כשאני רואה אור אצל האחר

שמנו לב, שבהרבה הזדמנויות בחיים שלנו ושל רבים נוספים, כשאנחנו רואים באחר אור גדול, חכמה ויופי נדירים, אנחנו לא תמיד שמחים.
לפעמים אנחנו מפחדים שיאפילו עלינו, לפעמים זה דורש מאיתנו מאמץ שאנחנו לא רוצים להשקיע, לפעמים אנחנו לא יודעים אייך לפעול ולהתנהג בסביבה כזו של אור גדול ופעמים רבות אנחנו משווים ולא יוצאים טוב בהשוואה. לדעתנו. אז מי צריך את זה בכלל?
נסתכל ונכתוב על היופי שבראיית האור שהאחר הוא, נלמד יחד על הבילבולים שמאפיינים את זה ונראה מקרוב אייך מתבצעה ההימנעות שלנו מלפגוש מקרוב משהו שהוא אור. נלמד גם על הבריחה שלנו מהיותנו אור. בריחה מן הטבע שלנו.
באהבה
זמן אמת

כשאני רואה אור אצל האחר

כשאני רואה אור אצל האחר אני יכול לחשוב שאני עשיתי אותו. כי אני הרופא שלו, או המורה שלו, החברה שלו או אימו.
זה לא יכול להיות. אנחנו לא יכולים לעשות אור שיהיה אצל האחר. אי אפשר. אנחנו רק יכולים להעביר אליו אור ולראות את האופן האישי שבו הוא חי את האור הזה.
כשאני רואה אור אצל האחר אני יכול להיות מוקסם מזה ולא להביא יופי וחוכמה לרבים שמחכים שתגיע אליהם. הקסם הופך לצריך וחייב ומפסיק להיות קסם.
כשאני רואה אור, אני יכול להפוך אותו לדגל ואז לאידאולוגיה. על אידאולוגיה מתים ואין בה חיים. היא תובענית ומפחידה, שולטת ומדכאת. ואז, מרצון טוב, הפכתי רוח נוסכת השראה ונותנת חיים למקור לסבל ואובדן תמידיים.
כשאני רואה אור אצל האחר, אני שוכח שאני רואה מראה. אם הייתי זוכר, הייתי יודע שהיופי הזה והחכמה הזו שאני רואה, היו תמיד אני כבר מן ההתחלה. הייתי יכול אז להיות בפער שבין הידיעה הפנימית שלי לבין מה שאני מצליח לחיות עכשיו . העמידה בפער הזה מבלי להזדקק לסגור אותו, הוא אנרגיה שתיתן כוח לעולם החדש ותמוסס את הישן. זה יקרה מעצמו. כל מה שאני צריך לעשות הוא להסכים לעמוד בפער ולא לסגור אותו. כך הידע מחלחל ואנחנו לומדים לסמוך עליו. השלב הבא הוא חיים.

כשאני רואה אור אצל האחר

שוב, משוטט פה בפייסבוק - רואה פלייר של מישהו שעורך מסעות בטבע. למטה- כמה שורות דחוסות תחת הכותרת "על המנחים..."
מלא תארים לא פורמליים או כן, הישגים מהעבר וכו'
עם כל אחד כזה שאני קורא אני מרגיש אותי נסגר, מקנא, מועך את עצמי, משתריין -בטן-חזה-גרון...
פגשתי את אחד החבר'ה האלה לא מזמן, באמת התרשמתי ממנו.
נזכרתי בהזמנה של רותי לחקר בנושא "אור שאני רואה באחר קיים בי"
ישר, בלי להתאמץ - משהו מתרפה
יש אויר
נזכר באמת שהכל, אני כמו שאני, בסדר באמת. הכל כשורה.
ואז רואה גם את העוול והאיוולת בלהאמין באשליה הזו - כשאני פוגש מישהו ונותן לאשליות הללו של קנאה לעמוד בינינו אני בעצם כופה עליו בתוך המפגש איזה קופסא לא אמיתית.
נזכר ש"ענוות יתר" היא באמת באמת ולגמרי ביטוי שונה של יוהרה.
בקיצור נזכר שאין לי אלא לתת את עצמי לעולם, ככה, רפוי, כמו שאני. אין שום דבר אחר, וכן - לתת זה בדיוק כמו לקחת. בדיוק.

ניסיתי לקצר... :-)

כשאני רואה אור אצל האחר

כשאני רואה שהאחר אור
כשאני זוכרת שהאחר הוא אור, לרגע אחד יורדת השיפוטיות. גם כשהוא עיוור ומתנגד למציאות ואפילו כשהוא מתנהג מתוך מאבק וכוחניות, אני זוכרת ויודעת שגם אני שוכחת לפעמים שאני אור. אז יש לי חמלה עלי ועליו. אני משתפת ולא פוחדת לומר דברים, שעלולים להתפרש בצורה לא טובה. אני יודעת שלא אני האומרת, המשנה. אני רק מעבירה ומשתפת במה שעברתי. לפעמים דרך שיחות כאלו, זוית הראייה מתרככת ודלת חדשה נפתחת. גם אם לא יצעדו לתוכה, עצם הידיעה עצמה משמחת ומביאה ברכה.

כשאני רואה אור אצל האחר

חוזרת למייל של רותי,מתישבת לכתוב ורואה,איך שלושת הנושאים שזורים זה בזה בחיי.
למשל,יש מצב בו איני יודעת איך להיות מול סיטואציה הכרוכה בתקשורת בין אנשים בעבודה שלי.
אני מתוסכלת וכואבת,אבל מתעוררת לידע שמי שמולי הוא אור,זה אומר שגם אם אנחנו לא רואים עין בעין את הדברים.טמון בתוך המצב הזה אור.
כן,כמו בתוך הערפל (חוזרת שוב ושוב לדימוי של ר׳ נחמן)
ואז אני ממשיכה בלי להבין.
לא עוזבת,נשארת בלי לדעת איך אני אמורה להיות
ונותנת למיסתורין להראות את עצמו.
אם אני לא רואה,מה כן קורה?
מה אני רואה עכשיו?
נושמת
ממשיכה הלאה

חיפוש באתר

ידע חדש שפורסם

עשו לנו לייק בפייסבוק