אהבה ויחסים

כשאהבה איננה רגש שנגמר או מצב שהיה והלך או חזר, אז מהי?
אי אפשר לתפוס אהבה, אבל אפשר לדעת אותה. זהו טבענו האמיתי, שורש נשמתנו, החומר שממנו קורצנו, רוחינו. אפשר לשיר עליה, לצייר אותה, לרמוז עליה, להיות עדים לה. היא שם כל הזמן. המחשבות והרגשות לא יכולים לשנות אותה או להזיז אותה. היא יציבה מאד. נוכחת מאד ונצחית.
איך באמת נוכל חיות אהבה ולהיות אהבה? נחקור כאן יחד מתוך הנחה זו מהי התמסרות.
ניגש ממקום כזה לראות מה קורה ביחסים שלנו עם אוהבינו, בזוגיות שלנו, מה קורה לאהבה שלנו לילדים שלנו. מתי התחלנו לספר סיפור שמסתיר את הרגש החי, הפועם?
ניתן לה , לאהבה, מקום ונרחיב גבולותיה. נשאל מה זה באמת ללכת בעולם עם לב פתוח?
נתאמן על הבילבולים היסודיים בקשרים שיש לנו עם אחרים. נשאל מה זה לבד?
נחקור את התנועה שמתרחשת, את הזרימה של האהבה ומה קורה לה בעקבות מחשבות

אחריות

27---13מתי הם אכלו?
כמה שעות הם כבר לא ישנים?
מתי הם דיברו עם החברה שלהם? האישה? ההורים?
מה הם ראו?
מה זה עושה להם?
מה הם מרגישים עכשיו מתחת לפנים מלאות האבק?

אחריות
בואו נבין אותה מחדש

אפשרות טבעית

27---12יש להם שכנים קשים.
באמת. כאלה שכועסים על כל דבר, שמרימים את הקול בלי בעיה, שרוטנים ומאשימים כשחנית טיפ-טיפה בחנייה שלהם, שלא מסכימים לתת לעובדי עירייה לבצע עבודתם ברחוב. לא פשוט.

הם סיפרו שהגנן שלהם עלה עם מסור חשמלי על העץ בגינה שלהם, כדילגזום ענפים שפלשו לגינה של השכנים האלה. הקשים.
השכנה ראתה אותו והתיזה עליו מים.
הוא צעק ואיים עליה.
היא קראה למשטרה.
רעש. בלאגן. פחד. כעס. חשדנות.

שאלתי את עצמי מה היה יכול להיות אם הוא היה אומר לה:
היי, רגע! לא הכרנו עוד. את משפריצה מים ואני עם מסור חשמלי. אני יכול להתחשמל. אני לא מאמין שאת רוצה שאני אמות.

ואז אמרתי לעצמי, שיכול להיות שהיא לא היתה משתפת פעולה. ואולי אפילו הייתה מקללת אותו ומשפריצה שוב.
ואז חשבתי לעצמי, שהייתי יורדת מהעץ ולא גוזמת את הענפים.
לפחות לא באותו היום.

מתי לגשת

26---17אייך אפשר לדעת, מתי לגשת ומתי לא?
אייך אפשר לדעת עם כשאתקרב אני מציקה או חודרת את השקט שלה, או שבעצם כך, על ידי שאני על ידה, היא תוכל לשים את הראש עלי ולנשום?

כל כך למדנו להיות לבד
שאולי שכחנו לבקש ביחד.
גם כזה לא הגיוני
גם כזה שאדם אחראי והעצמאי ובלתי תלוי
לא אמור לבקש
אבל אנחנו כל כך רוצים.

באימון אני פוגשת הרבה הרבה זוגות
שמרגישים כלואים בתוך הקשר
כי הם לא מעיזים לבקש את האהבה
שהספרים מלמדים שלא הגיוני לבקש.
אבל הנשמה שלהם רוצה.
הם לא רוצים להסתפק בהסדר.
הם לא מאמינים שאת החיים האלה צריך לצלוח.
הם רוצים באמת לחיות אותם
ולהרגיש
ולאהוב
ולהתלהב
ולשמוח.

הם מדברים על מה שביניהם

26---12הם מדברים על מה שביניהם
הם מדברים על חיבור עמוק וממושך
הם עוברים לפעמים יחד דברים קשים
הם מדברים על אהבה שחיה בהם כבר שנים רבות

הוא אומר בקול עצוב "אנחנו תקועים בלי עתיד"
היא מקשיבה ובשבריר שנייה היא קונה את הסיפור כולו
כן, זה נשמע לה ממש מדויק "תקועים בלי עתיד"

וזה כואב
והמסכנות כבר מרחפת ביניהם
ועוד רגע והייאוש יחתוך את האוויר ביניהם.

אז היא מוסיפה בלחש "העתיד תקוע". היא עוד לא קולטת את מה שאמרה
חלק בתוכה כבר יודע את אפשרות חדשה, אבל היא עדיין שבויה בספור הטרגי המשותף שלהם.

חולפות עוד מספר דקות עד שהיא כותבת לו מסרון קטן;
יקירי אנחנו לא באמת תקועים, ראה אנחנו מרגישים זה את זה, אנחנו אכפתיים זה לזה אנחנו חברים זה לזה.
זוהי הזרימה שכשהיא קיימת יש חיים.

אפשר שהמסע המשותף שלנו הוא ללמוד אהבה בלי עתיד שזה אולי המדויק ביותר באמת, ושווה לך לראות שמה שעברנו יחד רק מראה שזה אפשרי ונפלא ושנינו מצליחים להיות בו בלי לברוח. והכאב בא רק מהניסיון שלנו להתנגד להיאבק כדי להשיג את מה שנדמה לנו שאנחנו צריכים .
ועתיד? מי יודע ?

זעקה

26---7בשקט, בקול נמוך, קצת כאן וקצת שם, הוא סיפר על רבו.
הוא אמר, שידע שהרב שג'ר הוא צדיק הדור, לא רק מתוך שהיה תלמידו משך שנים, ולא רק מתוך שהוציא לאור את כתביו וראה את החיים שעוררו חכמתו וראייתו, נפשו ורוחו, ברבים כל כך.
הוא אמר שידע זאת, כשהרב החל להוביל את התפילה ברגע שבו החלה תפילה לשלום המדינה. הוא סיפר שהרב בכה עמוקות כשהתפלל, בכה בכי קורע לב.
הוא סיפר שידע שזו צדיקות, כי מתוך הבכי והקינה עלתה ברור כל כך ופשוט כל כך האהבה העצומה של הרב למדינה וידיעת רוחה ונשמתה.

לפעמים הזעקה והבכי, הרשות להצביע על הפער ולומר דברי תוכחה על הבילבול והטעות, הם הם הביטוי העליון של האהבה.

בתפילה עמוקה לחזרת הילדים הביתה בשלום
וליכולת שלנו לראות את עצמנו נכוחה,
לקריאה של עצמנו מחוץ לעצמנו,
בצניעות
ובמסירות נפש
לאהבה, לאנושיות ולרוח.

לא בטוחה

26---6"החיים כל כך עשירים. יש בהם כל כך הרבה אוצרות, אנחנו ניגשים אליהם עם לבבות ריקים. אנחנו לא יודעים כיצד למלא את ליבנו בשפע של החיים. אנחנו עניים מבפנים וכשהעושר מוצע לנו, אנחנו מסרבים. אהבה היא דבר מסוכן- היא מביאה את המהפכה היחידה שמעניקה שמחה מוחלטת. "
אשרי האיש אשר איננו דבר
י. קרישנמורטי

היא ישבה מולי בישיבה מזרחית. טוב לה עם הגוף שלה. יש בה תום לב ער ומחייך אל העולם חיוך מלא. תענוג .
ברגע התקדרו לה העיניים והיא אמרה, שברגע שהוא אמר לה שהוא אוהב אותה, היא נבהלה נורא ואמרה לו, לא לומר דברים כאלה.
כי באותו הרגע היא לא היתה אחת כזו שהיא היתה אוהבת, אם היתה במקומו.
כי היא לא בטוחה שאם תפתח את הלב, היא לא פתאם תראה, שהוא לא אוהב אותה כפי שהיא אוהבת ,כשהיא אוהבת באמת, ואז היא תכאב
כי היא לא בטוחה שתאהב אותו בחזרה, כפי שהוא ראוי או כמו שהוא אוהב.

לדבר עם הנשמה

היא ישבה מולי ואמרה שנגמר לה ממנו.
משהו קר התפשט בי וידעתי שאני מאד מאד אוהבת אותה.
הקשבתי לקור הזה ושמעתי את עצמי אומרת לה
שאנשים לא מחליפים כי נמאס או קשה.

זה לא אופייני לי בכלל לומר דבר כזה.
באימון אין שיפוט ואין בו צורך בכלל.
אדם מתעורר לנשמתו כי הוא מבקש אותה.
הוא לא צריך מטיפי מוסר וגם לא מכווני דרך.
מקסימום מים שקטים, עליהם הוא רואה את עצמו
במינימום עיוותים

אבל הפעם משהו אמר לי
שאני מוזמנת לדבר עם הנשמה שלה.

תוך רגע היו לשתינו דמעות בעיניים
והיא אמרה
תודה

התפילה הטיבטית "אום מאני פדמה הום" מזכירה עם כל סיבוב של גלגל התפילה, שכל תפילה איננה פרטית אלא באה לרפא את כל הכאבים שבעולם והיא למען כל הכואבים באשר הם.

תנועה של אהבה

24---16היא כותבת שהוא לא בא.
היא לא אומרת אבל אני יודעת שהיא עצובה. היא מחכה לו. ויש גם שאלות רבות שעולות, שבטח היו מקבלות מנוחה אם הוא היה כאן.
היא מצלצלת לקבוע אימון.
התפנה הזמן ומרגיש לה מדויק.
*
היא יזמה והאמינה.
היא באמת חשבה שזה הדבר הנכון לעשות.
הרבה אנשים אמרו לה שתלך על זה ושהם איתה.
היא ראתה אייך זה יראה כשכולם פועלים יחד.
הם לא.
הם לא פעלו ויצרו יחד.
היא יודעת שזו כבר לא שיחה בין אנשים
אלא שלה עם אלוהים.
לא שיחה של מישהו מסכן או עזוב
אלא שיחה פעורה וישירה
שמבקשת לראות מעומק הרטט,
מן הבור שחוצבת השאלה.
*
חרות.
הרשות להיגמר, להרפות, להתפזר, להפסיק להתאמץ
ולראות.

לשים לב באמת

23---8אנשים שאני אוהבת,
שיקרים לי מאד
שעברנו הרבה זה דרך זה
התברכנו ובורכנו זה בזה
לא מתעניינים בשלומי
גם כשהם יודעים שיש ימים
או מצבים, לא פשוטים
ולפעמים כואבים ומפחידים.
הם חיים את חייהם
כאילו כלום.

במשך שנים למדתי
לא לבקש, כי זה במקום לראות את השפע
ולא להילחם כי זה חסר תכלית ומכאיב
אלא לגדול דרך מה שכאן
ולהיזכר דרך העכשיו
בטבע האמיתי שלי.
במה זה להיות אהבה
ולנבוע
בלי להצטרך
כי הכל שלם.
זה נפלא נפלא.
אין מה לומר.

אבל בימים האחרונים
משהו השתנה בי.
לצד אותה למידה שתמיד אפשרית
ולרוב קורת
שמתי לב
שאני רוצה לחיות בעולם
שבו אנשים שמים לב אלה לאלה.
אני רוצה שלאנשים יהיה איכפת
והם ישאלו אם קשה .
נכון, אני תמיד מסתדרת
וממש טוב
אבל טלפון כזה
או ווצאפ.....
אני פשוט רוצה לחיות בעולם כזה
שאנשים שמים בו לב.
ממש.
את הלב.

באימונים האחרונים
אני מוצאת את עצמי
מזמינה אנשים
להעיז ולבקש לעצמם
את מה שויתרו עליו
בגלל מה שהיה נראה כאחריות
ובעצם היו אכזבות
שהם ניסו שלא יכאבו כל כך.

חלקם לא מחייכים ונענים
וחלקם מסרבים.
הם לא רוצים שיכאב להם שוב.

אני לא רוצה לחיות בעולם של פשרה
של ויתור על מה שהנשמה יודעת
שהוא הבית שלה.

ואני חושבת שחשוב לדבר על זה
ולהזכיר את זה לאנשים
כי גם הם מבקשים את זה לעצמם
כך נדמה לי
גם אם בסתר.

דיבור ישיר אל הנשמה

23---1היא ישבה מולי ואמרה שנגמר לה ממנו.
משהו קר התפשט בי וידעתי שאני מאד מאד אוהבת אותה.
הקשבתי לקור הזה ושמעתי את עצמי אומרת לה
שאנשים לא מחליפים כי נמאס או קשה.

זה לא אופייני לי בכלל לומר דבר כזה.
באימון אין שיפוט ואין בו צורך בכלל.
אדם מתעורר לנשמתו כי הוא מבקש אותה.
הוא לא צריך מטיפי מוסר וגם לא מכווני דרך.
מקסימום מים שקטים, עליהם הוא רואה את עצמו
במינימום עיוותים

אבל הפעם משהו אמר לי
שאני מוזמנת לדבר עם הנשמה שלה.

תוך רגע היו לשתינו דמעות בעיניים
והיא אמרה
תודה

התפילה הטיבטית "אום מאני פדמה הום" מזכירה עם כל סיבוב של גלגל התפילה, שכל תפילה איננה פרטית אלא באה לרפא את כל הכאבים שבעולם והיא למען כל הכואבים באשר הם.

הלכה רחוק מתמיד

22---12היא הלכה הפעם יותר רחוק מתמיד. נשארה שם גם כשהוא אמר שהוא לא יכול. שהוא צריך לעזוב.
הפעם היא לא תבעה דבר. רק ביקשה שיסתכל שוב ואמרה שהיא אוהבת.
אבל אז, כששוב עזב, היא אמרה שדי.

דיברתי על הרגעים האלה, שבהם הוא,האהוב, לא רואה דרך. לא רואה שהוא יכול להיות באמת משהו. חושב שהוא לא בסדר. חושב שהוא לא מספיק. כועס על עצמו.
אמרתי שאלה הרגעים בדיוק שבהם אנחנו יכולים לעשות תנועה שלא מחכה לאחר, שלא מתנה את האהבה שלנו בשלו, שפשוט אוהבת. כי זה הרגע שבו, הוא יכול להיזכר. להיזכר שהוא אהבה. להיזכר שהוא אהוב. להיזכר שהוא לא מה שהוא חושב שהוא. שהוא הרבה יותר. הרבה מעבר לכל דמיון.

התנועה הזו, שבאה ישירות מן הנשמה ומופנית אל האהוב, מדלגת על הקוצים והקליפות, על שדות הבור של הכאב והאכזבה, ומגיעה ישירות אל הנשמה האחרת, ורוקדת איתה.

את זה היא הוזמנה לעשות.

היא חייכה.
ככה זה כשאנחנו חוזרים הביתה.

בין לדעת ללהיות ולאהוב

22---1אני מתנהג כאילו אני יודע שיש בי משהו
אבל אני לא מבחין מה זה ואני לא מבין גם למה שאנשים ירצו אותי או להיות בקרבתי

כשיש אנשים כאלו הם נותנים לי מתנות וכשאני מקבל את המתנות, אני לא מבין באמת באמת למה הם נתנו לי .
אני גם מחפש ישר את מה עשיתי כדי שאני אחזור על זה . אבל אני לא באמת יודע אף פעם ולא יכול באמת באמת לשחזר את זה, כי תמיד כשאני מנסה לעשות את אותו הדבר עוד פעם זה אף פעם לא מרגיש שזה כבר שם . זה עבר באותו הרגע שזה קרה .

אני מרגיש שברמה מסוימת אני לא מאמין בעצמי . אני איפשהו יודע שיש בי משהו אבל אני חושב ,שכשאני מתקרב לקבל את זה אני או מתרגש מאד והמוח שלי מקפיץ מלא דברים וממסך את הרגש או שאני נלחץ . בכל מקרה זה מכשיל אותי .

אם זה נשמע הגיוני להגיד את זה ,אז אני לא יודע מה יש בי ואני גם לא מקבל את זה

עזרה או הכוונה בבקשה אני מפחד ועצוב בפנים כשאני מתקרב כדי להסתכל על זה . אני מרגיש כמו ילד קטן שמנסה להבין את הלמה שבאמת, לא בדמיון שלי, שמישהו ירצה אותי על משהו שלא עשיתי ...

להיות מדויקים ?

21---2הוא יושב אצלה
בא לקחת חבילה כדי להעביר לבתם
הם פרודים כבר כמה שנים
ובכל זאת משפחה

להזמין אותו לשבת?
פעם הייתה מתייסרת רצתה להיות מדויקת.
הייתה נמנעת להזמין אותו לשבת פן יחשוב ויפרש לא נכון את ההזמנה. הייתה נמנעת כדי לא לבלבל ולא לפתח ציפיות.
עשתה זאת גם כשמשהו בתוכה רצה להיות נדיב ומכניס אורחים.
משהו עצר אותה ומנע , בעיקר היה זה הפחד מעצמה מהבלבול ששכן עמוק בתוכה.

עכשיו הוא יושב והיא מרגישה רעב
הוא מסתכל בתכנית טלוויזיה
שתזמין אותו לארוחת ערב? שתכין לו טוסט?
פעם הייתה מחזיקה אותו על סף הדלת
מקצרת בדיבורים מזרזת אותו ללכת
הייתה מתעצבנת שהוא מתעכב
חשבה שאם יתמהמהו לרגע
משהו נורא יקרה וישבש את המצב ביניהם

היום היא מכינה סלט וטוסט
היא כבר לא דוחקת בו ללכת
היא לא פוחדת יותר מהפגישות המשותפות
הכל ביניהם ברור
ומה שלא ברור אין צורך להבהירו

הם חיים בדירות נפרדות עצמאיים לכל דבר
יש אנשים נוספים בחייהם.
ובכל זאת הם משפחה
יש ילדים ונכדים ונכסים משותפים
חוגגים שמחות ערבי שבת ובכלל

לפעמים אולי הם חושבים על מה שעוד יכול להיות
ומה שאולי לא יקרה לעולם ביניהם ?
הם משפחה.

היא אוכלת לצידו
לפי תחושה פנימית מדויקת משותפת לשניהם הוא קם והולך
משהו מאוד פשוט ומדויק קורה ביניהם
שני אנשים חברים ידידים יושבים ואוכלים

ואז הוא יוצא לדרכו
והיא בעניינה.

היא

19---9היא ישבה בבית הקפה מכווצת שפתיים ועצובה
שמחנו להיפגש אחרי תקופה ארוכה שלא ראינו זו את זו .
דברה על זקנה , הלסת שמוטה איפור על הפנים.
הצוואר חרוש הקמטים הסתתר מאחורי צעיף לבן.

היא מספרת על קשר אחרון שנגמר
כי הרגישה שלא אהבה כמו שרצתה.
החברות אומרות לה "את מחליפה גברים כמו גרביים"
ואני שיודעת את ליבה האוהב.
אני מעריצה אותה כל פעם מחדש על אומץ ליבה להיזרק אל החיים פעם אחר פעם בעצמה חדשה.

היא מפשפשת בפרטי הסיפור , כועסת על עצמה, מתביישת שופטת
קשה, קשה לה לבטא את אותה מחשבה "מכשילה"
קשה, קשה לה להגיד "זה הפחד שתופש אותי "
"הפחד להישאר לבד בשישי שבת"
אבל קול אחר יוצא כמו צווחה "כן כן זה הפחד! "
כל הניסיונות לגמד את הפחד ולהכניס אותו למילה קלילה וקטנה
מתרסקים מול התנועה הטבעית שפורצת ממנה .
היא מדברת אמת הפשוטה שהלב שלה ידע כל הזמן.
שאין תחליף לאהבה שבאה מן המלא והשלם.

אני מסתכלת בה ודמעות זולגות מעיניי ,
רגע של קדושה , אישה פוגשת את נשמתה .
כשהיא קולטת שלעולם לא תוכל להאכיל את הפחד עד שישבע.

היא נושמת לרווחה.
אני רואה צבע עולה בלחייה , חיוך קטן של מבוכה..

היא תמשיך להגיד כן לחיים
גם בגיל 70 ויותר, היא תקפוץ ראש לתוך המים החיים.

לוויתי אותה לרכבת, בדרך אמרתי לה שהיא תמיד על הפסים נוסעת מתמידה .

אוהבת אהבה ואהובה

 

דעה נוחה

19---6אני אוהבת את הבחור הזה.
איך אני יודעת?
למה אני לא שמה סימן שאלה בסוף המשפט?
מה אני אוהבת ולמה זה לא מספיק כדי להניח את דעתי?

אני אוהבת את המגע, את הריח, את היופי, את הלב הרך, את העיניים ואת מה שהן רואות..

אבל דעתי לא נוחה ולא נינוחה.

אני מרגישה מוגבלת בתוך הסד הזה שנקרא קשר אינטימי.

וואו - שני משפטים מטאפוריים - סימן מובהק לנוכחות של בלבול - אני יוצאת לטיול על האופניים כדי לחשוב.

מה שאני חווה בתוך קשר אינטימי הוא תובענות כלפי תשומת הלב שלי, הזמן שלי, הגוף שלי.
אז אני מבקשת מהפרטנר שלי לשחרר אותי, לכבד את המרחב האינטימי שלי, והוא מבין.
אבל שוב ושוב אני מרגישה שהוא נכשל במשימה ואני מרגישה חנוקה.
הולכת ומתגברת בתוכי המחשבה שאני רוצה את החופש שלי בחזרה, אני רוצה להיות לבד - כשאני לבד אני אדונית לעצמי, אני מלאת חיות ואנרגיה, אני פתוחה לעולם.

אני יושבת מול הים וגבר מבוגר שואל אם הוא יכול להצטרף אלי.
אנחנו משוחחים מלב ללב.
הוא מספר לי שזו הפעם הראשונה מאז הגיע לכאן שהוא מנהל שיחה עמוקה עם אדם אחר.
אני שמה לב שזו הפעם הראשונה מזה שבועות שאני פתוחה לשיחה עם אדם חדש.
אני מרגישה שוב פתוחה אל העולם.

אני מחייכת, נושמת, ומתחילה להזכר.

אני נזכרת שאני לא באמת יכולה ״לתקן״ את המציאות כך שהיא תתפס בעיני כמתאימה ונוחה - עובדה
אני נזכרת שהפרטנר שלי עושה בדיוק את מה שהוא אמור לעשות כדי להעיר אותי מבלבול.
אני מגלה שהתובענות שלו היא שיקוף חיצוני של מה שאני עושה לעצמי מבפנים: אני תובעת מעצמי לייחד את כל תשומת ליבי אל הפרטנר שלי, ואני מתבלבלת כשאני חושבת שהפניית תשומת ליבי לכיוונים אחרים תגרע מרווחתו או מאהבתי אליו.
אני חונקת את עצמי.

כשהוא חוזר בערב אני כבר מרגישה אחרת - מלאת חיות ואנרגיה, שובבה וצחקנית, ומאד מאד אוהבת...

שווה

15---2יודעים מה?
יש רגעים (כמו עכשיו), שמול כל הבלבול, הסבל, הקושי, השיפוט העצמי (ויש הרבה), והחיצוני, הלופים האינסופיים האלה במחשבות המייסרות -כל הבאלאגן הזה שהוא כרגע החיים פה- יש פעם אחת לראות את העיניים של הילדה שלי, ולראות שם, בפנים, שהיא מרגישה אהובה ללא תנאי. על באמת.
ואז
אני אומר- וואלה. שווה לי את זה. מוכן לצלול ראש לתוך החיים, אם בסופו של דבר ודרך כל מה שנראה לי כלכלוך והפרעה- הידיעה הזו, שהיא אהובה, שהיא אהבה, תישאר בתוכה כמו בית. אני קונה (כאילו מישהו שואל אותי... )
אהבה אהבה אהבה
אלישיב

תנועת האהבה ותנועת הפחד

שווה לזהות את התנועה בה אני נעה בעולם.

למה?
כי דומה מושך דומה.
זו חוקיות היקום.
כשאני באה ממלא (אהבה) אמשוך לחיי מלאות.
כשאני באה מחסר (פחד) יופיע עוד חסר בחיי.

תנועת אהבה - אני אומרת כן למה שמגיע, לכל מה שמופיע בחיי.
אני נותנת לו לבוא, להכנס, לעורר, מסכימה לעמוד במקום ולפגוש, להרגיש חזק ולא לזוז.

תנועת הפחד:
1. יש בי רצון למנוע.
המחשבה תגיד: אם לא אמנע, משהו רע יקרה.
זה עדיין לא קרה, אבל אני חוששת, אני לא מעוניינת במה שעלול להגיע ורוצה למנוע אותו.

2. יש בי רצון לזוז מ...
זה כבר קורה, אבל אני מאמינה שזה רע עבורי, מסוכן ואני מנסה להדוף.

3. אני חייבת... רוצה להגיע אל... להשיג את...
המחשבה אומרת, מה שיש עכשיו לא מספיק טוב, אני חייבת (שיהיה לי, להגיע אל, להשיג את...) על מנת להיות מאושרת.

שווה לזכור -
כאשר אני בורחת ממשהו, הוא רודף אחריי
כאשר אני רודפת אחרי משהו - הוא בורח ממני.
כאשר אני נפגשת עם משהו -
הוא נפגש איתי.

האימון - מסייע לנו לזהות את התנועה שלנו,להגיד כן, להסכים לפגוש, להרגיש חזק, להתבונן
ולהתמיר את האנרגיה מחסר למלא.

מוזמנים!!!

על תנועת האהבה

הבטחתי לו שאבוא, לא הצלחתי להגיע.
למחרת הייתי בחופש, היתה ציפייה שנפגש,
הייתי עסוקה כל היום.
הרגשתי את האכזבה, למרות שהוא לא אמר מילה.
יכולתי ממש להרגיש את הלב שלו.
כואב, עצוב.
וגם לשמוע את המחשבות
שאומרות: יש לה דברים חשובים ממני,
היא לא אוהבת אותי מספיק.
הרגשתי אותו חזק.
הוא לא אמר מילה.
שאלתי
אתה כועס?
הוא שתק לרגע.
ואז ענה:
למה שאכעס?
אני סומך עלייך שבחרת את מה שהכי טוב לך.
מה שטוב לך, בהכרח טוב לי.
אנחנו אחד,
את חלק ממני.
שאלתי ואתה לא מאוכזב?
הוא ענה:
אני בוחר להסתכל על מה שיש ולא על מה שאין.
אני מבין שלרצונות שלי אין משמעות.
יש את החיים.
אני רוצה לקבל את המצב
במקום להיות עסוק בכעס שלי.
זה לא בא בטבעיות,
אני שומע את הקולות של האגו
אבל בוחר אחרת.
להגיד כן.
להסכים.
לקבל.
ללכת עם התנועה ולא נגדה.
אהבה.

אז איך זה?

"אבא", היא אמרה בפרצוף כואב, "אני מסתכלת על הצלחת של פלא וכמה ענבים שמת לו, ואני רואה שאתה יותר אוהב אותו ממני."
כבר כמה זמן היא הולכת עם המחשבה הזו, אני יודע.
אני רואה איך האמונה שלה שזה כך, יוצרת אצלה כאב, כמו חורשת בה, חיכוך ועוד חיכוך.
אני רואה את המרמור שלה, המיינד שלי משתולל - מה אני יכול לומר לה????!!
והמיינד ממשיך בסיפורים, איך עכשיו תפיסת העולם שלה מתעצב ונעצבת..
אני נבהל וכואב, רגשות אשמה מתחילים לטפס..
היא מחכה לתשובה, אני שותק, לא יודע מה לומר.
ואז, אני מבקש להסתכל בעיניה.
ברגע שהמבט מצטלב, ברור שהמחשבה לא תשרוד פה. אני מבקש ממנה להמשיך להסתכל לי בעיניים, מרגיש את הלב שלי נפתח בחזרה, את האהבה שכאן כל הזמן זורחת.
אני שואל אותה "מותק, את באמת חושבת שיש משהו בעולם שאני יותר אוהב ממך?"
היא מורידה את העיניים ואומרת, כבר עם חיוך קטן "אני כבר יודעת את התשובה אבא..."
אבל משהו עדיין סגור. היא לא רוצה לוותר על המחשבה..
כמה אני מכיר את זה - להתעורר זה אומר לוותר על העמדה שכבשנו לנו, בד"כ כמסכנים/ מקופחים/ וכו'..
אז איך זה? איך גם כשאנחנו מתעוררים ורואים את היופי, פעמים רבות אנחנו מתפתים להישאר בעיניים סגורות ולסבול?
מוזמנים גם הערב לשתף, לשאול ולהתאמן יחד.
מוזמנים גם לטעימה מהאתר, בנושא ילדים.

משאירה לי את זה במתנה

משאירה לי את זה במתנהחם לי.
אני מזיע. הילדים קוטרים, באלגן מסביב ואני צריך להספיק מלא התארגנות לשבת. מתחיל לשטוף כלים, ופתאום- מגלה את כותש השום. סתום בשאריות. מאתמול.
איך אני שונא אותו! עכשיו, בידיים רטובות לנסות לשלוף קיסם... חחחחחרררררררררר..!!!!!
מתחיל להרגיש את מפלס העצבים גואה ומטפס, את הכעס עליה- איך כל פעם היא משאירה לי את זה, ומה הבעיה לעשות את זה מיד, וכו' וכו'
אבל כשאני מושיט את היד להרים אותו
פתאום
ובלי שאני ממש יכול להסביר את זה-
אני כאילו רואה את היד שלה שמניחה אותו שם. שבבלי דעת, שמה אותו שם, ואולי, באיזה רובד מודע או לא, משאירה לי את זה במתנה.
אני יודע, זה ממש נשמע אבסורד, אבל פתאום זה שהיא השאירה לי לנקות את הכותש, ממש הרגיש לי מעשה של אהבה.
אולי בגלל שהיא בטוחה באהבתי ובכך שאעשה את זה בשבילה, אולי בגלל שמתוך האהבה, היא מרשה לעצמה בבית לעשות רק מה שבא לה. ואולי זה פשוט כ"כ נוגע בי שהיא מדלגת על כל ההסדרים, לא מנסה לקיים את הצד שלה בחוזה הבלתי כתוב כדי שאקיים אני את שלי, לא מנסה לאסוף את עצמה, מרשה לעצמה לגמרי, בהתמסרות מלאה- להתחכך, להתנגש לכעוס ולאהוב. לא מצרה את צעדיה בגרוש, ואולי בזכותה גם אני לומד לאהוב כ"כ מלא..
אז תודה לך על השום, אהובה. ויומולדת שמח. איזה כיף להשבר אל תוך האהבה!

אנחנו אף פעם לא באמת עוזבים את המימד האמיתי

מה שמעביר אותנו בין המימדים הוא המיינד. ואנחנו בעצם ,לא ממש עוברים. אנחנו מתיקים את תשומת הלב. המימד האמיתי והיחיד הוא זה של האור. זה לא אומר "טוב", זה אומר רטט של אור על כל התכונות שלו (כשמשהו שהוא אור מתקרב למשהו אחר הוא מאיר אותו או עליו. כשמשהו מנסה להחשיך אור הוא לא יכול. חשמל כן. אור לא. וכו') .
כשעולות מחשבות שלמדנו להאמין להן, אנחנו חושבים שמה שהן אומרות זו האמת. למעשה, לא. למעשה, הן מציירות פסל ומסכה.
לכן, אנחנו אף פעם לא עוזבים את המימד האמיתי. אנחנו לא יכולים לעשות זאת גם אם נרצה.

אייך יראו החיים שלנו, אם באמת נדע את זה ונסמוך על זה?

בנוגע לילדים ולקושי שלהם בחברה או בכלל, עם אנשים נוספים:
כשילדים וגם אנחנו כועסים, קשה לנו יותר להתבונן, כי אנחנו מאד מאמינים ברגע ההוא למחשבה והיא לוקחת אותנו לסיבוב. לכן, לשאול ילד כשהוא כועס מה הוא מרגיש ומה המחשבה שגורמת לו להרגיש כך יכול לזכות באי שיתוף פעולה
אפשר לעשות שני דברים שמזכירים:
לראות את השמחה שכן היתה במשך היום ולשים אליה לב. היא מחדשת. לראות את האהבה שכן היתה, ולהתעכב עליה. גם אם הוא מתעצבן, שאלה עקבית עושה את העבודה והמבט עובר בחזרה לזרימה. לנהר.
ואפשר גם לשאול: אם לא היית בטוח כל כך שהם לא רוצים להיות איתך, אם היית חושב שאולי הם פשוט לא יודעים כמה טוב יהיה להם אם הם יהיו איתך, מה היית עושה?
השאלות האלה מכוונות מעבר למחשבה וככה אנחנו נזכרים.

זמן שקט

אחרי תקופה ארוכה שאני מרגישה ״תקועה״, חסומה, מתוסכלת, עייפה. ביקשתי זמן שקט ומרחב לעצמי. להיות, להרגיש, לשים לב.
השאלות שעלו: האם אני מדויקת כרגע? האם אני מנסה למנוע כאב? האם אני הולכת עם הרוח או נגדה? האם אני עם עיניים פקוחות? ערה? ביקשתי סימנים.
קיבלתי.
מצאתי את עצמי ליד בית קברות, תקועה (באמת) עם אוטו לא מניע, בחושך מוחלט. חוסר אונים. הרגשתי ממש כמו שרותי אומרת: ״ האדם מתכנן ואלוהים צוחק״, התחלתי לצחוק. עלתה אפשרות לפתרון, ויתרתי עליה, היא לא התאימה לזמן השקט שביקשתי לעצמי. הסכמתי לא לדעת מה לעשות.
ישבתי באוטו, בשקט, לבד, בחושך מוחלט.
אמור להיות מפחיד - לא פחדתי.
אחרי שעה מצאתי את עצמי מוקפת בטלפונים מכל האנשים שאני אוהבת. (שהתקשרו סתם, לשאול מה נשמע), כשמסביבי פקח של רשות שמורות הטבע והגנים שהתנדב לשמור עליי ולנסות לעזור, שני שוטרים על אופנועים שעברו בסביבה ונשארו ושני חברים שהגיעו לעזור.
צחקתי.
שמתי לב שאני בלי טיפת מאמץ, אני לגמרי נמצאת איפה שאני כרגע, ללא התנגדות וחיכוך. השקט, החכמה והיופי הראו את עצמם.
הם נמצאים שם תמיד לא תלויים בדבר.
קיבלתי סימנים.
כלום לא חסר.
אהבה.
מלאות.
יופי אין סופי.
תודה.

אייך קורה שמישהו לא רואה מישהו אחר?

איך קורה שמישהו אחר לא רואהאיך קורה, שמישהו לא רואה מישהו אחר ?
איך קורה שהוא לא רואה אפילו את האנשים הקרובים לו ביותר?
את הצרכים שלהם, את הכאב שלהם, את מה שיכול לשמח אותם ?

שואלת את עצמי את השאלה הזאת החוצה ופנימה,
איך גם אני לפעמים לא רואה? מה קרה לי שם?
שאדם מגיע למצב כזה, הוא מתנהל מתוך הישרדות, המציאות הקיומית הופכת כל כך מאיימת, שאפילו את עצמו הוא לא רואה.
אפילו את עצמו הוא לא שואל - ומה ישמח אותי עכשיו? ומה יקל עלי?
אז הראיה שלו מצטמצמת כל כך והוא לא ער, לא רואה גם את מי שלצידו.

"ואהבת לרעך - כמוך " עד שלא תאהב ותחמול על עצמך לא תראה את הזולת.

לוקחת את התובנה הזאת לתוך יום השישי הזה , מתפללת לחיות את הזיכרון הזה באופן חי ומודע.
להיות עם הסירים ולזכור שאני מזינה בהם את היקרים לי, לשים לב מה הם אוהבים, מה טעים לכל אחד.
לדאוג לכבס את המדים ולראות באמת מה קורה לחייל האהוב,ומה יעזור לו לארוז ביעילות לקראת השבוע החדש.
לא רק להספיק - גם לברך את הזמן הזה ,
אחרי שישה ימים להגיע ליום השביעי ולנוח בתוכו, בתוך הקדושה, והיחד, בתפילה.

שאלות שעולות לי בנושא יחסים (המשך)- שיתופים .

שאלות בנושא יחסיםיודעת שיכולה לאהוב מאוד גם בלי להיות בת זוג שלו ולהיות בהכרת תודה עמוקה על שזכיתי לאהבה כזאת. יודעת שהשלמות שלי לא קשורה אליו, אין אפשרות שאהיה חסרה. יודעת שיכולהלהיות מאושרת גם לבד. מתפללת להיות נוכחת בכל רגע למה שנמצא, לשים לב, להיות ערה. ומה שצריך להיות, יראה את עצמו.
*
אם אני מתמקד במשפט הראשון שהוא כנקודת מוצא לשאלות שאחריו אז אני אומר שהגילוי שלי דרך האחר ושלו דרכי הם מאוד חשובים ומהותיים אך זו לא צריכה להיות הסיבה שמביאה אדם ליחסים או להשארות בתוך יחסים ( כי יש בזה מאין ״אינטרס״ או סיבה ליחסים מעבר היחסים עצמם) המהות ביחסים היא הרצון לתת ולקבל , הצורך לאהוב ולהרגיש נאהב.. הגילוי הוא מתלווה לזה כשם שהוא מלווה לכל חוויה בחיים... להיות ביחסים שמצריכים חיפוש של כוח זה לא אהבה כלפי עצמי ולא כלפי השותף שלי ליחסים, כשיש אהבה יש כוח מאוד גלוי וברור .. והכוח הזה של האהבה יכול לחבר זוג לאחד וגם לפרק זוג חזרה לשתיים, בכל מקרה יהיה זה מאהבה.
*

נראה לי שאת שבויה בהגדרות עאלק מיסטיות. לא טוב לך? תתקדמי. אל תנסי למצוא אור בג׳יפה, חבל עלייך ועל הזמן שלך. זה אני אומרת לך ממרומי גילי ולאור טעויות שעשיתי במהלך חיי ומה שלמדתי בדרך.
כל טוב ושתבוא עליך שנה חדשה לטובה.
*

נראה לי שהמסתורין קיים אבל שמערכת יחסים זה כלי קיבול למסתורין ולא המסתורין עצמו . ואולי גם מערכת יחסים מגיעה לתקופה שממנה היא ממשיכה אחרת ומשנה צורה . וגם בלי מערכת יחסים (זוגית אם מדברים עליה) אפשר להגיע לאותן מקומות . אולי לא באותה דרך . לגבי הקול להרים ידיים בדיוק דברתי עם חברים, נראה לי שהלהמשיך בלי כח קשור לפעמים* לאמון והכנעות או שחרור . לפעמים כן ולפעמים לא ושלא תמיד אני יודע . אולי זה קשור למי הוא זה שהולך עכשיו בדרך יותר מאשר לדרך עצמה או לאיזה כיוון היא הולכת
*

מה לא נעים - לא עושים. נקודה. יש דרכים יפות ונעימות לגלות את המיסתורין הגדול של חיינו זה לא חייב להיות כרוך בסבל. סבל אומר שלא למדת את השיעור ואת נשארת כיתה סתם
*

לראות את הכוח שלוקח אותנו ולתור אחרי מסתורין, להרגיש אותו וללכת איתו. חמלה לא תביא הקלה. להקשיב לקול הפנימי שמחזיק בקצה החבל עד אין סוף. כשהיינו צעירים החזרנו בשתי ידיים את החבל.. שלא יברח, שאנחנו לא נישאר לבד. היום מספיק לנו המבט, הידיעה שאנחנו כאן בשבילנו ובשביל הצד השני. וזה היופי בדבר. היופי במערכת יחסים. שבת שלום.
*
הי,
כתבת שחשוב שתשימי לב האם את מרגישה קלות.
זו נקודה מאד חשובה. ליצור מצב שיאפשר להכניס למערכת הזוגית אנרגיה של קלילות, פשטות וענייניות תוך התבוננות בעיניים אוהבות על בן הזוג.

אני כבר שנים אומרת שאני צריכה :
א) מבוגר אחראי
ב) אביר
ג) מממן שרק אומר לי להמשיך

בינתיים אני מקבלת את אלוהים
וזה בסדר מבחינתי.

שאלות שעולות בי בנושא יחסים

אם אני יודעת שמהותם של יחסים. זה לגלות המסתורין שלי דרך המסתורין של האחר. והמסתורין הוא אינסופי. מתי או איך יודעים שמערכת יחסים נגמרה? והאם יש דבר כזה?

כשלאורך הרבה, הרבה זמן יש כאב, מתח, תסכול, פחד, עייפות
ועולה קול חזק שמבקש להרים ידיים. שמבקש חמלה, עדינות כלפי עצמי. למרות הידיעה שאם אשאר אוכל ללכת מעבר לגבולות של עצמי. אבל כרגע אין לי כח.
האם להשאר בכח, או ללכת? איך יודעים מה מדויק?
מתי אני מקשיבה לרוח?
ממה שאני רואה, שווה לשים לב האם אני מרגישה קלות? או האם יש מאמץ, חיכוך, נסיון לא להיות איפה שאני, הוקעה עצמית, תובענות, דחיפה, משיכה.
אם אני רואה יופי, אם אני יודעת שאני מלאות, אהבה, אור וזה לא תלוי בדבר.
אם אני נוכחת בכל רגע בצורה מלאה במקום בו אני נמצאת.
אם אני מבינה שהאהבה היא אהבה, בלי הזדקקות, בלי פחד, מלאות.
אז -
אני חושבת שהשאלה המהותית היא לא האם להשאר או ללכת.

זה מה שאני רואה כרגע.

הלוואי שתאהב את עצמך

הלוואי שתאהב את עצמךאתמול-שעת צהרים-צומת תפוח, אני עומדת מחכה לטרמפ שיביא אותי הביתה לעפרה. במרחק כמה עשרות מטרים שתי נשים ומספר ילדים פלשתינים, מחכים גם הם לטרמפ/מונית שתביא אותם (הביתה שלהם?). לידי עצר רכב עם מספר ישראלי , הנהג פתח את החלון ושאל :"איך מגיעים לרמאללה? הבחור שעמד לידי בעט במכונית וצעק "יאללה יאללה רוח מן הון" הנהג ברח מהמקום. התקרבתי אל הבחור גדול הגוף ואמרתי לו:" הלוואי שתאהב את עצמך.." הוא הסתכל עלי ונשכב על גל האבנים שהוצב במקום לזכרו של אביתר שנרצח בצמת. עליתי על טרמפ שהביא אותי הביתה לעפרה-כל הדרך בכיתי.

כן

blue-flowersהיא אומרת

"ל-מה אני מתגעגעת?
זה מה שאני שואלת את עצמי

לזכרונות הטובים שלנו
למי שחשבתי שהוא והוא אף פעם לא היה
למה שהוא היה פעם והיום כבר לא
לאייך שהוא היה איתי והיום כבר לא
או אלי
לזו שהייתי פעם
עם לב רך
מאמינה באהבה אינסופית
רואה שהכאב עובר
וצלקות מתכסות
ומי זוכראותן בכלל
ויודעת
שאני אחת איתו
לא
משנה
מה."

ואני מסתכלת עליה בשקט,
מרגישה אותה חזק בגוף,
המקום הרגיש אצלי מתחת לשיכמה הימנית כואב ומושך פנימה והבטן מתכווצת למרכז משלה.
זה רגע שלא נחוצות בו מילים.
למעשה הן בלתי אפשריות.

לאט, בתנועה כמעט לא מורגשת
אני רואה שהיא ניגשת למקום היחיד,
אליו יש לה גישה.
ורק מי שמסתכל ממש טוב
יכול לחוש ואולי לראות
את ההתרחבות שקורית
כשאישה
אומרת
שוב
כן.

השתקפויות- לפעמים כשנדמה שהכול אבוד...

הפעם שלא כמנהגו לנוע בקלילות, להגיש קפה, ולדבר בחיבה,
הוא ישב מולי שלוב ידיים, מכווץ ומתוח.

דברנו על משמעות המפגש בין שני אנשים ומה שהם מרגישים אחד מול השני.
דברנו על ההזדמנות להתעורר לעצמנו האחד דרך האחר.
לנגד עיניו רצו תמונות של אותה אחת שמכעיסה אותו כבר זמן רב.
ככל שדיברתי על השתקפות. הטינה גברה ונדפה מכל נשימה שלו. ככל שתשומת הלב שלו הוסבה לעצמו , הכעס עלה והוא כמעט צרח אני "אני שונא ", "הייתי שם במצבים האלה! סבלתי בדיוק כמוה ! למה היא לא מקשיבה לי"
" אני שונא, שונא ושום דבר לא ישנה את דעתי עליה"

ישבתי עצובה מולו , רואה אותו כמו גן נעול, מבוצר בתוכו,
אולי שזה לא הזמן שלו, התדר במסע שלו...
כמעט וויתרתי , דרך ללא מוצא ...זה אבוד, הוא בוחר לא לראות ולא להיות.
הרמתי ידיים, אמרתי לו "אפשר שנדבר פעם אחרת",
הוא הסתכל עלי בחוסר אונים.
שפופה התקפלתי פנימה . שקט עבר בינינו.
הרגשתי משהו זז בשנינו. הכאב שהוא שידר היה חזק,
מצאתי את עצמי מדברת אתו על הכאב שהוא מרגיש עכשיו שהוא כל כך שונא. הקשבנו יחד לדופק שלו, ללחץ הדם, לחום בפנים , לרצון העז שלו להיעלם או לברוח מעצמו השונא.

משהו התמוסס בשנינו והדמעות החלו לרדת .
שנינו בכינו
הוא ראה חייך ואמר , אני מרגיש שנפתח לי פתח.

אני נותנת לו סודות שלי

גליה: " איזה כיף שהמון זמן לא פגשתי אותו, כי עכשיו יש לי המון מה לספר לו, על השן שנפלה לי ועל העגילים שעשיתי ועל היומולדת ועל ועל ועל..."
אני:"למה זה יותר כיף שיש לך המון מה לספר לו? מה ההבדל אם פשוט הייתם נפגשים?"
גליה:" לא יודעת להסביר..."
(חושבת קצת ואומרת): " אם היה לך חבר, לא היית רוצה לתת לו מתנות? חבר שאתה ממש אוהב?"
אני:" אה.. כן. כשאת מספרת לו ומשתפת אותו בדברים שלך זה כמו מתנות?"
גליה: "כן... אני נותנת לו סודות שלי..."
הבנתי.
למעשה, נזכרתי.
שיתוף הוא מתנה. לשתף מעצמי, גם במה שלא נראה לי מיוחד, זה לתת את עצמי במתנה.
וכשאני נותן את עצמי במתנה, אני כבר לא יכול, אין לי אפשרות, להמשיך להחיות בסרט שלי. להיות חפור בתוך מחשבותי.
וזה, לעמוד בתוך החיים. לשחות איתם.
אנא, שתפו עצמכם!
מוזמנים גם כאן בזמן אמת, וגם להתאמן כדי להתעורר יחד, וגם בכל מקום ודרך שלא יהיו- פשוט שתפו. ככה גם נזכר שכולנו אחד גדול.

איך זה היה נראה אם פשוט היינו מאמינים למה שאומרים לנו

a10אייך זה היה נראה אם פשוט היינו מאמינים למה שאומרים לנו?

שכשאומרים לנו שרוצים אותנו, בטח מתכוונים.
שכשמבקשים מאיתנו להוביל, באמת רוצים אותנו, ככה כמו שאנחנו ובאמת ילכו איתנו, כי הלא ביקשו.
ואייך זה היה נראה אם כשמישהו היה אומר שהוא אוהב, היינו יודעים שכל מה שהוא עושה זה ביטוי של האהבה הזו ושל אייך שהוא מצליח לאהוב.
ומה אם היינו מאמינים, שכשמישהו אומר לנו, שבכל פעם שהוא שומע אותנו, עוטפים אותו אהבה ויופי אדירים. מה אם היינו יודעים, שהוא באמת מתכוון לזה, ושאחר כך הוא גם לא יכול שלא להעביר את זה הלאה לכל מי שפוגש אותו. הם לא מבינים מה קרה לו מרב יופי.

הייתי רוצה שיאמינו לי, בפשטות, כשאני אומרת את זה לאנשים.
גם אם הם מפחדים.
גם אם הם לא רגילים.
רק משום שזו אמת.

שמש וירח – ריקוד של אהבה

תוך כדי תנועה סיבובית כשאני מתרגלת את הצעד הסופי שזה עתה למדתי, המנגינה הקצבית נרגעת. המנחה הקסומה מזמינה את כולנו להתמקד במישהו, להיות איתו בקשר עין ולהתקרב זה לזה.
אני לבד בפינה אחרת ליד המזרונים הריקים. מסתכלת ואין אף אחד לפגוש את מבטו ולהתקרב אליו. אני נשארת נטועה באדמה ומקשיבה , מרגישה במבוכה ואפילו חסרת אונים. אני שמה לב שאני לא זזה , הרגליים שלי אוחזות בקרקע, אני מבינה שהלב שלי רוצה להמשיך.
אורה מסבירה את התנועה הבאה, ריקוד הירח והשמש. האחד רוקד על צירו במרכז והשני מחולל סביבו במעגלים שלמים ולסירוגין מתחלפים התפקידים. הדגש היא על טיפוח תשומת הלב שלנו אל בן הזוג שאיתו אנחנו מחוללים.
אני מהססת , אך הרגליים שלי נושאות אותי, אני מתחילה לנוע מסביב לנקודה דמיונית ריקה במרכז ומבלי שאחשוב הפה שלי ממלמל דברים אני שומעת את עצמי מזמינה בתפילה איש יקר (שלא הגיע לפסטיבל) להצטרף אל הנקודה מרכז העיגול שלרגליי . אני מתעודדת נעשית ברורה לעצמי בוטחת וממשיכה להזמין , לקרוא לו, בוא , בוא...אני מרגישה אותו נוכח שם, אני ממשיכה לנוע סביבו הוא השמש ואני הירח, הוא מואר ואני מתחממת לאורו וברגע מסוים המנגינה נעשית קצבית יותר ואנחנו מחליפים מקומות , אני שמש והוא נע סביבי ויש חיבה וחום בינינו. אנחנו מחליפים תפקידים ואז כשהוא במרכז התנועה נעשית שקטה ועדינה חליל ברקע. אהובי כמו מתמוסס ונעלם בתוך אור שמתחזק ככל שמנגינת החליל נעשית עדינה וצלולה, ואני רואה אור גדול עוטף אותי מתוך המרכז החוצה . מכניס אותי תחת כנפיו. אני נעה שם סביב עצמי, בפנים ובחוץ מוצפת באהבה, והלב שלי נח בתחושה של קדושה שמח ושקט .
אני יכולה להמשיך כך עוד, עוד, עוד

האם אפשרי לא לאהוב ?

"קמתי לפנות בוקר בתחושת מועקה, מחשבה מוזרה עברה בי שהפסקתי לאהוב , תחושה של כלום כזה אדיש חלחל שם בבטן. שמרוב להיות צופה ומקשיבה הפכתי רחוקה ומתכווצת. זה היה מפחיד שאלתי את עצמי איך זה קורה שככה אני מרגישה? זה הזכיר לי את אתמול שבמהותו היה שונה מהרגיל שלי. אתמול ביקרה אותי בהפתעה חברה יקרה שלא ראיתי שנים, היא מקפידה לשמור על הקשר בינינו ונוהגת עד היום להתקשר לפחות פעמיים בשנה לפני החגים ולברך אותי ואת הוריי כל עוד היו בחיים. היא הודיעה לי שהיא מגיעה. אירחתי אותה בדירתי לשעה קלה, היא שמחה לראות את דירתי, שתינו קפה ויצאנו לאכול צהרים בחוץ. היא דיברה ודיברה וסיפרה על הילדים, המשפחה, פעילויות הספורט שלה ואני הקשבתי. נזכרנו קצת בבית הספר התיכון . אני הקשבתי ולא התחשק לי בכלל לדבר. למען האמת גם השאלות שלה היו כלליות ביותר . היא התלהבה מהאזור שלי, רצתה לטייל הקניונים המפוארים שנמצאים בקרבת מקום, התלהבה מהחנויות. סיפרה לבעלה בטלפון שהיא איתי בניו יורק... ואני הקשבתי. כשהיא נסעה בסביבות שש בערב , חזרתי הביתה וקרסתי עייפה ויבשה לתוך שינה שהתעוררתי ממנה בארבע לפנות בוקר. עצובה ומבולבלת , לא אוהבת? עברתי במחשבה בחטף על מספר אנשים קרובים ניסיתי לבדוק כמו שבודקים דופק מה אני מרגישה? ולשניות הרגשתי אדישות מוחלטת ... אולי קצת אכפתיות , כן , כן רוצה שיהיה להם טוב...אבל אוהבת ? אט, אט באו דמעות לעיניים שלי זלגו לאט לצידי הפנים לאוזניים וככה בשכיבה נזכרתי לחמול קצת על עצמי ולהרפות, נזכרתי שלא קיימת באמת אפשרות אמתית שאני לא אוהבת אף אחד. נכון? "
השאלה נשארה פתוחה גם היום כשנעתי לתוך חיי , הדבר שהתבהר לי הוא שהשאלה הזאת לא נולדה לפני מספר ימים בעקבות הביקור המדהים של ידידתי היקרה . היא פשוט קיבלה צורה מוחשית יותר.

אולי אהבה

כבר שלושה ימים אני חיה בין דפי הספר "מוזיאון התמימים",
אמרתי חיה וזה עוד לא אומר כלום.
אני ממש מטיילת בין הדפים נושמת מילה ועוד מילה. מדובר באחד הקטעים להערכתי המתסכלים , כואבים ומגדלים ביותר בספר הזה. אני קוראת ומרגישה את התנודות בבטן המתהפכת בי , מופתעת מעצמי שאינני מדפדפת מהר קדימה כדי לספק את הסקרנות בעלילה עצמה, דבר שבעצם איבד את חשיבותו מההתחלה . אני כאילו פוסעת עם הדמות משלבת איתה ידיים כדי לעשות את הדרך איתה , משהו אומר לי שזה כמו המסע שלי ללב האהבה.
בשביל לקצר זהו קטע ארוך מאוד המתאר שמונה שנים רצופות בהן גיבור הספר מגיע כמעט כל יום לביתה של אהובתו הנשואה לגבר צעיר אחר, לוקח אותם לצפות בסרטים בבתי הקולנוע תחת עילה שהוא יממן הפקת סרט עתידי שבעלה יביים וישלב אותה כשחקנית ראשית , והוא מבלה איתה ועם משפחתה רוב השנים סביב שולחן אוכל ,אוכל איתם ארוחות ערב ו צופה איתם בטלוויזיה . הוא עושה את כל הפעולות הללו ובלבד שיוכל להיות ליד אהובתו ולהסתכל עליה.
הקריאה מאוד מטלטלת אותי בין הרגשות שנעים בין סלידה תסכול ורחמים לבין עונג עצום שהולך ומתפתח ושחרור מלא של הנשמה לי , אני שמה לב שבהדרגה אני מתמלאת הערכה והערצה לאהבה ולתמימות חסרת מעצורים, ליופי ולשימור הרגש הטהור של אושר אמיתי שבאהבה ללא תנאי. כמו אוסף של פנינים יקרות, מסרק קטן , בקבוק שתייה או ממחתה כולם חפצים שאהובתו נגעה בהם.
אני מתמסרת לתיאור המפורט של החפצים והרגעים הקטנים המאושרים של חיוך קטן, מילה חלקית ואפילו סתם תנועה בזוית הפה , שברירים של זמן אמת או כפי שהסופר קורא להם "עכשיו" ועוד "עכשיו" שהוא אוסף אותם פריט ועוד פריט למוזיאון התמימות. הפריטים הקטנים שהופכים שמונה שנים לתקופה של אושר קסום טובל באהבה .
הספר הגיע אל פתחי בזמן , הוא מונח אצלי כבר לפחות חודש וחצי ו"עכשיו" הגיע הזמן שלו.
שנים היה נדמה לי שזה בדיוק מה שאני עושה , שככה אני נעה. אוספת פריטים לתוך מוזיאון התמימים שלי. ומזה זמן מה התגנב אלי הספק... אפשר שזהו עוד אחד הבלבולים או התעתועים של המחשבה, אך הספק הזה מכרסם וכואב., המחשבה שאני מגוחכת באהבתי, עיוורת או סתם טיפשה עולה לפעמים וכואב. האפשרות שאיבדתי את התמימות הזאת מתישה אותי ומבישה.
והספר הזה לכאורה מחדד את הדילמה הזאת אך מפגיש אותי אם יופי ושלווה עצומים. אני שמה לב עכשיו שאני ממש שמחה . אני מחכה להתפנות כדי להמשיך את הקריאה. משהו בתוכי נותן לי לדעת שמה שלא יקרה ואיך שזה יהיה אני יודעת ממקום שקט ומלא שאני אוהבת.
אני מוכנה להתחכך עם הספק ולהתפענח לעצמי שוב ושוב. בשביל להתעורר עוד פעם ועוד פעם ולהיזכר שאני אוהבת , אני אהבה.

יחסים ואהבה

היום עשיתי דבר שמעולם עד כמה שזכור לי לא עשיתי קודם לכן .
ניגשתי לאישה שלא פגשתי אף פעם , לאחר שרקדה מולי במשך כחצי שעה , וחיבקתי אותה חיבוק חזק. הרגשתי את פעימות הלב שלה. היא אחזה בי הניחה ראש על כתפי ולחשה לי ברעד " תודה שהיית כל כך איתי כל הזמן כשרקדתי, ראיתי אותך, היית שם איתי כל הזמן. תודה "
וידעתי בהתרגשות גדולה את עוצמתם של יחסים בלי לדעת את המילים.
וידעתי שאפשר שלא אפגוש אותה לעולם שוב ואפשר שכן ושזה בכלל לא משנה.
ידעתי חיבור של חסד שבא מתוך תנועת הלב והיענות העמוקה לקריאה הזו .

לאחר מספר שעות כשתפתי אמרו לי " מה באמת מעולם לא...? אז אפשר לברך על זה שזה סוף סוף קרה. "
ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי לשמוח או לבכות ?
שתקתי , קצת בכיתי על עצמי וגם קצת שמחתי , נזכרתי בדפיקות הלב ובמבט של אותה אישה שהסתכלה ישר לתוך העיניים שלי כשהתנתקנו זו מזו.
רוצה לזכור להקשיב לקול הקורא הזה לעיתים קרובות יותר,
אלוהים, אני מתפללת להתעורר אליו עוד ועוד .

אהבה

אהבה איננה מצב, כי ממצבים אפשר ליפול .מצבים יכולים להסתיים.
אהבה לא.
אהבה איננה רגש, כי רגשות נגמרים ומשתנים כשמחשבה משתנה.
אהבה לא.
לא אהבה באמת.
אנחנו מתבלבלים לא מעט, וחושבים שתמונות של אהבה, פלקטים שלה, הם מה שהיא באמת. זו טעות. הן צורות. אפשרויות מתוך אינסוף.
אי אפשר לתפוס אהבה, אבל אפשר לדעת אותה. זהו טבענו האמיתי, שורש נשמתנו, החומר שממנו קורצנו, רוחינו. אפשר לשיר עליה, לצייר אותה, לרמוז עליה, להיות עדים לה. היא שם כל הזמן. המחשבות והרגשות לא יכולים לשנות אותה או להזיז אותה. היא יציבה מאד. נוכחת מאד ונצחית.
כשאנחנו לא יכולים לתפוס משהו, להגדיר אותו ולאחוז בו (כמו שאנחנו לא יכולים לאחוז בידיינו רוח), מה שאנחנו כן יכולים לעשות הוא להתחיות ממנה. לתת לה לחדור לתוכנו ולעורר את החיות הטבעית שזורמת בנו תמיד.
להתמסר למה שעובר בתוכינו ומעורר ומפרק ופותח ומשנה צורה ומאיר ומעורר, הוא שמפגיש אותנו פנים מול פנים עם טבענו האמיתי: האחד המשתקף בנו בפשטות ובישירות. היותינו מוליכים של אור ואנרגית חיים. היותנו ייחודיים כמו גל ובו זמנית האוקיינוס עצמו.
לדעת את זה ולחיות את זה- זו אהבה.
להיות אהבה.

לבד, ביחד. סוד היחסים

בזמן האחרון אלישיב אומר לי שאולי היתה לי אחות תאומה שאבדה, משהי שאיתי תמיד תמיד,שאני בשיחה תמידית איתה, שאנחנו יחד ממש, צמודות, עושות אותן צעדים ,מתלבטות אותן התלבטויות, נושמות יחד אותה נשימה.
זה עולה הרבה ביני ובין אלישיב. לפעמים אני בלי לשאול מניחה אותו במקום הזה, כאלו אומרת לו, בלי להגיד, תעשה איתי הכל הכל, ביחד, תהיה לי בתוך הראש תבין אותי עד הסוף... הרגעים בהם זה מתחיל לצרום חזק ,זה כשאני ממשיכה אפילו עוד קצת ואומרת לו, שוב בלי להגיד, תבין אותי יותר ממני, תעשה לפני שאני עושה, תעשה מה שנראה לי שנכון שתעשה עכשו.. אופס שכחתי שאנחנו לא אחד, שאתה אחר, אדם בפני עצמו, בנפרד ממני. שכחתי שגם אני נפרדת...
במדרש מספרים על אדם וחוה שהיו אחד מחוברים גב לגב כדי להפוך אותם לשניים היה צריך לנסר, מדברים על כאב הנסירה, ואחריו רגע הפגישה פנים לפנים, שני אנשים שונים, כמה יופי. אז מתחיל המפגש, הסיפור, הדיבור, אז קורת ההפריה, מתחילה הדינמיקה.
הבנתי גם עם הזמן שאני גם ממש צריכה את הלבד. להיות בנפרד, בלי אף אחד, שם יש שקט ואני שומעת את המחשבות שלי ומרגישה את הרגשות שלי ונחה.
אחכ אני נפגשת שוב ואני מתרגשת לגלות כמה אני פתוחה ופנויה וסקרנית למפגש הזה, כמה מתיקות ויופי יש בשני בלי ההתערבות שלי וכמה קל לי להביא את הנוכחות והיופי שלי בלי ההתערבות שלו, או של כל אחד אחר.
יחסים הם עולם שלם, סודי. יש בתוכם מבנים דקויות וזרמים שאי אפשר לראות מבחוץ.. כימיה של מולקולות שנפגשות..
המון נסתר, מעט גלוי.
לומדת לא להאמין יותר מדי לסיפור שאני מספרת על היחסים, לא עם אלישיב, לא עם הילדים, לא עם חברות. הסיפור הוא מענין, הוא יפה, הוא מגיע מהתבוננות. רגע אחד של התבוננות. אם נשאר פתוחים ומתבוננים כל הזמן, נראה שכל רגע שונה ושהסיפור מקבע ומסדר ונאחז, לעומת היחסים באמת, שהם ריקוד ותנועה ושינוי והתעוררות כל רגע. רותי אמרה לי פעם- אל תאמיני למיתולוגיות משפחתיות.. וראיתי. אי אפשר לספר משהו על משהו שיחזיק שנים, זה עוול. אי אפשר לספר עלי משהו .אני משתנה המון. אפשר לדבר ולהפגש ולהתעורר.

צליל של אהבה-

מתיישבת לכתוב ,-
הארקה-התחברות לרצון עכשווי.
שהייה
רוצה –כן-
רוצה להרחיב גבולות של "עצמי"
רוצה לרווח את ההדבקות שיוצרת , בין תסריטים פנימיים לבין המציאות.
רוצה לחייך כשאומרת -"מציאות"
רוצה להקשיב מלב פתוח ,נוכח .
רוצה מחויבות פנימית למקור הרצון.
רוצה רכות , כששום דבר מאלה ,אינו מתממש

ריש וצדיק –אותיות עם צליל קשה משהו,
בוחרת צליל של אהבה

נרטיב אישי כמקדם זמן אמת

החברה שלנו מורכבת מפסיפס אנושי מדהים שאנו רואים אותו כאחד. פסיפס אנושי ,מגוון של יחידים, שיש בהם כל כך הרבה במשותף..לכל אחד ואחת את הסיפור האישי שלו, בכל סיפור מודגשים החוזקות והכוחות שבני אנוש רכשו מהסביבה ומהאהובים .למדנו בגישה הנרטיבית שההקשבה לסיפור של האחר מתוך אהבה וסקרנות נותנת לאחר להרגיש אהוב ומוערך.
אתמול זה קרה בקבוצת הכתיבה.היתה סקרנות להכיר לודעת והיתה הקשבה באוזן השלישית.כל אחת רצתה להכיר את השנייה לעומק וזה קרה, כאשר מיכל שאלה אותי :היאם איפוא גדלת???

אימון על אחריות ואהבה

ס. צפה בי מודעות ,בהמשך לפגישתנו ,עד כמה אני נושאת ,שלא לצורך ,משהו שנראה כמו אחריות להרגשה הטובה ,לתנועת הכנפים , של האנשים סביבי בכלל ,והקרובים לי בפרט. משהו מאד עתיק וראשוני , שמזהה בו תערובת של איכות מיטיבה שבי ,ובלבול. מבקשת שאלה מכוונת ,כי הרגש הראשוני שעולה עכשיו ,הוא קלילות ושמחה מהאפשרות לפגוש את זה איתך
ר. מבינה. חשבי על הרצון לקחת האחריות על כך שהאנשים שסביבך והקרובים לך בפרט ירגישו טוב ויעופו. מה הרגש שעולה בך עכשיו?
ס. כובד ,עול ,חוסר אונים ,הכל סמיך
ר. אוקי. אז כשכבד וזה עול ואין שום דבר שאת יכולה לעשות כדי לשנות את זה, ואין תנועה קלה ופשוטה אפשרית- מה הרגש שעולה בך?
ס. ייאוש מותשות
ר. תרגישי את הייאוש הזה בגוף. תני לו לשוט בתוכך. זה לא ממש יאוש אלא עייפות תהומית. נכון?
ס. נכון מאד
ר. אוקי. אז תני לעייפות הכבדה הזו לשוט בגוף שלך. פתחי בפניה הכל. לאן שהיא רוצה להיכנס, תני לה. היא מורה גדולה. ובזמן המתאים תתבונני על המחשבה שגורמת לעייפות הזו. משפט פשוט
ס. אוקי.אני בביצה אין סופית,גפים חסרות כוח לחלוטין
ר.אני מבינה. ביצה זו מטאפורה. אם תגידי בפשטות מה המחשבה שמעייפת מה תאמרי? מה בפועל זו הביצה הזו?
ס. תקועה ,חסרת כוחות ,במצב מיותר
ר. יקרה, נסחי משפט. אני לא סתם מתעקשת. כשאנחנו אומרים משפט אנחנו עומדים מול מציאות שאנחנו רואים לנגד עיננו. אני מדברת ברור או להדגים?
ר. מבקשת הדגמה
ס. כשאני מאמינה למחשבה, שאני צריכה לעשות שכולם לידי ירגישו טוב, זה משאיר אותי בלי תנועה ולוקחאת כל הכוחות שלי, סתם ואני לא מצליחה להפסיק, אז נשארת מותשת. משהו כזה.
שאני מאמינה למחשבה שאני אמורה ,שיש לי הכוח ,לגרום לאנשים להרגיש טוב ,אני מאבדת קשר עם הלב שלי ,מתרוקנת ,וגם לא באמת רואה את מי שמולי . נכנסת לתפקיד.
ר. אוקי. אז מה שמתיש אותך זה שאת מאבדת את הקשר עם הלב שלך ואז עם המציאות כפי שהיא. נכון?
ס.כן
ר. אוקי, מרחיבה:
את לא מותשת מזה שאת רוצה שלאנשים יהיה טוב או שהם ירגישו טוב. זה משהו שהוא הטבע שלנו. אנחנו יודעים ומכירים את מצב ההוויה השרוייה בעצמה. זה מצב שבו הכל שלם. זה לא טוב שהוא הפוך מרע אלא כמו "וירא כי טוב". הכל שלם. הכל מונח במקומו. הכל אחד. וזו עבודה. אבל
אנחנו עולים לראש , מאמינים שהאחר נפרד ממני, יוצרים תמונה של מה זה =טוב, ואז מתבלבלים שוב וחושבים שאנחנו יכולים לקחת אחריות על מה שהאחר מרגיש ולגרום לו להרגיש משהו או למנוע ממנו כאב.
זה גורם לנו להאמין למה שהשכל שלנו רואה ולהישאר בראש, מחפשים פתרון, מכלים את כוחנו במאמץ ומתוסכלים. כי אנחנו רחוקים מן התנועה ההרמונית הטבעית, מאמינים שאנחנו נפרדים ושבשביל הרמוניה אנחנו צריכים לעבוד. מדבר אלייך?
ס. מאד. מבקשת לחקור יותר ,איך מיישמת את היופי שהבאת כאן
ר. איתי או בעצמך בתוך החיים?
ס. אם אפשר איתך
ר. אייך היית רוצה? דרך שאלה או תאור מצב או משהו אחר?
ס.אמא שלי מאושפזת אחרי ניתוח אורטופדי. כואב לה הגוף ,כואב לה הלבד ,חוסר האונים ,וכו. פוגשת רגעים של אהבה פשוטה כלפיה ,ואז מרגישה ממש את מה שאת אומרת לגבי התנועה ההרמונית ,אבל זה חמקני מאד.

כשאנחנו מקשיבים להרמוניה הטבעית והאמיתית, אנחנו רוצים לדעת, שיתערבו גם מחשבות. שזה אומר, שאנחנו לא מנסים בכח לשמור על המצב של ההרמוניה, כי זו כבר לא ההרמוניה הטבעית אלא זו פרי השכל. לכן, אם עולה רגש חזק ארצה להסתכל על מחשבה וןלא להתרגז או להיות מתוסכלת או לפחד, על זה שהיא עלתה. זה אנחנו. בני אדם. וכך לנוע בלי התנגדות

ס. מדבר אלי.את אומרת להתבונן במעבר מחוית הזרימה , למחשבות ומאמץ ,ולנוע גם עם זה? כל כך קל מולך...מרגישה שיש לי את ניצני היכולת ,גם עם אחרים. מרגישה שקט ,שמצטרף להכרת תודה מתמשכת ,מעצם הנוכחות הנותנת שלך
ר. בשמחה גדולה

אהבה טהורה

אני רואה אותן סובלות.
הן מנסות למשוך ולהראות את היופי שבלעוף
בלעשות ולחיות את זה
והן מפחדות
כי משהו בתוכן מתחיל לדעת
שאולי הם לא יעופו איתן.

היא ישבה על הכיסא עם הרגלים מקופלות אל גופה
כפות הידיים צמודות זו לזו והדוקות לפה
העיניים שלה עם שאלה ופחד.
יפה. מאד יפה.
היא אמרה שהרבה חברים מתגרשים
ושזה פותח המון שאלות,
על אייך יודעים שלא נרדמת
בתוך הסדר שאמור להגן ובעצם מערפל ומכבה.
על איך יודעים שאת לא מספרת לעצמך סיפורים, כשבעצם זה לא. זה פשוט לא.

ברגע מסויים באימון שיתפתי בידיעה, שלפעמים הם לא עפים, אבל הם מבקשים ממך לעוף. מתפעלים כל כך מן המעוף היפהפה ומודים לך כשהם נסוכי השראה.
בקע ממנה קול שהיה בו משהו בין זעקה לאנחת רווחה עמוקה עמוקה.
קודם היא אמרה שזה כל כך עצוב ומיד אחר כך, היא אמרה שזה כל כך משחרר .היא נזכרה, שהוא תמיד אומר לה לעוף. שהוא לא אמר את זה במילים אבל בעצם, הוא אומר לה שאולי הוא לא יצליח לעוף איתה ושזה בסדר.
היא בכתה בכי חי מאד, ותוך שהיא חוזרת ואומרת שוב בחיוך גדול עם דמעות "זה כל כך משחרר" היא מסתכלת אלי ,פנים פתוחות וקורנות ואומרת "זאת פשוט אהבה טהורה. זאת פשוט אהבה טהורה".
ואני, יושבת על הכיסא ממול מוקסמת ממנה, בוכה בעצמי על עצמי ושומעת אותי אומרת לה, שאולי גם אני עוד לא נכנעתי. אולי גם אני עוד לא הסכמתי באמת לעוף בלעדיו או בלי הידיעה הוודאית שהוא יעוף . ואולי גם אני עוד לא אמרתי כן למעוף שרואה אותו על האדמה, מסתכל ומחייך.
אני בוכה כשאני כותבת עכשיו, אז אני הופכת את האולי לתפילה.
לומר כן.
לא לחכות ולא לוותר.
אהבה.
אמן.

 

תנועה

אם זה לא הולך לכיוון אחד, לנסות לכייון השני,נגיד,התנועה שאליה השריר מתכווץ. לנוע עם הכיוון שהולך. עם מה שזז. גם אם נדמה שזה הולך לשום מקום. כמו אגרוף.

יערה דבש ואיל שמש (קידאנס) מלמדים אותי על עקרונות התנועה של משה לפדנקרייז והאופן בו הם מתקיימים בזמן אמת.

אהבה

כשאין כבר סיבות לאהבה
וכל הערוצים הרגילים מוצו
ולפעמים נכשלו
כשאנחנו עייפים ממאמץ ומאכזבה
כשנראה לנו שהכל מוכר כבר עד לשד עצמותינו

אנחנו יכולים לשים לב
שקורה שם משהו
שמתרחשת תנועה
חזקה.

אם ברגע הזה, נאמין שאם אנחנו לא מבינים
או לא רואים
אז אין שם שום דבר,
נחשוב שהאהבה נגמרה.
(כי למדנו לחשוב שמה שאנחנו רואים זה מה שיש
וכל השאר סתם דמיון).
אבל
אם נשכיל לדעת
ונרחיב את ליבינו לזכור
אז נדע
שאהבה לא נמצאת במימד ההבנות
ולא במישור של הדברים הנתפסים.
ואז נאהב
פשוט
כי ככה.

אהבה

אהבה

"במדרש מספרים על אדם וחוה שהיו אחד מחוברים גב לגב כדי להפוך אותם לשניים היה צריך לנסר, מדברים על כאב הנסירה, ואחריו רגע הפגישה פנים לפנים, שני אנשים שונים, כמה יופי. אז מתחיל המפגש, הסיפור, הדיבור, אז קורת ההפריה, מתחילה הדינמיקה. "
ככה כתבה הדר. ואני, כשקראתי אותה, וכל גופי התעורר למילותיה, הרגשתי כאב גדול חוצה את גופי, כמו ברק.
אולי משם התחילה הגלות. בדיוק מן הרגע הזה, שבו נוסרנו. אולי בדיוק שם עברנו מן האחד לביחד. מאז אנחנו מתעסקים בלהתקרב, בהאם, בכמה, באילו תנאים, בתחזוקה, בעבודה על היחסים, בפרידות, בחיפוש, בשלי ושלך, בלהישיר מבט ולרצות עוד, בלגלות מה הוא רוצה ואייך לתת לו את זה ובכאב על זה שהוא לא מבין אותי בלי שאמרתי.
הרבה פעמים בחיי, הישיר אלי האיש שאני אוהבת מבט ואמר "מה את רוצה שאני אגיד עכשיו?". הוא לא אמר את זה בהתרסה אלא בחוסר אונים.
ובכל פעם שהייתי שומעת את המשפט הזה, ובכל פעם שאני שומעת אותו היום, אני מרגישה בדידות תהומית. כל כך עמוקה, כאילו באמת אף פעם לא הייתי ביחד.
הרגע הזה עובר, אבל נשאר כאב כרוני.
אולי לא היינו צריכים בכלל להיות מנוסרים.
אולי להיות דבוקים בגב זה בדיוק הטבע שלנו?
להיות אחד
לדעת את האחר לא דרך השכל
ולדעת שכל העולם מונח שם עבורך. רק בשבילך.
הכל מונח במקומו.

אני חושבת שלזה אני בעצם מתגעגעת כל ימי חיי.
לא לשאלה- מה את רוצה שאני אגיד
אלא לידיעה שלו אותי ללא צורך במילה או מבט.
כי זה הטבע שלנו.
אחד.

חיפוש באתר

ידע חדש שפורסם

עשו לנו לייק בפייסבוק