לא לדעת

סודות

23---6כמה אני מתגעגעת למשחק ילדות אהוב אחד. קראנו לזה "סודות".
העניין היה כזה: למצוא ברחוב חתיכת זכוכית שבורה. ועוד כמה אוצרות קטנטנים: עטיפה של סוכריה, עלי כותרת של פרחים, חרוז, הכל מתאים.
ואז מוצאים מקום סודי, מתחת לאיזה שיח, חופרים קצת באדמה, מסדרים את האוצרות ומעליהם את הזכוכית. בזהירות בזהירות, מכסים באדמה, שלא יראו שבכלל חפרנו שם. מסמנים את המקום בסימן סודי.
ואחר כך מתגנבים לשם בשקט, מוצאים את המקום המדוייק, חופרים לאט לאט – ואיזו התרגשות, האצבעות ממששות לפתע את הזכוכית החלקלקה, והיא כמו צהר לעולם הדמיון, ומתחתיה צבעים ומרקמים. מסתכלים, שוטפים את העיניים ביופי הסודי, ומכסים שוב.
לא יודעת מי המציא את המשחק או הטכס הזה. ובטח כבר יותר מארבעים שנה לא החבאתי לי "סוד" באדמה בגינה הציבורית. אבל עד היום, כשאני הולכת ברחוב ועיני צדה חתיכת חרסינה שבורה, או זכוכית ירוקה או כחולה (כחולה! הכי שווה! הכי נדירה!), איזו כמיהה מתעוררת בלב.

והרי לא צריך הרבה. הדברים הקטנים, אם אני רק עוצרת לידם רגע, יושבת לידם ומסתכלת בשקט, הם המרחיבים באמת את הנשמה.

לוקחת רשות לא לדעת

22---14רוצה לקחת לעצמי את הרשות ״ לא לדעת ״
רוצה להזכיר לעצמי להקשיב
לוקחת לעצמי את הרשות לשאול
לפעמים לשאול בקול ולפעמים בשתיקה

זה לא פשוט לי בכלל להסכים לא לדעת
זה לא קל לראות שאני באמת לא יודעת
לא הורגלתי לא לדעת
להיפך.

כשאני מוכנה לזה
נפער חלל בחזה
אני נושמת לתוכו

פעם הייתי מקבלת סחרחורת כשהסכמתי לראות שאני לא יודעת

המוח היה משתולל , (ולפעמים גם היום)
מציף אותי בהמון מידע
הוא כמעט היה יוצא מדעתו
״ מה זאת אומרת לא יודעת? את כן ״
"הנה והנה... ואת כן יודעת ..."

גם עכשיו אני שמה לב לרגעים ולשניות שהוא כמעט עומד לנצח.
רגישה לדקויות שבהן הוא שולח תשובות ופתרונות מתוחכמים מאוד

מתבלבלת
עומדת שם לפעמים ריקה ומפוחדת
מול הנחישות העיוורת של מכונת המידע

ואז קורה משהו מדהים
בדיוק כשהמוח עומד להכריע
משהו פשוט כמו נשימה או סתם תנועה קלה של הגוף שלי
ואפילו גירוד קל בכף היד
מזכירים לי קלילות ומרחבים שמחכים לי

עוד היסוס קל,
רגע לפני שמתגבש לו רעיון כבד
שסובל מהגיון בריא
שעומד לשקוע עמוק לקרקעית הבטן שלי
ממש רגע לפני.
ואני לפעמים מצליחה למלט את עצמי אל המישורים החופשיים.
יש לזה קול של שריקה
כמו פקק שחילץ את עצמו
אני צפה מרוקנת כמו נייר לקמוס
שלא ספג דבר במעבדה
מרחפת במרחב עצום ללא מטרה

לפעמים זה ממש לזמן קצר

עוד על ..."להסכים לא לדעת"

22---13היום המשכתי להרהר בדברים שכתבתי אתמול
על הרשות להסכים לא לדעת.
נשאלתי גם שאלה שלא היה פשוט להסתכל עליה.

אני מזמינה את עצמי להתבהרות נוספת.

שואלת מה מדויק ומתבהר תוך כדי הטמעה של הדברים ? ותוהה שוב לגבי חשיבותו של המידע.

כשאני מסתכלת הערב על מהות התנועה שלנו (שלי) בעולם
אני מזהה שתי תנועות חזקות שכנראה תמשכנה להתרוצץ .

האחת זורמת עם המידע, נובעת ממנו וחוזרת אליו נאחזת בציפורניה.
שהרי הוא- המידע, ימשיך להצטבר בראש שלנו כל הזמן
בחלקו הגדול ימצא את מקומו במגירות ישנות מסומנות כבר מזמן
כותרות - נוסחאות מכוונות את ״החיים״ , מנחות איך לעשות? מה נכון? ומה לא כדאי?
והמוח ימשיך להנפיק המלצות והוראות בצורה בינארית ״זה כן״ , ״זה לא״ ואפילו ישכנע.

ואני שואלת את עצמי האם זה מספיק בשביל חיים?
רגע ! לא רוצה לרוץ עם תשובה.
באמת שאינני בטוחה ואני משהה את התשובה.
נושמת עם השאלה.

התנועה האחרת שונה בתכלית מן הראשונה. נעה בתוכנו .
היא איננה תלויה בשום אינפורמציה חיצונית.
היא איננה נובעת כמסקנה או מתגלמת כתובנה מלומדה.
היא איננה מראה את עצמה כמו פקודה לפעולה או סוג של מסקנה.

אתם יכולים להרגיש אותה אפילו עכשיו.

זוהי תנועת שזורמת ונובעת ממקורות פנימיים נעלמים
אפשר מסתוריים , חיבור אל הרוח המפעמת ועוברת דרכנו.
לפעמים נדמה שהיא שם הרבה לפני שנולדנו.
היא פשוטה וטבעית, נעה ומרקידה אותנו בריקוד מושלם עם העולם כולו. היא מדויקת, מסונכרנת ללא שום אנליזה של המחשבה שלנו.

אני לא יכולה לתכנת אותה, גם אתם לא. רואים את זה?
אני רק יכולה להקשיב לה ולסמוך עליה שבזמן מדויק היא תראה את עצמה ותיקח אותי יחד אתה, תעיף אותי הרחק מעבר למוגבלות של נוסחאות מאובנות שהמוח יכול להנפיק על סמך המידע שצבר.

האם אני יכולה להעדיף תנועה אחת על השנייה ?
למה כל כך קשה לוותר על השליטה של המידע?
פחד ? כמיהה לשליטה?
אני נעה בין שתי התנועות
כמהה לשחק את משחק ההעדפה ?
יש לי בחירה ?

לפעמים נדמה לי שכן, וזה קורה

מרגיש לי נכון להתמסר לתנועה הזאת.
יש קוראים לה גם נשמה או פעימה - כמו רוח קדושה.
אני יכולה לזהות מקומות שבהן היא מופיעה
נוסחאות מתמוססות, אפילו ההגיוניות ביותר
ומבלי שנדע מאיפה זה בא לנו ,
ככה מופיע משהו אחר שמראה את עצמו, משהו שלא קראנו עליו בשום מקום.
וזה מושלם

אני מאחלת את עצמי להיות ערה לראות ולזהות את שתי התנועות ולחיות ביופי ובחיבור עם אותה פעימת חיים . אתמול חשבתי שהפתרון הוא להסכים להניח בצד את מערכת המידע . זה איננו העיקר.
היום אני רוצה להמשיך ולהזכיר לעצמי להתמסר לאותה איכות עתיקה המוטבעת בנו שתבצבץ שוב ותנחה אותנו הלאה.

רק להיכנס לתנועה

לא לדעתלהתחיל חדש , בלי לדעת מה יקרה.
רק להכנס לתנועה, הידיים עושות מה שעושות, הגוף נע לאן שהוא נע.
ולמרות שיש חלום מה יכול להיות, הקשר בינו לבין התוצאה עלול להיות מקרי בלבד.
שמה לב שעולה חרדה, מכך שאני לא יודעת מה יהיה.
לא בטוחה שאצליח לעשות ולהיות כמו שמצופה ממני.
לחייך חיוך קטן, כי האמנתי שאני העושה...
ולראות מה כבר מתהווה.
בסוף, שהיצירה כמעט שלמה, לגלות את הניסים הקטנים ששזורים בתוכה.
להודות.
ללמוד שלא אני היוצרת והעושה, אבל היצירה התאפשרה כשהתמסרתי ואמרתי ״כן״ לתנועה שנבעה דרכי.
הישן נשל תוך כדי, היו בדרך רגעים שהעור החשוף היה פגיע ,פחדים ישנים התעוררו.
אבל ה״כן״ איפשר לישן להגמר ולעזוב.
כמו עץ שמסכים לשלכת.
אפילו שיש בזה מוות קטן.
כמה יופי מתגלה בעלים הנושרים.

אני לא יודעת

בעולם הפחד, בעולם של חסר ורייק, של חייב וצריך, של האיום המתמיד המחכה, הכישלון האפשרי- לא לדעת זו סכנה מוחשית. כמו מטרה נייחת במטווח. פגיעה בטוחה. פיגור וודאי. הפסד. החמצה. את הופך למושא לגיחוך.
קוד הפעולה שמתווה עולם הפחד כשאתה מוצא את עצמך לא יודע הוא- תסתיר, תעמיד פנים שאתה בשליטה ותמהר לדעת או לכרות ברית עם אלה שיודעים.

לא כך בעולם המלאות, בעולם האור, בעולם ה-כן.
כאן החוקים הם שונים.
עדיין קיים כאן לא לדעת שמקורו בבורות או בעצלנות. כאן נלך לעיתים ללמוד ולהתפקח.
אולם הלא לדעת הייחודי של עולם האור המתפשט, הוא השער אל המסתורין.

כאשר אני מכירה בכך שאינני יודעת, סימן שעולם נגמר. שמחשבה הסתיימה.
כשמחשבה מסתיימת, יחד איתה מסתיימים כללי משחק, נגמרת לוגיקה וצורת מחשבה שלמה, והעולם נראה במידה רבה כמו דף חלק. חזרנו לנקודת 0. ריק.
כמתורגלים , כמעט מאולפים, לכלליו של עולם הפחד (חייב להשיג, חייב למנוע, חייב לפתור) נקודת ה 0 שולחת לפעלתנות תזזיתית ופחד עולה.
אולם, אם כשאני רואה שאני לא יודעת, אני עומדת בשקט, נושמת, לא מתנגדת, לא נלחמת, לא מתכווצת ולא נעלמת- קורה משהו יפה בצורה מיוחדת.
אז אראה את מה נמצא מעבר לעולם שנגמר.
את מה שאיננו המחשבות הישנות ואיננו נתפס על ידי השכל.
את מה שהוא אמיתי יותר ומלא יותר. שאיננו שבוי על ידי מחשבה או תפיסה.

שם אני חשה שלווה.
אני בבית.
אין צורך לצאת. אין צורך להגיע למקום כלשהו.

שם אני בהרפייה מלאה
"הרפו ודעו , אנוכי אלוקיכם".
בהרפייה אני רואה מתוך שדה ראיה רחב ומלא
מתוך הרפייה אני בקליטה פתוחה, יודעת הרבה יותר
מתוך הרפייה אני רואה תנועה, חופש , יצירה, אינסוף אפשרויות.

סוף סוף עולם נגמר.
פחות מחיצות
פחות התניות
פחות עומס
פחות בורות.

תודה.
אמן.

לא לדעת- הוראות הפעלה

כשאתה חי יודע שאתה לא יודע, בעצם אתה חי ער לכך שגם הדברים שאתה מאד מאד מאמין בהם ומזוהה עימם, אינם אלא מחשבותיך כעת, אמונותיך להיום, נבנות על בסיס מה שגילית עד כה.
ומאד יכול להיות שהן מבוססות על אי הבנות בסיסיות שיהיה יום ותתפקח מהן.
(השמש סובבת סביב כדור הארץ, כדור הארץ שטוח...).

אם כך, מהי המשמעות של לחיות חיים פרקטיים עם שתי רגליים על האדמה מתוך ההכרה הזו שבאמת, בבסיס- אני לא באמת יודע במובן העמוק והמוחלט של המילה.

כמה הצעות:
א. אני מקשיב למחשבות שלי, אלה שגורמות לי להיות כל כך בטוח במה שאני רואה. שומר איתן על קשר עיין ושואל את עצמי מידי פעם- מעניין אייך החיים שלי מושפעים מן העובדה שאני מאמין במחשבה ש....
(מעניין אייך החיים שלי מ ושפעים מן המחשבה שאי אפשר לסמוך על איש באמת. שאם אני רוצה שמשהו יקרה כמו שאני רוצה אני חייב לעשות אותו בעצמי)

ב. שלא כמו בעולם הפחד, בו אני עושה כדי שדברים יקרו או לא יקרו, שבו אני מנסה לשלוט באמצעות מעשי,
בחיים שנחיים כשאני זוכר שלא לדעת הוא מצב טבעי ואמיתי,מעשי ישקפו ויהיו מונעים על ידי ההבנה החדשה שנוצרת כאשר מחשבה ישנה נעלמת. כמו קטארקט- כשמוסרת עכירות מן העדשה, רואים יותר אור, רואים ברור יותר וחד יותר. רואים את מה שאמיתי פשוט יותר ונגיש יותר.
מעשים כאלה הם ההשלכה של ההתברות שקרתה.
הם התוצאה שלה.
מעשים כאלה יוצרים תוצאות חדשות וחסרות תקדים.
מעשים שכאלה פותחים אפשרויות שאי אפשר היה לדמיין אותם קודם לכן.
החכמה הפנימית מדברת.
לא השכל.
התנועה והחפש, המלאות והיצירה מקיימות את המציאות מניעים את הדברים .
לא העוד לא וכבר לא.
ג. ולכן ההכרה בדברים והבנתם נעשות בדיעבד. אינני מכוונת את הדברים לעבר מטרה או התרחשות כלשהי. אני מבינה את מעשי ולעיתים גם רואה אותם הלכה למעשה רק לאחר שהם קורים:
כנראה אני אוכלת עכשיו מנגו
מסתבר שאני נפרדת
נראה שאני לא רוצה יותר לבוא למשרד הזה
כנראה שאני מקבלת את הצעת העבודה החדש
מסתבר שאני ראוייה בעיני עצמי לקידום
נראה שאני אוכלת באופן שמתאים את טבעי וצרכי

ד. במקום של כאב וסבל פיזי או רגשי – לעצור.
זוהי עדות לכך שאני נוטעת את רגלי בעקשנות במחשבה שאני מזדהה איתה, בהבנה שאני בטוחה שצודקת. אני בטוחה שאני יודעת.
כשזה קורה- לשאול: אם זה לא נכון, או לא לגמרי נכון- מה קורה כאן באמת?
או- אם זה לא בהכרח כך, מה אני רואה ?
(אם הוא לא עונה לא כי לא אכפת לו, מה בעצם הוא אומר לי כשהוא לא עונה?
אם היא לא מזלזלת בי, כשהיא אומרת לי שאני לא מתאימה לתפקיד, מה בעצם היא אומרת לי? מה אני יכולה לראות בזכותה שחשוב לי לראות?

ה. כשאני מרגישה שאני רואה מדוייק, ולאחר שהתאמנתי כדי לראות שאני לא מונעת מפחד או מיוהרה- זו אחריותי לחיות מתוך אותה ידיעה. לא תמיד ידיעה היא מחשבה. לפעמים ידיעה וביטחון בה הם אינטואיציה,הקשבה לחכמה פנימית, הקשבה לקול הנשמה.
*אעשה זאת עם כל הלב, אפעל לאור הידיעה במלאות ובמסירות, ובכל זאת אזכור שיכול מאד להיות שאיפשהו בדרך נהפכה הידיעה הגולמית , האנרגיה של הנשמה, לאידיאולוגיה או דוגמה. לכן אזכור תמיד- שיכול להיות שאני טועה.
הדבר לא ירפה את ידי ולא יחליש את מסירותי, אבל יכניס לפעולתי ערנות וצניעות.

חיפוש באתר

ידע חדש שפורסם

עשו לנו לייק בפייסבוק