נטישה ועזיבה

פרידה

תכננו לכתוב על פרידה
היה מפגש קרוב ומשתף.
מסתבר שבזמן אמת-בזמן דיוק ,יש אפשרות להיפרד מהסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, ולהישאר עם אהבה , מלאות , רוך בהירות , וחיבור .

תמיד שנאתי פרידות, כל פרידה-הסבה לי כאב רב, לפתה את הגרון והשביתה את החיות שבי לזמן רב. היה לי קושי רב להיות נוכחת ולהכיל סיטואציה של פרידה ,גם לזמן קצר,מאדם יקר ואפילו מחפץ. הפחד השתלט עלי בלבוש של- "מה יהיה? אוי ואבוי, איך אסתדר?" ועוד מלבושים שלובש פחד. –
בזמן האחרון אני מוצאת עצמי נוכחת בטקסי פרידה . נפרדת מחוקים שהיו נר לרגלי , ומאווררת את הלקסיקון ממילים כמו "לא יעלה על הדעת" חייבת וכו'.
כך היה גם בשבוע שעבר, בזמן שהייתי בתורנות לילה אצל אמא שלי, אשה מדהימה –גדולה מהחיים שבשנתיים האחרונות נאלצת להתחבר למכונת דיאליזה בעקבות סיבוך של מחלת הסכרת.
אמא הרגישה רע במיוחד התחלתי לחשוב על אפשרות של פרידה ממנה.. שוב ציפיתי לפחד שישתלט עלי ,שילפות את הגרון , , ואז עלה רגש אחר, מדויק מאד וגם רחב.
זיהיתי אותו –
כמו הפריזמה השקופה התלויה אצלי בסלון שפוגשת את קרן השמש ואז נפתחת כל הקשת. לא לפני לא אחרי.
נשמתי.. הפחד בשלל הופעותיו התפוגג ,ותחתיו מלאו אותי רוך, בהירות והרבה אהבה שאינה תלויה בדבר- הרגשתי מלאות
מודעת לדיוק הזה שגיליתי בתוכי בזמן האחרון ,שמאפשר התנהלות בתוך מה שלכאורה נראה פרדוקס, אני קשובה יותר לקול הפנימי שבתוכי שעם הזמן נעשה צלול יותר ללא רעשים נילווים.
ואז אני יכולה לקבל החלטה להתרחק מהבת האהובה שלי, דווקא מתוך חווית קירבה עמוקה.
לבחור לרקוד לבד ,דוקא כחלק מהריקוד המשותף, לעצום עינים, להתמסר לריקוד..וכשמתאים לפקוח אותן ,והזמין אותה כשותפה."
להתקרב ולהנות מחום וקירבה של אחות יקרה ,שנמצאת בעולמות רחוקים ומתקשה לתפקד , ודווקא עכשו משחררת שליטה מקרינה שלמות ומתיקות ונענית לדלת שנפתחת מתוך המוגבלות.

מסתבר שהקול המדויק שבתוכנו הוא מרחב שמוזן גם מחיבור לעומק הכוונה , לכמיהת הלב.
זה להסתכל לתוך הפריזמה ,גם כשאינה מאירה על הקירות ,ולראות את שלל הצבעים בתוכה.
כמו לדוגמה תוכנית לבנית ביה"ס חקלאי משותף לילדים יהודים וערבים שתכננה אור הבת שלי בדיוק ב"מקום" שיעקב אבינו כינה אותו "בית אלהים" ו"שער השמים"
היא קבעה את המקום ללא תכנון מודע ,מוקדם. זה היה חסד שמגלה את עצמו.

אבל עדין במשך ימים ארוכים ,כשהדיוק ,לא מורגש ,יש תחושת תקיעות , ויש קושי להענות.
ואז עולות תחושות של "השתרכות " מחשבות של "לא מספקת סחורה" "מקלקלת מסיבות"
"לא תורמת" הקושי להיפרד מהסיפור ,הופך להיות הסיפור , והוא דביק לופת וחונק.עד כדי כך שמתעורר רצון לעזוב...
למחשבות האלה אמצנו את מגרש המשחקים
"בלי מאמץ"

"בשמחה".– "מחויבות לפרידה".
(להיפרד מהסיפור ולהישאר עם הקשת )

ואולי לקחת כל יום ,סיפור חיים אחד ,פשוט ,ולשחק איתו.
במודע להתחבר ,להזמנת הפרידה שמביא.

פרידה וחיים, אחד

בדיוק שבוע מהרגע שקיבלנו את הבשורה שהילל טבע.
בשבוע הזה ,יכולתי לראות אנשים הלומי כאב עוברים,מחבקים,דואגים להדס ולמשפחה.
מי שהיה בהלוויה ראה,את ההלם והכאב בפני כל הנוכחים.
והמילים של הדס והניגון,לקחו אותנו למימד אחר,בו אנחנו לא נפרדים מהילל, אלא חיים אותו.
חיים מחדש. רואים מחדש את הילדים שלנו,אומרים אחרת בוקר טוב למי שחולף מולינו ( במיוחד עכשיו, שעולה אפשרות שאדם חולף בהרף עין)
חיים מחדש חסד, שמחה , פשטות.
אהבה - המון אהבה .
ניגון.
לחם.
תמימות.
הילל לא היה נוכח מעולם כל כך חזק , כמו מאז שנפטר.
אני רואה אותו. הוא אפוי בתוכינו.
היום המשפחה שלו שלחה הודעה במייל , הם מודים לכל המנחמים ומזמינים את מי שרוצה לבוא ולקחת לחם הילל שאפו במתנה.
המאפיה המשיכה לאפות לחמים.
רואה איך הילל מלמד אותנו, שאין צורך בציניות, בזהירות , רק לב פתוח וחם.
הלך בינינו מלאך
והוא עדיין איתנו.
והבוקר, תינוק שנולד כמה שעות לפני שהילל שינה צורה
נכנס בבריתו של אברהם אבינו
וקיבל את השם - חי שלום.
אמן לזה.
אני רואה את הילל והרב מנחם מפזזים עם מלאכי עליון
ושמחים , שמחים מאוד.

פחד, עזיבה וריקוד

מתוך התבוננות ואימון שבאמת באורח קסם הביא כל כך הרבה קלילות ושמחה למקום שהיה כבד ועצוב-
מאמנת את עצמי
מה אני מרגישה עכשו- ייאוש ועייפות
העייפות היא רוב הרגש ובקצה שלה יש גם ייאוש,
מה מייאש אותי?
במעגלי החיים תמיד יהיה רגעים כאלה וכאלה, תמיד יבאו רגעים מתים, רדומים יותר, עייפים.
שפה פשוטה יותר- אני מתנגדת לזמן המת שלי, מרגישה שחייבת לייצר, שחייבת להביא תוצאות, שחייבת להבין את המקצוע שלי ולהתקדם בו
מתחת לכל זה יש פחד
אם לא אעשה את זה אהיה עוד יותר עייפה, אשאר ממש ריקה, אהיה כמו מתה
מתחת למחשבות האלה זורמת תשוקה להרפות, תשוקה באמת לנסות לוותר, לא לדחוף את עצמי קדימה, לא לכוון ולייצר קורסים ומסגרת להמשך, לעזוב הכל ולתת לכוח העייפות שמושך אותי למטה למשוך.
מפחדת
לא יהיה לנו ממה לחיות אם אוותר ככה
לא תהיה בבית שמחה (למעשה אני כבר לא שמחה)
לא יהיו יצרתיות
לא תהיה עשיה
יהיה מוות
מפחיד
נותנת לזה רגע להיות, באמת מניחה שאני מוותרת ושואלת מה באמת יקרה?

עולות בי דמעות מהאפשרות באמת לעשות את זה. לא מאמינה לעצמי שיכולה, רואה איך המחשבה הזו נמצאת שם תמיד ושאצטרך "משמעת" כדי באמת להרפות
רואה גם שמשהו כן יקרה,
רואה איך החיים הפשוטים שלי כן יזרמו, רואה איך בעדינות מתוך ההרפיה הזו אכין אוכל לילדי, אצא לפגוש חברים, אצא לטיול, אחיה. משהו משמעותי במימד הלחץ- להיות משהי, יורד ממש.
במובן מסויים אחיה יותר- רכות, חופשיות, פעימת חיים ברורה קיימת שם.
אני לא יודעת אם יש שם הגשמה, פרנסה, אפילו ריקוד
אני לא בטוחה שזה כל כך חשוב לי עכשו או שיותר חשוב לי למצוא את שמחת החיים שלי שהלכה לה לאיבוד...
או יותר נכון לאפשר לה לצוץ מחדש מתוך ההרפיה האמיתית מהמחשבות שמלחיצות אותי, מהתיכנונים ומהצורך הלחוץ לנהל את עצמי...

ערב תשעה באב

ערב תשעה באב, אני שומעת חדשות ומתקשה להאמין,עוד תינוקת נשארה במכונית.
מיד כפטריות אחר הגשם צצים פוסטים שמגנים את ההורים שמכריזים שלעולם,אבל לעולם לא נשאיר תינוק במכונית והפראקטים נותנים עצות; לשים את התיק והפלאפון ליד הכיסא, להתקין מד נפח למכונית שיאותת ויזכיר שנותרה ברייה חיה במכונית.

רגע.

לעצור.

זה לא האבא ההוא ששכח.
זאת לא האמא חסרת האחריות.
זה לא הדוסים (שמה אכפת להם יעשו ילד חדש,כן ,שמעתי גם מזה)

מדברים כאן אלינו.

בעולם בו הפרעות הקשב נחשבות סוג של נכות.
וילדים עם הפרעות קשב לא מוצאים סביבה מכילה מלבד פתרון תרופתי.
זה העולם בו אנחנו כל כך טרודים,כל כך מוצפים, רודפים אחרי הזנב שלנו כדי לשרוד,לנסות להתפרנס,להספיק ,להגיע.
בעולם כזה נשמעת עכשיו זעקה גדולה ומרה.
לעצור.
עכשיו.
לשים לב למה שנמצא סביבינו.
לנשום.
איך אני מרגישה?
מה אכלתי היום? שתיתי?
מה הילד שלי אומר לי ?
מה הוא רוצה באמת?
מה קורה במוסדות החינוך? יש שם מי שרואה מה הילד שלי באמת צריך? הם מקבלים חום? אהבה ?
כמה תינוקות יש בקבוצת המעון? ובגן? ובכיתה?
מתי פשוט חיבקתי כל אחד מהילדים שלי ? הסתכלתי לתוך עיניו ושאלתי, מה שלומך ? באמת.
ומה שלומי ?
מה ישמח אותי עכשיו?
פשוט לתת תשומת לב למה שסביבי, למשפחה שלי, ליקרים לי.
רצף האסונות לא בא כדי שניתלה מישהו בכיכר העיר.
הוא בא לקרוא לנו להתעורר.

מתפללת ובוכה שנתעורר,שאתעורר.

כל מה שאני חש בסופו של דבר זה כאב

- כל מה שאני חש בסופו של דבר זה כאב - התנגדות, למה זה ככה? אם זה לא ישתנה אז מה הטעם בכל הניסיונות הללו להתאמן, להתבונן.....סתם?
יקר
אנחנו רוצים לזכור, שיש לנו המון המון שעות טיסה עם האמונות והמחשבות שלנו. אנחנו באמת למדנו להאמין, שמה שאנחנו רואים זה מה שיש, שזה אמיתי ופעמים רבות אנחנו משוכנעים, שאין משהו חוץ מזה. אולי המחשבה החזקה ביותר או המשפיעה ביותר שיש לנו, הוא שיש אנחנו ושאנחנו יודעים מי זה אני.
בהתחשב באמת, שאומרת שאנחנו אנרגיה אינסופית אדירה ויפייפיה שמתגלה לעצמה, אם היא מבקשת לשים לב לעצמה- כמובן האמונות האלה חסרות שחר ואפילו מטורפות. אבל...אנחנו למדנו שזו המשמעות של אחריות ושל להבין את העולם.
אנחנו רוצים גם לזכור, שהמון שעות טיסה עם משהו, אומר שיש לנו לגביו כבר הרגלים, חלקם מוכרים לנו וחלקם כאלו, שאנחנו אפילו לא לשים לב שהם שם. זו פשוט תגובה או מעשה שקורים, כאילו כמובן מאליו, ברגע שדבר מה בעולם קורה. שמעתי משהו, וגל של רגשות ומחשבות עולה בן רגע. אני אפילו לא שם לב לאיך זה קורה. זה פשוט קורה ברגע! אוטומאטית. כי למדתי לחשוב שאם ככה אז ככה, ואם זה לא ככה, אי אפשר שאהיה שמח, מצליח, מאושר ומלא.

לכן אנחנו יכולים לפגוש הרבה פעמים הדרכה של מורים רוחניים שיאמרו לנו, לא לשאול כמה פעמים זה עוד קורה. זו לא שאלה שיש בה חיים.
במקום, הם יאמרו, תשאלו מה האמונה או המחשבה שגורמת לכם להתנגד כרגע, ואז כמובן לכאוב.
מהי המחשבה שאומרת לכם "אתה חייב לסרב" או "אסור לך בשום פנים ואופן"?
מהי המחשבה שאומרת לכם "אם לא תסרב יקרה לך משהו רע"? ומה זה הרע הזה?
ומהי המחשבה שאומרת לכם "אתה חיב את זה כי אם לא תקבל, תישאר תמיד......? מה?

אין חזרה על דברים באמת, כי אנחנו לא אותו או אותה אחד או אחת.
אנחנו אור בהתרחשות. מסתורין בהתגלות.
אז גם כאשר המיינד מדווח "עוד פעם אתה בהתנגדות" או "שוב אתה כואב", הוא לא צודק. זה לא שוב. זה קורה עכשיו. זה מקרה יחיד במינו.
תשתמש בו. תראה אותו. תלמד ממנו.
זה המעשה האחראי ונותן החיים לעשות.

תשעה באב - על חורבן ועזיבה

היום תשעה באב.
אם שרית לא היתה אומרת לי שזה היום, אולי לא הייתי שמה לב. ברגע הראשון הרגשתי אשמה. לא הבנתי אייך יכול להיות, שאני לא זכרתי. ודווקא הייתי מאד ערה וקשובה לתקופה הזו של בין המייצרים.

אחר כך שמתי לב, שאני מבקשת לעצמי להיכנס לתוך החורבן. לא סתם להיכנס. להסכים להישאר בו.
אולי זה נראה כמו חורבות. אולי כמו דחפורים שברגעים מוחקים יישוב שוקק חיים. אולי זה אהוב שעוזב או אולי זה הרגע בו אתה מגלה, שזה בכלל לא אייך שהבנת, ואתה על קרקע סדוקה, או שהיא נשמטה לך בכלל ולגמרי.
אולי חורבן זה משהו בלי צבע. ללא סימני חיים. שום דבר לא מתעורר בך כי שום דבר מעורר לא קורה. שקט של שממה. שקט של אין וריק. חור. מנהרה אפלה. אולי עשן או אבק שסותם את הריאות.

אני עדיין בתוכו של החורבן הזה.
אני עוד לא מוכנה לצאת.
אבל דווקא אז, כשאני גם לא מנסה, מבצבצים סימני חיים.
לא עשיתי כלום כדי לראות אותם.
לא עשיתי כלום כדי לגרש את החורבן.
לא השתדלתי לאהוב.
לא השתדלתי להפסיק לכעוס או לפחד.

אבל הם שם.
כתמי חיים רוטטים.

שרית לימדה אותי הבוקר, שהיום קוראים מגילת איכה דווקא עם אורות נמוכים או לאור נרות.
אולי כדי לשים לב לכמה המלא לעולם שם.
אמן.

הוא מתעורר לריח החציל השרוף

הוא מתעורר לריח החציל השרוף,
הריח חודר לכל נקבוביותיו
מחניק בגרון
מזעיף את השכמתו המאוחרת.
אני לא יכול להיות עם זה !
הוא בטוח.
הכל סוגר עליו
החושים החשופים,
האפשרות להיות ניזון מהעולם הזה.
ואז שאחיו שיקף בבוטות את המחשבה שלו,
הוא הסתער עליו בחמת זעם,
מנסה למחות אותו ואת התזכורת שהוא מביא לחיים נטולי משמעות, מלאים תסכול וכאב.

התגובה למעשה שלו החזירה אותו לנוקשות וחוסר חמלה.
הקשיחה שוב את רגשותיו,
משאירה אותו בודד וכועס.
שוקע למעגל של תיעוב וחוסר תקוה.

אני רואה אותו ומתכווצת,
כמעט מאמינה שאין פתח, אין נקודת יציאה מביצת היאוש.
מזכירה לעצמי שהדרך הכי טובה ,היא לראות בעצמי דרך מעשים קטנים של חסד,שהאור והשמחה לא נעלמו.
מנסה כמו מבצע צבאי, לבדוק מה ישמח, מנ יאפשר לראות.
שוכחת שאני עדיין מאמינה שיכול להיות שזה ככה. שאין תקוה.
שרק המעשה הזה יוכיח,
נושמת.
מאפשרת גם לו זמן לשהות ולנשום לתוך המחשבות .

אותה מחשבה גורמת למעשים שונים,השורש זהה.
התקפנות וההענקה יכולות לבוא מהחסר.

מתמלאת חזרה.

״לכל זמן ועת לכל חפץ...״

מה שצריך להראות יראה את עצמו.

חוסר אונים

כשאני עומדת היום
חסרת אונים,
לא יכולה לשנות דבר
מפסיקה לנסות
ושקטה
אני שמה לב
שהאהבה
לא מרפה
ממני
גם
כשכלו
כל
הקיצים.

כי קיצים
סופים
ופרידות
חיים
רק
בראש.

נטישה חשבתי שאין דבר כזה

עד לפני שלושה ימים היה לי כל כך ברור, שנטישה היא משהו שיושב רק בראש. נגרם ממחשבות, שלא רואות את השפע והאהבה. כמו עדשות עכורות שלא נותנות לראות את האמת.
אבל כבר שלושה ימים, אני די משוכנעת שננטשתי. זה קצת מעליב אותי להודות, אבל זה ככה.
אמרו שיעשו איתי ונעלמו.
אמרו שיזמו איתי, והלכו במידה רבה חזרה לעולמות שלהם.
אמרו שיחלקו איתי את האחריות, ולא עושים את זה . עושים כשאני מבקשת ורק כשאני יוזמת.
אמרו שלא אהיה לבד כשאבטיח ואצטרך לקיים. ואני לבד. האחרים רק מצטרפים או לא.
אמרו שנלמד יחד אייך להסתכל על הדברים באור חדש ומשם נבחר אייך לפעול. נראה לי, שכמעט רק אני מסתכלת, עונה ומבקשת לראות באור חדש. נראה לי, שרבים מהם ממשיכים לעשות את מה שעשו עד היום. עוצרים איפה שעצרו, מבקשים לעצמם, לא מבקשים בכל מאודם לצאת מעצמם ולא נותנים לאהבה ולמילה שנתנו לעולם להיות קריאה ברורה להתעלות מעבר לקליפה של האני וההרגל.

מצד אחד, אני רואה את הדברים האלה והם חשובים בעולם. זה משנה אם הבטחת ולא קיימת. זה משנה אם הכל תלוי בי ושאם אני לא רואה או לא עושה, זה איננו. זה משנה אם הבטחנו לאנשים ואנחנו לא שם או נמצאים בצורה מגומגמת וחסרת אהבה ושרות. אם אנחנו מדברים על אינסופיות ועסוקים במחסומים שלנו- זה משפיע.
מן הצד השני, אני נזכרת שהם לא נטשו. הם עושים את הדברים כפי שהם כרגע יכולים. על פי ראות עיניהם . אני נזכרת שאני לא יודעת מה באמת קורה שם. רואה, שגם אני עושה את הדברים על פי מה שאני רואה ומרגישה שמדוייק. אני יכולה לדבר איתם. אני יכולה להזמין לראות ולחוות רוחב ועומק, מעוף ונסיקה, שהם לא ידעו . אני יכולה לארגן בצורה כזו שהם ידעו את מה שהם לא יודעים היום ואולי יעשו בו שימוש. אבל בכל רגע, כולנו נוכחים כפי שאנחנו נוכחים ברגע הזה.
אבל הם לא נטשו. הם שם. כפי שהם כרגע.

זו הזמנה עבורי, לראות שגם אני שם כמו שאני יכולה כרגע. זו הבנה יפה, כדי להתחיל לרקוד עם האינסוף מבלי לשפוט את עצמי ותוך כדי שאני משחקת ומתנסה. אם לא הייתי לעצמי לרגע, אני תמיד יכולה לחזור. ולפעמים אני אראה שהייתי ועשיתי ויצרתי ונגעתי אבל לא שמתי לב.
נטישה היא רק בראש. פרי מחשבות ומגדלים פורחים באויר.

חיפוש באתר

ידע חדש שפורסם

עשו לנו לייק בפייסבוק