישה שאני חלק ויש ימים שאני שיכת מכורח המציאות וזה מורגש מאד.
לדוגמא כאשר אני לא במיטבי מיד מורגש בתוך הבית. אני לא מבינה על מה כולם כועסים ועצבנים
אבל אלו המשקפים שלי.
והן יכולות להשתנות בכל יום ובכל שעה

אי תלות מוחלטת

הם הסתכלו עליו כלא מאמינים אבל מוקסמים . הם כבר ידעו שהוא דובר אמת ושהלב שלו פתוח.
הם שאלו אותו, באוניברסיטה העברית בהר הצופים, אייך יכול להיות שאיש דת לא חושב שהדת שלו עליונה, ואייך יכול להיות שהוא רואה את אלוהים בכל אחד. בעיניים שלו.
הם שאלו אייך הוא לומדכל סוראת ויודע את המשמעות הרוחנית שלה , כשהוא נוצרי בכלל ואייך הקוראן מנגן לו על מיתרי הגוף, כשהספר שלו בכלל זו הברית החדשה.
הם שאלו אותו אייך יכול להיות שהוא עשה דברים שאנשי עדתו ראו בהם בגידה ותהו מה הוביל אותו,
כשסיפרתי שסבל לא אחת מהתנגדות ואיומים, הם ראו שהוא לא יכול היה לעשות אחרת.
לפני שלוש שנים נאלץ לעזוב את מפעל חייו כי עמיתיו וממוניו לא רצו את החופש שלו ללכת אחרי קול הנשמה ,כשראו שעליו אי אפשר לכפות דבר כי הוא פשוט לא מפחד, וכשהבינו ואת אי התלות המוחלטת שלו בממסד,
כשסיפרנו את זה על הר הצופים היום לקבוצה של אנשים שמבקשים לעשות הבדל בסביבתם, הם ידעו כבר שגם אם המחיר גבוה, כל אדם באשר הוא יכול להיות אוהב ושייך ומשום כך להיות חופשי לחלוטין.
הם ראו אותו הולך על השביל שפורס לו אלוהים וידעו שזוהי המשמעות האמיתית שבלהיות איש דת. איש של אלוהים.
אני חושבת שהם קיבלו תשובה על השאלה איתה באו- האם איש דת באמת יכול להיות מוביל פורץ דרך.
והם יודעים עכשיו שגם הם יכולים.

אני חלק מהכל והכל חלק ממני

רוב שנות חיי הייתי בטוחה שאני יודעת מי אני, הייתי מאוד מוגדרת לעצמי.
בגיל 32 התגרשתי.
מאותו רגע התחלתי להתגרש גם מהזהות שלי.
נפרדתי מאמונות חזקות, ממחשבות שליוו אותי כל חיי, מדפוסים.
היו כמה שנים בהם הרגשתי שאני עוף מוזר ושונה
שלא שייך לשום דבר ולאף אחד.
שאני כבר לא חלק מ...
מסע חיים שמכיל הרבה חוויות והתנסויות.
לאט, לאט התחלתי להבין שאין הגדרה לשייכות, לא צריך להיות מישהו או משהו מסוים
כדי להיות שייך או כדי להרגיש חלק.
אין התניות.
אני יכולה להיות רק מי שאני באותו רגע, באותו זמן ומקום בפשטות,
נקייה, אמיתית, אחד בפנים ובחוץ, שלמות
ואז אני חלק מהכל והכל חלק ממני.

שייכת לרוח

מאז שנולדתי ואני שואלת את השאלה ,למי אני שייכת?
לאימי? לעיר חיפה ומשפחתה שהתגוררה בחיפה?
לאבי ? ומשפחתו שהתגוררה בכפר?
לערביות? המקום שאני באה ממנו?
ליהדות? החברה שגדלתי בה?
לנזירות של הלב הקדוש? המקום שלמדתי בו והפך לבית השני שלי?
לדרוזים? הכפר שעברתי רוב הילדות שלי בו?
כשהייתי קטנה חשבתי פעם שאני צרפתייה בגלל שדיברתי צרפתית וקיבלתי נזיפה מהמשפחה שלי. כששיחקתי עם החברות הדרוזיות אמרו לי במפורש שאני יכולה לשחק עם חברות אבל אסור להתחתן עם גבר דרוזי,או מוסלומי לא הבנתי למה מצד אחד אמרו לי שאני ערבייה ומצד שני אסור לי להתחתן עם דרוזי, יהודי , או מוסלומי?
היום אני מבינה ששייכות לקבוצה פירושה הפרדה מקבוצה אחרת. אז אני שואלת, האם החוקים וההפרדות באות ממלא או מחסר?
למדתי ששייכות וזהות מפרידות
יש לי כל כך הרבה סיפורים שחשתי שאני לא שייכת,בודדה, לבד, והתמודדתי עם זה.
הקושי שלי התחיל כשהבנים שלי הרגישו לא שייכים
אני זוכרת, שהבן שלי רצה מאוד להיות שייך לחברה הישראלית...אני עד היום זוכרת את היום שנהרג בו רבין. כולנו הזדעזענו והבן שלי ביקש ממני ללכת להתערבב עם החברי היהודים.אחרי חצי שעה הוא חזר ושאלתי אותו למה הוא חזר. הוא ענה לי :אמא, הם מדליקים נרות ושרים שירים ואני לא מבין כלום.אני מרגיש לא שייך .
היום בזמן אמת עברתי למקום יותר בטוח . אני מרגישה שייכת לרוח.. לפשטות, .למסתורין. איך להעביר את זה הלאה? זאת שאלת השאלות..
ולדעת שאור ויופי יעטוף אותנו אם נרגיש אחד.

תשומת לב דקה ועדינה

ואם אני שייכת רק לעצמי?
אני חופשיה מהגדרות, זהויות, משמעויות, טקסים. חופשיה.
ואם אני ממש רוצה להרגיש שייכת?
אני קרובה למשפחה שלי, קרובה לאהובים שלי, אנחנו שייכים זה לזו, זה לזה. אהבה.
שייכות כבר ממש לא באה כדי לשמור עלי מוגנת מאחורי הגדרה, שמורה מבילבולים, נאחזת במשהו שלא יכול לתת לי בטחון.
גם הזהות שלי לא תשמור עלי,
למה אני רוצה להיות שייכת? איזה שייכות נותנת לי חיים? משמחת? ובאה ממקום מלא ולא ממקום מפחד?
אני שייכת לאנשים
אני שייכת לנוף, שייכת ממש לפרחים
אני שייכת לים, תמיד הוא מדבר אלי
אני שייכת לנשים (זה לא אומר שלא תענוג לי לדבר עם גברים או להיות איתם)
אני שייכת גם לגברים ובכלל למין האנושי
אני במעגלי שייכות קטנים וגדולים, שיכולים לחפוף או לנוע, המעגלים שלי גם משתנים (בייחוד זה הקשור להלכה ודת)
ומעגלי השייכות שלי משמחים אותי וגורמים לי לנוע חופשיה וקלה בין העולמות ולהיות בהם, בכולם, לפי בחירתי, ולרגעים להיות באחד ולא באחר.
הפנס המכוון היא תשומת לב דקה ועדינה לתנועה הפנימית. אם אני מפחדת, נאחזת, אז שווה לי לשים לב לזה ואז לראות מה קורה שם לשייכות שלי.

מחברת ריקה

מעצם ההתבוננות במושג שייכות , אני מגלה כמה פעמים רבות
אני חשה, שאני לא שייכת.
וכשניסיתי להיות שייכת, לעשות את מה שצריך כדי להיות חלק ממשהו
תמיד הרגשתי שאני משקרת לעצמי, מזייפת
וגם, לא באמת הפכתי לשייכת יותר.
קבוצות השייכות שאני נמצאת בתוכן, תמיד קורות בלי אעשה משהו.
פשוט מתוך הטבע שלי.
יכולה להרגיש אחווה נשית
חלק מאנשי הישוב שלי
העם שלי
וברגע הבא, לא להיות חלק מדבר.
להיות אחת עם הכול ולבד מהכול.
יש רגעים שעם תחושת הלבדות הזאת עולה גם כאב
כי יש רצון פרימיטיבי להיות חלק ממשהו ואני לא.
הלבדות מראה לי בדידות.
אפילו שיש בה ייחודיות.
גם כשאני יודעת שיש בעצמיות שלי מקוריות, יופי ויעוד.
ובזמנים מלאים יותר,
אני לא צריכה אף אחד
מספיקה לי מחברת ריקה, ספר תפילה ולימוד
ואני מאושרת
עולם ומלואו.

ציפור

אני ציפור
מחפשת מים ופירורים ולפעמים אדמה לגעת בה.
מוצאת אותם מפוזרים בטבע ולפעמים ליד אנשים
כמו ציפור
אני לפעמים מצטרפת ללהקה גדולה שחוצה את השמים,שנעה במבנה מכשף לאינסוף
לפעמים מחפשת ענף עם עלים להצטופף ליד ציפור נוספת להתכרבל בה
כמו ציפור
משוטטת על החול החם מלקטת מחטטת בין הגרגרים
צפרים רבות אחרות לצידי נעים במעגלים
מתעופפים מעל מרחבי הים הענק ונושמים אויר ומלח .
כמו ציפור אני ממריאה הכי קרוב שאני יכולה לשמש ועוד קצת...
עוצרת מסתנוורת מביטה מלמעלה למטה
הכל מוצף אור, מתמוגגת , נושמת , מתעייפת
חוזרת אל המים הזורמים , צוללת לתוכם ,
נשטפת בזרם , מתרוממת , מפרפרת מעליהם
כמו ציפור
חגה מעל לנקודה אחת, מניעה במהירות את הכנפיים
לשחרר, לפזר את טיפות המים העודפים מהכנפיים
חגה עפה
כמו ציפור

אני עוקבת שוב, זו פעם השלישית תוך פרק זמן קצר בחיי, אחר זוג יונים שהטילו שתי ביצים על מרפסת ביתי, פועה ונוהמת יחד איתם
מחכה בהתרגשות לגוזלים שיבקעו במועדם.
יודעת על תקופת החניכה שלהם
יודעת את שיעורי התעופה שאמם תיתן להם תוך כדי האכלתם
יודעת על מבחני הבגרות העתידים שהם יבחנו את עצמם בהשגחת הוריהם.
יודעת על הבתולי שלהם
יודעת את היום שיבוא שהם יעזבו את הקן
יודעת מבלי להבין איך, שיש יופי שאיננו נגמר אף פעם.

שייכות?

עברנו דירה,
עברנו איזור בארץ,
עזבנו את המוכר,
האהוב,
וזה שחלקנו עליו.
הגענו לאיזור חדש,
אנשים חדשים,
עצים חדשים,
לפני חג השבועות בגן של לביא נתבקשנו להביא טנא עם פירות וירקות שאספנו מהגינה.
"אין לי עדיין ירקות בגינה"
"אני חדש פה"
יצאתי עם לביא לחפש אחר פירות העונה. שוב הבנתי שאני חדש פה
אני לא יודע איפה נמצאים עצי הפרי
איפה אפשר לקטוף
טיילתי עם דנה והילדים ואמרתי לה את זה.
מן העבר השני של הרחוב נשמע קול.
"טנא? עצי פרי? בואו איתי"
קוראים לו יונתן והוא הדריך אותנו בין עצי הפרי של יודפת
והאנשים שמגדלים אותם
הוא סיפר על עוד עצים ועוד פירות
עד שהיה לי קצת יותר מידי
חדש?
לא שייך?
לא מכיר?
כנראה שגם נולדתי כאן ואני מכיר את כל האנשים והעצים בעת רצון

יש שייכות שעוטפת ויש חיפוש של שייכות

משהו בי יודע , שכולנו מחוברים .

פשוט כי ככה.
אותו כח חיים , שמפעם בכל הקיים.
כעומק ההכרה הזו ,כך גם עצמת הסערה , כשבא הבלבול

ואז מתוך הבלבול ,
נוצרת היזדקקות.
שהרי שייכות , נחה לה בעצם הקיום ,ואם לא מרגישה שייכת ,אני בסכנת קיום.
מחפשת הוכחות לשייכותי , נהיית זרה לעצמי ,מעצם החיפוש ,
ואז "פורפרה" סחרור ,
וכיווץ על כיווץ ,

כשחייתי בארצות הברית , הייתי "זרה"
היה משהו מאד מאפשר ,במרחב הזה.
היום יודעת , ששיחררתי את עצמי מה"צורך" להשתייך , ופשוט הייתי.

ובכל אופן ,חזרתי ארצה ,
כי משהו בי ,לא היה מוזן.

זה אומר לי שעטיפת השייכות ,כן קשורה בזמן ומקום ,
לא מבינה איך בדיוק.
ה"חיפוש " אחר שייכות ,הוא שאומר שהתבלבלתי..

חווית הזרות ,שמוכרת לי מאד ,
היא איתות חשוב , על שמחפשת את התשובות , במקום ה"לא נכון"
כותבת ,ומרגישה ב"זמן אמת" את ההתבהרות שמתחדדת.
נעטפת בתחושת שייכות ,מעצם היותי. ומעצם היותכם

אנחנו יכולים בלי שייכות לא בלי אהבה

למדנו לרצות אותה. לחשוב שאנחנו לא יכולים בלעדיה. גדלנו להאמין שהיא, השייכות, הופכת אותנו למה שאנחנו. שהיא נותנת לנו אישור ורשות לדבר, להביע את עצמנו ולנקוט עמדה. שהיא מה שמאפשרת לנו לפעולה. מותר לנו. יש לנו גב. אם עוד אנשים חושבים ככה זה בטח נכון.

השייכות לא עושה את כל אלה.

אתה לא מבטא את עצמך, כי מותר לך, אלא כי זה עולה מתוכך.
האחר הוא השראה בשבילך, אתה רואה דרכו ולומד דרכו, לא כי הוא שייך לך או שאתם מאותה קבוצה, אלא כי הוא אור ויופי וחכמה ששווה ללמוד ממנה.
פעולה היא מעשה אהבה שבא מתוך ראייה ורגש. זו לא הוצאה לפועל של חוזה שחתמה עליו קבוצה שלמה. זה אומר שאם אני עושה משהו, אני אחראי. לא אחרים.
עמדה לא כדאי לנקוט בכל מקרה, אבל לומר מה אתה רואה זה ביטוי של זה שאכפת לך, של זה שאתה יודע שאתה אחד עם הכל ופועל שם באחריות.
אנחנו יכולים בלי שייכות. לא בלי אהבה. אנחנו לא צריכים הגדרות, שמצמצמות, מקבעות ומפרידות ממי שלא נופל בהגדרה. אהבה לעומת זאת, אי אפשר להגדיר. היא פשוט נובעת. זה ככה.
ומה שאנחנו זה אור, יופי מעבר לכל דמיון ואנרגיית חיים. אף אחד לא יכול לתת לנו את זה ואיש לא יכול לקחת את זה. גם אנחנו לא יכולים לעשות זאת לאחרים. משום שזה מה שהוא, בן האדם.

להרגיש את היופי

שייכות-במובן הרגיל של המילה, מרגיש לי כבדות-כדור ברזל שקשור לרגל ולא מאפשר להתקדם..קבעון!
מרגישה פחות דחף להשתייך, להיות חלק מ- ויותר כמיהה לחזור ולהיות חלק מהפשטות, מהבסיס, מהמקור . אני פחות משקיעה בלהיות שייכת/מוגדרת/מזוהה עם...
רוצה להרגיש את היופי
את המובן הפשוט של המילה אני מרגישה כשאני פוגשת הבנות של המשפחה. משהו במפגש איתן עם האחיות ואמא שלי,מביא אותי כל פעם מחדש להיות הילדה שבי .לחשוב פשוט, להקשיב, לספר, לאכול ולשתות ולהסתובב בין החדרים בבית של אמא, ללא אג'נדה ,כמו שאני , בפשטות! (אתמול אמא לימדה אותי להכין קובה)
הבקר לאחר לילה שעשיתי עם אמא בביתה בירושלים, יצאתי כך לבדי ומצאתי את עצמי שוב בסימטאות ילדותי בשכונת נחלאות . גשם של פרחי מכנף צהובים מעורב עם פרחי סיגלון יצר מרבדים צבעוניים בסימטאות האבן. הפרחים המשיכו לרדת בריקוד מסחרר,פרשתי כפות ידים בנסיון לתפוס אותם לפני שינחתו על הרחוב המרוצף. טיילתי,נשמתי את הריחות (כבר מבשלים לשבת?.!) אכלתי צנוברים שאספתי ,(את ניצני הצלף שלקחתי אתי אחמיץ כשאגיע הביתה.)
רק כשיצאתי מהסמטה המוצלת הרגשתי את החום הכבד- כשהצמדתי את הלחי על האבן הצוננת יצאו לי קולות גרגור מהנאה "הי גברת את מפה, הכל בסדר?" פנתה אלי ירושלמית עם סלים.
"אני ? בטח שאני מפה , זה המקום שלי.."

חיפוש באתר

ידע חדש שפורסם

עשו לנו לייק בפייסבוק