לא לעצור כשאני לא מבין

לך לך

לך לךיצאנו מפרשת נח ואנחנו נכנסים לפרשת לך - לך.
שעושים עבודה של התעוררות ושינוי,עצם ההתבוננות העמוקה ברגע הזה,בכאן ובעכשיו,מביאים אותנו למקום חדש.
אברהם מקבל מסר : לך לך ,מכל מה שהיית קשור אליו עד עכשיו, משפחה ומקום ופיזי וצא. לך לדרך חדשה.

אברהם לא מקבל שום מידע לאן הוא עתיד ללכת,הוא עובר טלטלה משמעותית בלי חזון הנראה בהתחלה לעין,וכמו משה,הוא אומר ועושה "הנני".

גם שאין ידיעה ברורה על החדש. רק מהתבוננות אמיצה וכנה על המקום בו אני שוהה מאפשרת לי להבין שאני כבר לא עומדת בישן יותר. התרחקתי ונוצר חדש,כך ,פסיעה ועוד פסיעה מגלות לי את הארץ המובטחת. לא ידיעה שלוקחת אל... לא דרך סלולה.
תנועה קטנה, השתחררות מעוד מחשבה או אמונה שכבר לא משרתת אותי ונוצר חדש."ארץ חדשה".
אם אני לא במתח "מתי כבר אגיע ??" אלא עומדת בשקט בשקט.
אני יודעת שחדש נולד.

דרך צלחה !

אני לא מבינה את זה

כשאני לא מבינה את זה, חשוב לזכור שזה לא אומר,
שזה לא קיים.
כשאני לא מבינה את זה, זה אומר שזה קיים
ואני לא רואה את זה.
זה גם אומר שהבנה חדשה איננה קיימת אלא לאחר שאני מוכנה
לראות
שאני לא מבינה את זה.
למדנו לסמוך על מה שאנחנו רואים, כאילו הראייה מעידה על האמת. טעות! טעות כבדה וכואבת!
מה שאנחנו רואים, זה מה שאנחנו מוכנים לראות ושיש לנו תבניות מחשבה ותפיסה, שמתאימות לקליטתו. חלקיק קטן ושברירי, מתעתע ומבולבל של נצח.
נחקור את היופי שבהתעוררות מן האשליה הזו, נלמד את המחירים של הליכה בעולם כאילו יש רק מה שאני רואה, ומה שאני רואה לא קיים, ונתבהר לגבי השאלה, אייך להשתמש בהבנה ובראייה כך שייתנו חיים ולא יהפכו להיות תא כלא שבתוכו אנחנו מוזמנים לשכון.

ממחסומים מתעוררים

ממחסומים מתעורריםממחסומים לא משתחררים.
מחסומים הם מחשבות מתעתעות.
אנחנו מתבלבלים וחושבים שהדמיון הוא מציאות.
הוא לא.
ממחסומים,
או יותר נכון,
ממה שנראה כמו מחסום או מכשול או מניעה
מתעוררים.

אני לא עוצרת כשאני לא מבינה

אפשר לא לעצור כשלא מבינים, על ידי שממשיכים פעולה ויצירה גם כשאתה לא מבין למה או אייך. לתת למשהו אחר להוביל אותך.
ואפשר לא לעצור כשלא מבינים, ולעשות מה שלא העזת לעשות עד עכשיו. לא להמשיך סתם כי אתה שם, אלא לנקוט בפעולה שיוצרת אפשרות חדשה. מקום חדש לכולם. גם אם אתה מפחד. גם אם אתה רואה אפשרות שזה יפרק מה שהיה . גם אם אתה מפחד שאולי יעזבו אותך. גם כשאתה יודע, שמאד יכול להיות שאתה טועה, ותראה את זה אחר כך. גם כשאתה יודע, שהאחרים יראו אותך טועה.

האמת, שהאלטרנטיבה פשוט כל כך הרבה יותר גרועה.
לעצור כל פעם שאתה לא מבין, זה לדון את עצמך לדיקטטורה של השכל. לתת שלטון למה או למי שהוא האיבר האיטי ביותר, זה שהוא ללא דקויות ביותר, זה שרגיל להפחיד ולראות מחסור ואין.
לעצור כשאני לא מבין ,משמעו, שרק מה שאתה תופס בחושים ובשכל זה כל מה שיהיה לך בחיים.

דב פנדה מטפס

היא מספרת שתמיד חשבה שהיא דב פאנדה.
היא מספרת שאף פעם לא טיפסה קירות. שהאיש שהיא אוהבת כן. מגיל צעיר.
הנושא הוא- לא לעצור כשאני לא מבין.

הפעם הוא שאל אותה כשהלך לטפס. היא שמעה את עצמה אומרת כן.
הלכה למסלול הקל ועשתה אותו. ואז הלכה לקשה יותר. ועשתה אותו. כשנהיה קשה, היא עזבה והלכה למסלול הקל. ואז שוב, לקשה ולקשה יותר. כשהיה ממש קשה היא הסתכלה וידעה, שיש למטה מזרון רך מאד שניתן לעזוב את עצמך וליפול עליו. וכך שוב ושוב.
היא זכרה בפשטות, את ההרגשה הזו, שבה הגוף יודע את מה שהיא יודעת שהיא לא יודעת. היא לא היתה יותר דב פנדה. בעצם, זה לא משנה מה היא היתה.
היא היתה.
וגם בשיחה בגוגל האנגאווט היא היתה. כל כך היתה שכולנו טיפסנו קירות איתה יחד.
וגם אנחנו לא ידענו שאנחנו יודעות.

לא לעצור כשאני לא יודע

לבי ההזמנה לחקר -
שני הנושאים שאת מזמינה לחקור אותם מאוד נוכחים בחיי בחודשים האחרונים.

הנושא של "כשאתה לא מבין, אתה לא עוצר" התעורר אצלי מאוד חזק בקיץ האחרון.
יצאתי לחופש גדול.
סוף סוף...
נעצר המרוץ...
יומיים אחרי שיצאתי לחופש התעוררתי עם חום גבוה.
חודש שלם חום גבוה לא מוסבר, חולשה, תשישות.
לא היתה לי שום ברירה, עצרתי.
היום אני יודעת להגיד שלא עצרתי מספיק (ואולי לא מספיק בזמן)
אז הגוף אמר את דברו, זה כבר לא היה "בידיים שלי".
בהתחלה זו היתה עצירה פיסית.
מדיטציה מוחלטת.
בלי אוכל, בלי שינה, בלי מחשבות.
אחרי כמה ימים, החום לא ירד, התעורר פחד גדול, היסטריה.
כל נסיון למצוא תשובות, פתרונות רק החמיר את המצב.
החזקתי מאוד חזק (מחשבות ואמונות), התנגדתי, הייתי בבהלה גדולה, התעקשתי, חשבתי שאני משתגעת.
עד שלא נותרה ברירה,
נכנעתי, הנחתי, הרפתי לגמרי, שחרור מוחלט.
בעצתך, הייתי בהתבוננות מוחלטת.
רגע אחר רגע.
רגש, מחשבה. רגש, מחשבה...
הליכה מדיטטיבית בעקבות המחשבות, בלי להוריד את העיניים אפילו לרגע.
מאה אחוז אחריות.
אחרי יומיים כאלה, החלמתי.
החום ירד לגמרי, קמתי מהמיטה
ואז נותר רווח, ריק, חלל, אין כלום, איזה שקט לא מוכר.
הישן הלך.
החדש עוד לא פה.
מיסתורין.
חוויה חדשה.
נעימה לפעמים.
מפחידה לפעמים.
ולאט לאט החדש מתחיל להראות את עצמו, מתבהר.
נגמרה דרך,
מתחיל איזה שביל.
הוא עדיין בתהוות.
אני מסכימה להמתין בסבלנות.
מה שמתגלה בדרך, מאוד יפה.

השבוע אימנתי -
רגש: שקט
שאלתי - שקט שבא ממקום מלא? או ממקום חסר? מהסכמה או מהשתקה של משהו?
התשובה - ממקום מלא.
מחשבה: אני נותנת לעצמי לנוח, מסכימה לקבל את מה שקורה לי.
ואז עולה פחד.
אם אתן לעצמי להיות בשקט הזה, זה יפגע בי. (לא אעבוד כמו שצריך, לא אתקדם...)

האימון הזה מאוד ריגש אותי. ראיתי בדיוק את מה שאת מזמינה אותנו לחקור.

הנושא של קנאה,
לראות באחר ולהגיד אני רוצה גם, נוכח מאוד.
לעתים זה מביא שמחה, הידיעה שאם אני רוצה מאוד זה כנראה כבר קורה.
אני יודעת להגיד מה אני רוצה (במקום מה אני לא רוצה), זה מרגיש מאוד מלא.
כשאני מסכימה להמתין בסבלנות ולתת לזה להתגלות אני בהתרגשות גדולה, מלאת צפייה ושמחה.
ברגעים אחרים עולה פחד, ואם זה לא יקרה?
ואז מופיע תסכול (קורה מה שאני לא רוצה, לא קורה מה שאני רוצה)
מופיעה בושה, מחשבות שבאות מחסר - אני לא מספיק... אין לי...
ושוב מלאות, התרגשות, צפייה, המתנה...
ריקוד.

תודה על ההזמנה.

שבוע נפלא
באהבה גדולה
מיכל
אם אני מבינה נכון, לא להבין זה להתנגד, כשאני מתרגמת את זה לחיים שלי, זה כמו אולי - לא לעצור כשאני מפחדת, כשאני מתבלבלת, כשאני נבהלת, כשאני לא יודעת מה להחליט, מה נכון. ומה זה אומר לעצור? הרי שום דבר לא עוצר ובכל זאת משהו נעצר, מתנגד. ומשהו ממשיך כל הזמן, אז אולי לומר כן זה פשוט לראות מה כן ממשיך? מה נע? בשבילי זו שאלה קשה, מרוב שהמבט מופנה למה שנעצר, למה שתקוע, קשה לי לראות ולהנות ממה שממשיך לנוע..

אני לא מבינה את זה

כשאני לא מבינה את זה, חשוב לזכור שזה לא אומר,
שזה לא קיים.

כשאני לא מבינה את זה, זה אומר שזה קיים
ואני לא רואה את זה.

זה גם אומר שהבנה חדשה איננה קיימת אלא לאחר שאני מוכנה
לראות
שאני לא מבינה את זה.

כשאני רואה, מכירה בכך שאני לא מבינה את זה,
מקבלת
ומפסיקה להתנגד לכך אפילו במעט, אני מתחילה לנוע ,
לחפש מה כן יש שם,
לראות אייך אני אוכל לראות את זה.

ואז,
אני מתחילה לראות
מה שנמצא מעבר. בשורש של הכל.

וזה מזכיר לי
שוב
שאני לא יודעת
מה באמת נמצא שם.

זה גם מזכיר לי שלהמצא בתוך "אני לא מבינה את זה"
משמעו לפסוע לתוך אחד השערים הטובים ביותר
אל מעבר למוכר ולנגיש, ולתוך
הדבר
האמיתי.

בתרגום לחיים:

  • אני אף פעם לא יודעת למה אני בפגישה שאני נמצאת בה.
  • אני פועלת בהתלהבות ובחדות ובאותו הזמן זוכרת שיכול להיות שאני טועה.
  • אני נשארת זמן ממושך ליד פסל , כך שהאור המתחלף עם הזמן יוכל לגלות לי עוד ועוד מן הפסל ואת הפסל.
  • כשאני לא רואה דרך , לעשות צעד. הדרך תפגוש את הרגל שלי רגע קצר לפני הנגיעה.
  • כשאני חושבת ומרגישה שאני לא יכולה ליותר, שזה מעבר לכוחותי, מעבר לסבלי, לכשרונותי- להשאר ערה ולנשום. רק לא להרדם או להתנתק.( ואז אני רואה את הקליפה החיצונית של המחשבה ולאחריה- את מה שאיננו הקליפה של המחשבה.)

תנועה של השתאות ופליאה

אני לא מבינה את זה

או! סוף סוף! יש פתח.
כשאני לא מבינה
יש תמיד אפשרות להירדם סרט משעמם
לנתק
אי אפשר להבין מה הם רוצים
אפשר בשקט לחזור לישון
כן, לחזור לישון
או אני יכולה להתעורר ממש להרגיש
להתבונן
לחפש אייך להסתכל מאיפה מה לשאול
כדי לראות.
להיות תנועה של השתאות ופליאה.
של חקר והתבהרות.
להישאר ערה
כשאני לא מבינה
זה אחד הדברים היפים.
הפתעה מוחלטת. מלאות מתגלה.
סינרגיה.
קריאה לעצמי
מחוץ לעצמי.

*
אני לא מבינה את זה, סימן שאני מדברת בשפה שאני לא מבינה.
אז מי היא המדברת? באיזו שפה?
הנשמה מדברת.
בשפת הנשמה.
ואני הולכת ונזכרת.
חוזרת הביתה.
*
אני לא מבינה את זה
סימן שההיגיון נשבר, סימן שהמילים נגמרו,
שהניסיון לא מספיק ולא מסביר.
סימן שהמחשבות איבדו משמעות,
והתסריטים נשארו רייקים.

סימן
שהרפיה
היא הדבר היחידי האפשרי.

שעכשיו אני אומר רק אמת.
כמו חולים סופניים שאין להם יותר סבלנות לשטויות.
להבל העולם הזה

הבל הבלים
הכל הבל.

זה הסוף
וההתחלה.

ברוכה הבאה
למסתורין.

חיפוש באתר

ידע חדש שפורסם

עשו לנו לייק בפייסבוק