זה מה שיש ריקוד חופשי

רב הזמן רובינו עסוקים במה שקורה במקום אחר ובזמן אחר, עסוקים בתכנונים, בניתוחים, בדיאלוגים שהיו או שיהיו, בויכוחים פנימיים בהוכחות. הרבה פעמים כשאנחנו בראש, במחשבות, אפילו אפשר לקורא לזה בעומס, אנחנו ממש לא פנויים ולא שמים את ליבנו למה שנמצא כאן.
אבל אנחנו כאן. ברגע הזה במקום הזה. אייך זה יראה להיות ערים לזה לגמרי, להפסיק להתנגד ולהתנסות ולשחק בחיים בהווה בלבד?
דרך טובה לראות את העכשיו הזורם היא להתבונן בתנועה, גם כמובן בגוף אבל גם בתנועת הנפש העדינה, וגם בתנועה של האנשים שסביבנו, התנועה הפנימית שלהם, הדבר שזורם כל הזמן מתחת לפני השטח. כשאנחנו פנויים אנחנו נחשפים לזה.
ואז אנחנו יכולים למצוא את עצמנו פתאום רוקדים ריקוד חופשי ולא להבין בכלל מאיפה הוא בא.
חברי זמן אמת רוצים לחקור יחד איתכם, מה מפריע לנו לחיות ממש בהווה ומה קורה לנו כשאנחנו ממש במה שיש.
חברי זמן אמת רוצים גם להסתכל דרך הביטוי ריקוד חופשי ודרכו להבין מה זה להיות במה שיש, נשמח לשיתופים בכל הרבדים בהם הנושא הזה פוגש אתכם, מהתנועה, הריקוד והגוף ועד נוכחות אמיתית ברגע. מוזמנים.

פשוט אני

8-3אם אהיה שבע, איך ארגיש את הטעם?
איך ארצה עוד פעם?
איך אדע מה רקוב ומה קציצה?
מה מתוק ואיך ביצה?
אם אהיה שבע, מה תאמר האדמה?

אם אוהב עד תום,
איך ארגיש בודד?
איך ארצה להיפרד?
איך אדע מהי בגידה?
ואיך הבטן חווה תשוקה?
אם אוהב עד תום,
מה מרגיש יתום?

אם אהיה עשיר,
איך אדע מהי אהבה?
איך אקום מהמיטה?
איך אספור את נכסיי,
ואיך אתפור את מכנסיי?
אם אהיה עשיר,
מי יתרום לי שיר?

אם אהיה חכם,
איך ארקוד וגם אשמח?
איך אדע שלא נפלתי בפח?
איך אפגוש סתם אדם?
ואיך אדע מי רשע או תם?
אם אהיה חכם,
מי יהיה צודק?

אולי סתם אהיה אני?
לב פשוט וסלחני
לא טוב או רע,
פשוט אני!

ריקוד חופשי

בשבילי החופש מצוי ביום יום. בסדקים הצרים שאני מרחיבה כל הזמן. יותר ויותר אני שומעת מחברות שאני נראית כאילו יצאתי לשבתון.. חופש נתפס כים ובריכה טיול לחו"ל ויציאה לשבתון. מבחינתי הביטוי העמוק של חופש הוא בכאן ועכשו,- כל יום יכול להיות שבת!
אני מרגישה את החופש בתוכי, ועכשו במנות גדולות יותר.
יש מצבים שבהם אין ברירה אלא להתנשל, לא להחזיק, לתת לדברים להתפרק, כי זה זה.
באופן "טבעי" אני מרגישה שהארועים סוגרים עלי אבל מרגישה שיש עוגן, זמן אמת, מעין "סדר עולמי חדש", ובתוך זה אני מרגישה דווקא רווח.
כששמעתי שאבנר, החבר הקרוב של עמר, נהרג הרגשתי שהכל סוגר עלי . זה כמו לזחול במחילה ופתאום להגיע לחדר גדול במערה.
בכיתי שלושה ימים כששמעתי את הבשורה הנוראה,- זה החופש
עדיין אני בחושך אבל החלל מתרחב, אפשר לעמוד, לנשום יותר בקלות ולראות רחב יותר.

אני משלימה לא נלחמת
כך גם כשאני פוגשת את אחותי שהיא אשה צעירה יחסית וחולת אלציימר. זה נשמע מוזר, אבל לפעמים אני מקנאה בה, אני רואה איך היא יצאה מעצמה מציירת ומכיירת, משוללת עכבות. אני פוגשת דרכה את הגרעין ,הליבה של האדם, הלוז.

חוסר חופש מרגיש אצלי כזחילה מעיקה ומתמשכת במחילה צרה .
אני לא מחכה לשבת או לשבתון רוצה שכל יום יהיה שבת ושבתון שמה שזה אומר מבחינתי זה לעשות את הדבר ולא לדבר עליו. אני מייחלת להיות בחופש בכל גם בבשורות הקשות, במה שיש. מבחינתי כבר אין משהו "שלא יעלה על הדעת "-הכל יכול להיות לטוב ולרע
זו תנועה מאד פנימית שמזמינה אותי להיות בשקט, ממש בתוך הרגש
להרגיש את דברים בלי הקליפות.
לפני שבוע הרגשתי טעמו המשכר של ה"חופש הגדול".. העזתי ואמרתי את כל האמת על מה שקורה במקום העבודה שלי, זה החופש – הכנות והתעוזה לומר ולהיות את הכאב ממקום של שיתוף. לעומת מקום של דעות ומאבק. בעבר ניסיתי, לא שמעו אותי. זה גרם לי לקחת כמה צעדים אחורה..
עכשו הרגשתי שנגמרו לי המילים ואני לא יכולה יותר שלא לצעוק. דברתי על הכאב החמצה על חוסר שיתוף,התסכול .

אמרתי את הדברים מתוך כאב גדול. לא מהתרסה ולא ממחשבה שלעשות עם זה משהו-הרגשתי חופש. חופש להגיד בלי מחשבה על מה זה יעשה ומה יקרה לי.
עלו לי הדברים של אמא שלי:" מקסימום תלכי לנקות בתים.."
רק עכשו אני מבינה למה התכוונה
"קחי את החופש להגיד הכל ולהיות הכל, את עובדת רק אצל עצמך "
-להיות בת חורין זה שווה הכל אפילו את הקושי בלנקות בתים.
-אפשר להיות חופשיה גם כשאת מנקה ועדיף שתנקי בתים מאשר שמשהו יקח לך את החופש..
בתוכי פנימה אני מרגישה שזוהי המשמעות האמיתית של החופש .
שום דבר בעולם לא יכול לגרום לי להרגיש כלואה
החופש לא תלוי בחוץ הכל בתוכי
מחשבה נוספת על "החופש הגדול" זורקת אותי לחופשת חנוכה ..טיול מטורף בבקעת הירדן. בסופו של יום , דרך לא דרך ו..ג'יפ תלוי בין שמים לארץ. בתוך המרחב האינסופי המואר באור אחרון ,אני עומדת ופוכרת את האצבעות, מה יהיה?.. בזוית העין אני רואה את שלם,הבת שלי, ממריאה, לא אומרת דבר ,מרחפת .. כל כך שלמה עם עצמה. אני מביטה בה מוקסמת. -ההרים רקדו איתה והגבעות..תחושת הלחץ התפוגגה .אני חוזרת לנשום ורואה את הג'יפ עולה מתוך הואדי.
מאז, כשאני רואה אותה רוקדת, (בחצר במטבח בסלון..) ,אני מסתכלת עלי ,אני מזדהה איתה מאוד ומוצאת את התנועות שלה בתוכי. שלם מזמינה אותי לעבור מסע לצאת מהמקום שלי למקום שלה ולחזור למקום חדש בתוכי.. כשאני בתנועה הזו אני רוקדת עם הדברים, גם בהליכה אני בתחושה של צעדי מחול. ריקוד חופשי- אוטנומית
התנועה הזו מעבירה אותי לתדר הצלול וגם לדעת לכוון לתדר הצלול כשאני לא בתוכו

ריקוד חופשי

אי הרפיה
מקורה
בבורות.
זוהי הבורות הרווחת
שמשלה ומפתה
להאמין שאנחנו יכולים
לשלוט.
שמה שקורה בעולם
מקורו במעשים שלנו.
בהכוונה שאנחנו מכוונים.
לכן אנחנו מחזיקים חזק ידיים על ההגה,
אוחזים בו בנחישות.
צעד
צעד,
ככל שאנחנו מבינים שאין דבר לעשות מלבד
לחיות את הקיים,
להיות עם מה שקורה כאן ועכשיו,
לעבור בשער שנמצא
(בעיקר כי אי אפשר לעבור בשער שלא נמצא)-
אנחנו
מרפים.
זה
טבעי
זה בעצם הדבר היחיד שנשאר לעשות ברגע
שאתה מבין אייך
הדברים מתרחשים באמת.
הם
הם.
וזהו.

זה מה שיש-ריקוד חופשי. "אני בדיוק איפה שאני נמצאת"

אני בדיוק איפה שאני נמצאת. זה נראה כמו הוקסימורון. ברור. לא? לא.
רב הזמן רובינו עסוקים במה שקורה במקום אחר ובזמן אחר. מה שקרה אתמול איתו, מה שאני רוצה שיקרה מחר איתה, מה לא קרה והיה יכול לשנות את פני הדברים והאם השארתי את האש דולקת מתחת לסיר, כשיצאתי מן הבית.
אבל אנחנו כאן. ברגע הזה במקום הזה. אייך זה יראה להיות ערים לזה לגמרי, להפסיק להתנגד ולהתנסות ולשחק בחיים בהווה בלבד?

כמה דברים ראשונים שעולים בי ,כשהידיעה ותשומת הלב מופנים לכך, שהמקום היחיד בו אנחנו יכולים אי פעם להתקיים הוא בהווה. בעכשיו.
ראשית- אני אסכים להרגיש, כי זה שער מצוין להווה. אתה מרגיש משמע אתה מסכים להיות כאן ועכשיו. הלב פתוח. אתה מבקש להיות חלק. לתת לדברים לעבור בתוכך ולהשפיע עליך.
שנית-אני עושה צעד, מרגישה ומסתכלת. מסתכלת פנימה לנשמה, להתרגל לשמוע את הדיבור שלה שם. ומסתכלת על המחשבות, שקשר עין איתם יזכיר להן את מקומן הטבעי –כאפשרות אחת מתאימה להתנסות ולמשחק. כךת לנו יאפשר תנועה חופשית. כשאני עושה צעד, הוא פותח אפשרות עכשיו. אני שמה לב אליה. לא חושבת שזה מוביל למשהו. עומדת בתום לב. נותנת לדברים להיראות בזמנם. הרגשתי, ראיתי, התבהרתי ואז-עוד צעד. אופיו של הצעד הזה משקף את ההתבהרות שהיתה ברגע שלפני.
שלישית- אנחנו שואלים מה אנחנו רואים, ולא איזה תסריט מתפתח מכאן. אנחנו שואלים מה יש לנו כאן ולא מה אין לנו כאן. השאלה- מה יש לנו כאן- היא שאלה שמחזיקה בחובה הרבה מאד שפע. העולם מתקיים ב –יש. האין נמצא רק בשכל שלנו. כשאני אומר כן ל-יש,אני יכול ליצור, להתפכח, להיזכר ולחזור לגור בנשמה. אין לנו נגיעה בעתיד. זה מבלבל. שווה לזכור.
רביעית- כשאני פועל במקום שבו אני נמצא, עם שדה ראייה פתוח ובקשה לראות, אני שם לב למגוון של דברים , תופעות ,אפשרויות, תנועה וחכמה. עכשיו, כשאני שם לב, אני נע איתם, והרבה דלתות נפתחות, שבילים חדשים נסללים ואני מתרחב. התנועה כאן דומה לנהיגה. העין רואה, השכל קולט ותופס והגוף נע בהלימה. בכלל בלי חשיבה והתלבטות. תנועה הרמונית.
חמישית – כשאני עומד רפוי במקום שבו אני נמצא, ישנו איזשהו סדר שפתאם מארגן את הדברים שבתוכי ובחוץ. כמו קוד או יסוד מארגן שיוצר הבנה ומחולל תנועה. אנחנו לא יודעים מאיפה זה בא. אנחנו יודעים, שיש רוח בכל דבר והיא איננה פרי היצירה שלנו. היא שם מלכתחילה. לכן, אנחנו יכולים למצוא את עצמנו פתאם רוקדים ריקוד חופשי ולא להבין בכלל מאיפה הוא בא.

תנועה

אין באמת משהו יותר מדוייק, מאשר להכיר בכך, שאנחנו תנועה.
אנחנו לא בדרך אל... או מ...

אנחנו תנועה אחת אינסופית, כולנו, האחד
אנחנו אחד שהוא כל כך שופע שהוא עולה על גדותיו, ולכן הוא תנועה
זה הטבע שלנו. זה מה שאנחנו.
זה לא אמצעי למשהו או למישהו.

אנחנו תנועה

משום שבכל רגע
אנחנו נגמרים
(תאי גוף נושרים או מתים ואחרים נולדים,
המחשבות דוהות ומתאדות ואחרות לוקחות את מקומן...)
ואנחנו נולדים מחדש.

בכל פעם שאנחנו אומרים
שאנחנו תקועים,
שאנחנו במדבר,
שאין כלום-
אנחנו טועים.

טועים-
כלומר:
מסתכלים דרך עדשה
דרך תמונה שאנחנו אוחזים בה
והיא מציירת לנו במוחנו
כיצד תנועה
צריכה
להיראות.

אז אותו מקום פנימי
בו הישן נגמר
איבד משמעות,
והחדש
עוד לא
קיבל
צורה,
מילים.
עוד
איננו
נתפס
בחושים
או
באינטלקט

הוכחה:
אם
אני
נתקע
במעלית,
זו
רק
דרך
מוזרה
לומר
שלא
קורה
מה
שחשבתי
שיקרה
באופן
שחשבתי
שיקרה.

ואז
אני
פנוי
לראות
ולהרגיש
ולדעת
את
התנועה
ששם
כל
הזמן.
ואת
התנועה
המיוחדת
שקורית
ברגע
הזה.
מעניין
שאנחנו שמים לב לתנועה דווקא כשהיא נעצרת. אז אנחנו מרפים מן התנועה הנשלטת, המוכרת והצפוייה ומפנים מקום לתנועה המתרחשת. עומדים נכחה.

אם אני מוכן
לראות את התנועה
שנסתרת מעיני
כשאני מסתכל
ישן וגס,
היא
תראה
את
עצמה
בפני.

חיים כאילו אנחנו חפץ

אנחנו תנועה אבל חיים כאילו אנחנו חפץ, דבר, משהו מוגדר. שם עצם.
אנחנו אינסופיים, אבל אנחנו מאמינים שהיננו מוגבלים, נתונים בסכנה של פגיעה או הכחדה.
אנחנו אור אך תופסים את עצמנו פעמים רבות כחושך או כנמצאים בסכנה להיות מוחשכים או להחשיך.

כאשר אנו מזוהים עם מחשבות אלה אנחנו מאמינים , שהקיים אינו טוב מספיק או מסוכן. שאנחנו כפי שאנחנו איננו טובים מספיק ומסוכנים- לאחרים ולעצמנו.
מתוך כך אנחנו מסיקים שעלינו לעסוק במניעה, לזוז ממצבים וממקומות שמכאיבים או בעלי פוטנציאל הכאבה ולהשיג משהו או להגיע אל משהו כדי להפוך אותנו למי שאנחנו רוצים להיות או חייבים להיות. אנחנו מאמינים שרק כך נוכל להיות שמחים, מסופקים ומצליחים.

אשמה, בושה, תיסכול, הלקאה עצמית, כעס, התנגדות , עלבון ופחד- כולם נובעים ישירות ממחשבות אלה, כל עוד אנחנו מאמינים בהם.
כל אלו יוצרים את עולם הפחד. פחד כמצב הוויה. כנקודת מוצא לחיים.

כאשר אנו מונעים מפחד, אנחנו עוסקים בשילטון ובסמכות, ובכך זורים פחד סביבנו מבלי לרצות בכך ומבלי להתכוון לכך, ואף מגבירים את תחושת הפחד ואת הפעולה מתוך פחד בחיינו אנו, האישיים והמקצועיים.
אנו נעים על קו אופקי של בעיות, מתוך הרצון למנוע ולשמור על עצמנו, מתוך הרצון למצוא פתרון לבעיות - אנחנו יוצרים בעיות חדשות, לעיתים גדולות או מתוחכמות ומסובכות יותר מן הקודמות.
אנו חושבים, בטעות, שזוהי המשמעות של חיים בוגרים ואחראיים. שזו מקצוענות.

חילוף חומרים מואט

אני שמה לב ללב הסגור. הוא לא נותן לנוע. תנועה גדולה ורחבה לא אפשרית. הכל בערבון מוגבל.
אתה יכול לזוז רק כמה רחוק שהכיווץ בלב מאפשר.
זה פשוט לא נמתח יותר.
והכל כדי לא לכאוב יותר.
לכן הלב מכווץ.
אני חושבת שקוראים לזה זיקנה.
חילוף החומרים מואט עד לכדי אפס.
חיים פשוט לא יכולים לעבור
למרות
שהם
שם.

ריקוד חופשי

שלום יהודית,
קריאת הכיוון הזאת לא רק קוראת לי,היא אני.
<תעיד על זה רותי>
הסיפור שלי הוא פשוט ואני כותבת אותו בשפה פשוטה,תראי את מתאים לכם.

שנים רקדתי ריקודי עם,ותמיד מצאתי את עצמי משועממת מתבניות התנועה החוזרות,כן,היה כיף לשלוט בתנועות והשירים היו אהובים.
אבל תמיד,עוד כילדה מצאתי את עצמי רוקדת ויוצרת כוריגרפיה שאף אחד לא רואה מעלה בדימיוני מופעים שלמים.
בכיתה י"ב העלנו מופע גדול לכבוד "ההכתרה" לקראת פורים,
במשך שבועות היינו עסוקות בחזרות,,הקמת תפאורה וגם הכנת ריקודים.
אחד הריקודים היה אמור להיות ריקוד סולו שמבטא את המאבק של יעקב בעשיו,נבחרה מנגינה דרמטית בסגנון מלחמת הכוכבים והבחורה שנחשבה הכי שולטת בריקודי עם קיבלה את התפקיד.
בחזרות היא הציגה את הריקוד שהיה מאוד מדוייק:שני צעדים-סיבוב,שני צעדים -סיבוב לצד השני.ואז היא עצרה ואמרה,מכאן אני עוד לא יודעת איך להמשיך.
עליתי לבמה,הפעלנו את המוזיקה והצעתי,אולי אפשר גם...
ורקדתי.
בלי לתכנן,רק להיות עם הדרמה והקרב של הסצינה.
ברגע הראשון היה שם שקט,
ואז הבנות הסתכלו אחת על השנייה ואמרו שהתפקיד שלי.
במשך כל החזרות רצו שהתנועות שלי יהיו מתוכננות,ואני התעקשתי לאלתר עד הבמה.לאחר המופע היו תגובות נרגשות.

מאז מצאתי המון הזדמנויות לרקוד חופשי וליצור ערבי ריקוד
בישוב לנשים שצמאות לנוע,לנשום,לזרום עם המוסיקה ואפילו בלעדיה.לפעמים אני שמה דיסק ורוקדת במטבח או בסלון,לבד או בחברת ילדי.
מרגישה איך בכל ריקוד אני חוזרת להוויה המלאה שלי,להיות יופי בתנועה.

חיפוש באתר

ידע חדש שפורסם

עשו לנו לייק בפייסבוק