הפער בין מה שאני יודע למה שאני חי

זה מופיע פעמים רבות ככאב.
הפער הזה נראה כמשהו שאי אפשר לסגור או להדביק אותו בדרך כלשהי.
המרחק. העבודה הקשה שעוד יש. המהמורות שיש לעבור. ההתמדה שתידרש.
נכון?
לא נכון.
נחקור כאן יחד, מהו הפער הזה, האם הוא אמיתי או מדומיין. נלמד האם הפער הזה מראה על ידיעה עמוקה שמתגלה, חוכמה שמראה את עצמה, או האם ומתי, הפער הזה הוא תעתוע שמשקף עבדות למוסכמות ותמונות שאנחנו חיים איתן כרף ביצועים וכמדד להיותנו בעלי ערך וראויים.
הפער הזה יכול להיות עדות לחדש שנוצר, או מכשול שאנחנו מציבים בפני עצמנו. נלמד להבחין בינהם, להתעורר מן האחד ולהתמסר לשני.
באהבה
זמן אמת

אייך לחיות את הפער שבין מה שאני יודע לבין מה שאני מצליח לחיות?

אייך לחיות את הפער שבין מה שאני יודע לבין מה שאני מצליח לחיות?
הטבע האמיתי מדבר ומשמיע את עצמו.
אנחנו שומעים.
מתנסים וחווים.
ואז יודעים שזה ככה.

ופתאם נראה ששכחנו.
כאילו ידיעת הדברים כפי שהם, נשמטה לנו מבין האצבעות.
זה מתסכל. זה כואב. זה מפחיד לפעמים.
הרגיש לך כאילו היית כבר במקום אחר.

אז אייך עושים את זה?
שיתוף ממסע:

אין ללכת אחורה. פשוט אין דבר כזה.
מה שהתעוררת אליו כבר חי בתוכך ומפעיל אותך (כמו שהידיים נעות לכיוון שהעיניים מצביעות עליו ומכוונות את ההגה)
אם אתה מרגיש פער, זה משום שיש לך ידיעה עמוקה יותר של הטבע שלך, או שהמחשבות שלך אומרות שבמצבים מסויימים או עם אנשים מסויימים אתה לא יכול לחיות את החדש. בכל מקרה- זה לטובה. אתה עומד להתעורר.
אז אתה עומד מול פער, שהוא בין החדש שמתגלה לבין המידה בה אתה שם לב אליו, סומך עליו ופועל לאורו.
עכשיו

אני רואה אצלי שפער והגשמה קשורים זה בזה, מתובלים בלהיות בלתי הגיונית

פער בשבילי הוא כמו מרווח או מקום ריק שמצביע לי על חסר שהייתי אמורה למלא אותו כדי להגשים את עצמי. כן לפעמים כשאני מאמינה למחשבה הזאת שיש חסר שמצביע על מחדלות שלי, זה בהחלט שיפוטי וזה כואב.
אני רואה שזה לרוב קורה לי במצבים מאוד מסוימים מול אנשים ספציפיים ויקרים מאוד, יש מצבים שאני בתוך תנועה של משהו ואז ברגע מסוים אני מאמינה למחשבה שמשהו השתבש. מאמינה שם שלא קורה איך שאני רוצה שיקרה. אז, שטופת אכזבה או צער, אני נשבית למחשבה שכל כולי תלויה על שערה מוטלת בספק. כי אני לא מספקת את "הסחורה" שאני מצפה מעצמי לספק. ברגעים אלה עולה אותו פער שלכאורה אמור להרגיע אותי , אבל זה לא מה שקורה באמת. כשאני מסתכלת על זה עכשיו זה נראה לי כמו תרוץ או הצדקה שהמיינד שלי מייצר בו במקום כדי להרגיע אבל מה שקורה לי בפועל הוא שזה מביא אותי לתסכול וסבל, אתם רואים את הלופ ?
שעה שכל מה שהייתי רוצה באמת זה להיות נוכחת לעולם ולעצמי, לאהוב ולקבל את ה"שטויות" שלי ושל אחרים ככה איך שאני, לזכור שגם אם אני נשמעת או פועלת באופן בלתי הגיוני בעליל, אני לב פתוח שוקק אהבה ויופי .
לפעמים אני יודעת שזה מסע וטוב לי עם זה
ולפעמים אני פשוט שם שוכחת.
אולי זו שאלה של אמונה ?
לא יודעת

על הפער

בימים האחרונים יצא לי שוב ושוב לחזור אל המשפט הזה "הפער בין מה שאני יודע לבין מה שאני חי " בהקשרים שונים אישיים שלי ושל אנשים שאני במגע איתם. קיבלתי את המשפט כהנחת יסוד או אמת , ודרכה הסתכלתי על עצמי .
אני מודה , משהו לא הסתדר לי אבל לא נתתי לזה מקום.
הבוקר בשקט שלי ראיתי משהו אחר שעלה.
אני מחפשת איך להגיד את זה בפשטות:
כשאני מאמינה במה שאני יודעת, אין לי שום בעיה עם מה שאני חיה ואיך שאני חיה.
הפוקוס שלי הבוקר היה על האמונה במה שאני יודעת. מה שנראה היה כל הזמן כהנחת יסוד השתנה אצלי.
זה החזיר אותי להסתכל על לספקות שיש לגבי "מה שאני יודעת".
ראיתי שכשאני מעיזה לעשות זה אני פוגשת את המקור שלי ומתרחבת. גם אם זה אומר להסכים לדעת שאני לא יודעת כמו שחשתי שאני יודעת.
ועוד דבר
כשאני מוצאת את עצמי מודדת פער בחיי, או שאחרים משתפים ומצביעים עליו בחייהם, זה כמו לתת ציון, ולא סתם ציון אינפורמטיבי, הציון מקבל צבע, כוח , שפיטה תסכול וצער. אז זה נראה שכל מה שצריך זה להזכיר לעצמנו זה את מה שאנחנו כבר יודעים. לפעמים זה מצליח ולפעמים זה מחזיר להסתכל ועל הספק שלי .אני יודעת שזה נשמע אולי לא טוב אך בעיני זו הזדמנות לחזור להתרחב אל מה שאני. שם במקום הזה זה קורה לי מעצמו, בלי מאמץ.

פער- הלא כלום

פער נחווה לי כמו חלל, בור שחור ליפול לתוכו.
יש שם וכאן, ובאמצע הלא כלום, כמו בספר "הסיפור שאינו נגמר". מה שהכי נורא בלא כלום הזה הוא שאני טיפחתי אותו באיזהשהוא אופן, הוא מאוד אישי ומאוד שלי, יצרתי אותו לבדי ואני צריכה לגשר עליו, להדק אותו לסגור אותו בעצמי ולבד.
פער בין ההוצאות שלנו להכנסות
פער בין איך שהייתי רוצה להיות ובין מה שאני בפועל
פער בין איך שראיתי את זה בדימיוני ובין איך שזה במציאות
פער בין איך שאני חווה את זה ובין איך שזה נשמע בחוץ
שוני גדול, פער ביני ובינך
פער בין נקודת הסיום החיצונית, ההשוואתית, ההשגית ובין איפה שאני.
ומה אני יודעת? עולה בי תמונה של ילדה עומדת על שפת הלא כלום הזה. היא בטיול במסע, עכשו היא בנקודה שבה היא הולכת פסיעה אחרי פסיעה בתוך מה שנראה לה לרגעים כמו הלא כלום, ערפלי, קצת חשוך, מפחיד אבל היא צועדת על האדמה הזו והאדמה קצת רועדת לה אבל היא צועדת ובנשימה הבאה היא רגועה ויציבה ובנשיפה הבאה היא יצאה והיא בשדה או מטפסת אט אט על ההר המוריק הבא במסע שלה.
המבוגרת שמסתכלת מלמעלה רואה נקודה קטנה ואומרת לעצמה- אין סיכוי שהיא תעבור את החלק הזה. בכך יוצרת, מרחיבה ומגדילה פערים. הילדה לא שם בכלל, היא ממש בתןך החיים שלה, במציאות הפיזית שלה, ובמציאות הזו אין באמת בורות לפול אליהם ואין פערים.
כשאין את מבחן התוצאה, ושאין פנטזיות ודמיונות על מה הייתי אמורה ורוצה להיות- אז יש רק את מה שיש, חוויה נוכחת קיימת פשוטה.
אין איך שזה נשמע מבחוץ, זה בתוכינו הקול ה"חיצוני" הזה. אין פער ביני ובינך- אלה כמה צורות יפות ואמיתיות להסתכל דרכן על הדברים, אלה מקצבים שונים, זרמים שונים, אולי תדר שונה.
בדמיון אני יכולה לראות אותי בנחת יושבת במרפסת. נוח לי מכל כיוון, כוס קפה לידי ואני מתבוננת בשקיעה. במציאות- הכסא שאני יושבת עליו נמוך מדי, הראש מלא במחשבות על מה אני עוד אמורה לעשות וכוס הקפה כבר התקררה. כשאני נגשת למצבים בלי לביים אותם מראש אני מגלה מה באמת יפה בהם.אולי בכלל זה לא הזמן שלי להתפננן עם כוס קפה אלא לצאת לריצה? להרים טלפון לחברה? או שאשב שם עוד רגע בשקט ואראה מה הטריד אותי ואסכים להכנס לכאב שישב שם כל השבוע, לפגיעות שעלתה בי ואז יבוא שקט חדש.נשארת עוד רגע בלא נוח, כי אם ארוץ לדבר הבא גם הוא יהיה סצנה מבויימת שנולדת רק מהראש ובכלל לא מהכאן ועכשו.
כשאמשיך לרוץ עוד ועוד למען מטרה חיצונית, השיגית בלי לבדוק איפה אני, אפסיד, באמת את עצמי, אוותר על חלקים יפים וחופשיים שלי שרוצים להתקיים, במלוא הדרם.
אז כבר יודעת שפערים יש רק בראש, באמת. פרי המצאה חזקה ומפעילה של המיינד. ובפעם הבאה שארגיש פער אשאל את עצמי- אז אם פערים יש רק בראש מה אני מרגישה עכשו? מה במחשבה שלי נראה כמו פער? איזה רגש מתחבא שם וקשה לי לחוות אותו? ואצא למסע הזה (שיכול להתרחש גם להרף עין) פסיעה אחרי פסיעה ב"לא כלום".

מפער וכאב, למשחק קלות ויופי קורן

הפער בין מה שאני יודע לבין מה שאני חי, נגרם ממחשבה מתווכת, שנכנסת ומחוללת הפרעה .
למשל- אני מכירה בחוק ייקומי, כמו למשל "מה שאתה באמת מאמין בו יהפוך למציאות". אני יודעת שזה ככה. אני רואה את האפשרות שזה פותח לקלות ושמחה ובכל זאת לא חיה אותו. זה לא קורה פשוט. אני לא ככה. זה לא עובד בחיי.
מה שאני מבקשת אז, זה לחפש את המחשבה שמפזרת את האנרגיה הפנימית ומשבשת את הכוונה.
זו מחשבה פשוטה, משהו כמו "עדיף לא לרצות כדי לא להתאכזב", או "אם אבקש יחשבו שאני מסכנה", או אהיה מגוחכת בעיני אם אחשוב שדברים באמת קורים אם אני מאמינה בהם והם לא. זה יראה שאני בעצם קטנה וחלשה ואולי בכלל פחות טובה מכולם".
מה שאני רוצה לעשות, זה לשים לב למחשבה שמופיעה ולשמור איתה על קשר עין. שמירת קשר עיין עושה שהיופי נגלה לעין בחזרה והמחשבה הופכת ליצירה ומגרש משחקים.
אני יכולה לשחק: אני צוללת למחשבה, מרגישה אותה בכל הגוף, נותנת לה לגעת ממש, ואז רואה מה היא עושה בתנועתה לנשימה, לשמחה, לבקשה להתקרב, לפשטות, לחכמה, לרצון לחבק את החיים בשתי ידיים.
או שאני יכולה לראות את היופי שנמצא וקורן, כשהמחשבה לא שם. זו גם אפשרות. בשביל זה אני אמורה להסב את מבטי מן המחשבה אל המשהו שנמצא שם. ואיכשהו ,הוא אני.

במקום לסגור את הפער- להתעורר

הפער איננו אמיתי. הוא דמיוני. מומצא. הסיבה היא, שלא יכול להיות פער בין משהו אמיתי, שממשיך להתקיים גם כשאינני מאמינה בו וגם כשאינני שמה לב, לבין משהו שקיים רק כשאני חושבת עליו.
פער יכול להיות רק בין שני דברים קיימים אבל זה לא המקרה כאן.
כאן יש תעתוע ודבר אמיתי.
את התעתוע מרכיבות מחשבות (2-3 בדרך כלל)שיוצרות עולם שלם, עם כללי משחק. זה עולם שאפשר להרגיש אותו, לחוש בו ולראות אותו משום שהוא מוקרן על המסך שהוא אנחנו. המיינד מקרין אותו על מסך התפישה וההכרה שלנו. אז נראה לנו שמדובר באמת לאמיתה, כי למדנו שמה שאנחנו מרגישים ויכולים לממש הוא אמיתי.
הוא לא. הוא קיים ומשפיע עלינו רק כל עוד אנחנו מאמינים בו. כשלא-אז לא. לכן, במקום לסגור את הפער בין איפשה שאני נמצאת לבין איפה שאני אמורה להיות או לבין מי שאני חושבת שאני אמורה להיות- אני מוזמנת להתעורר.
להתעורר משמעו כאן לשים לב להבדל בין העולם שקיים רק כשאני מקיימת אותו על ידי הזדהות ואמונה בממשותו, לבין העולם הבלתי תלוי הנברא.
ברגע מוסים, תוך כדי שימת הלב הזו, נשמע בדרך כלל רעש קל והמחשבה מתפוגגת וחוזרת למצבה הטבעי כחלקיקי אור.
ברגע הבא אנחנו נפגשים באור ישיר שלא מופרע על ידי עננת מחשבה ודוק של הגיון.

לרקוד עם החדש

זה מופיע פעמים רבות ככאב.
המרחק. העבודה הקשה שעוד יש. המהמורות שיש לעבור. ההתמדה שתידרש.
נכון?
לא נכון.

כשאני כואב פער, מה שבעצם קורה, זה שאני כבר רואה חדש, שם לב לחכמה שמראה את עצמה בפני, שעולה ישר מן הנשמה. רק הראייה הזו, מאפשרת לי באמת לחוות פער.
כי יש עכשיו חדש, שנפרס בפני, ואני עוד לא יודע אייך לרקוד איתו, מה עושים איתו, אייך מתנהלים בתוכו ומהם הצעדים.
ההרגל שולח אותנו לראות את החסר ולהתמקד בקושי.
הנשמה שולחת אותנו להרגיש את האור הישיר שבוקע, כשאנחנו גרים קרוב יותר למקור, בטבענו האמיתי. ככה. בשקט.

לסמוך בחזרה על החכמה שלנו

אנחנו יודעים הרבה יותר ממה שאנחנו שמים לב אליו. יש לנו ידע עמוק, סוג של חכמה שלא מתנהגת כמו מידע שימושי, ויחד עם זאת, היא מדוייקת ובעלת עוצמה מעבר לכל דמיון.
למדנו לא לסמוך עליה. לא רק זה, אלא למדנו להאמין שכשאנחנו לא סומכים עליה, אנחנו עושים דבר מה אחראי. מתנהלים בתבונה מבחירה מושכלת.
בפועל אנחנו מאמינים לאוסף של מחשבות שבטעות אנחנו קוראים לו "העולם", ובאוסף נוסף של מחשבות, שאנחנו קוראים לו "אני". וכך אנחנו הולכים עם המחשבות בעולם, מאמינים שהן האמת. חושבים שהאוספים האלה של המחשבות הן המציאות עצמה.
לכן, כשמופיע בפנינו פתאם ידע או עולה פתאם חכמה, שלא מתאימה לאוספים המחשבות האלה על העולם ועל עצמנו, אנחנו קוראים להם "תעתוע" או "גחמה" ומסרבים להם.
אבל מכיוון שזוהי חכמה שמראה אייך הדברים הם באמת,, היא אייך שהדברים באמת מתקיימים ופועלים בבריאה הזו, החכמה הזו איננה נעלמת לשום מקום ולא יכולה להעלם. לכן, היא מופיע לנגד עינינו שוב ושוב ולפעמים גם גורמת כאב. לפעמים אפילו כאב עז. מטרת הכאב הזה, היא להפנות את תשומת לבנו לחכמה ולידע הזה. הכאב הזה בא להזכיר לנו לא לעבור הלאה. לא לפטור אותה כאילו לא היתה מאז ומעולם.

הפער בין מה שאני יודע למה שאני חי

הפער איננו אמיתי. הוא דמיוני. מומצא. הסיבה היא, שלא יכול להיות פער בין משהו אמיתי, שממשיך להתקיים גם כשאינני מאמינה בו וגם כשאינני שמה לב, לבין משהו שקיים רק כשאני חושבת עליו.
פער יכול להיות רק בין שני דברים קיימים אבל זה לא המקרה כאן.
כאן יש תעתוע ודבר אמיתי.
את התעתוע מרכיבות מחשבות (2-3 בדרך כלל)שיוצרות עולם שלם, עם כללי משחק. זה עולם שאפשר להרגיש אותו, לחוש בו ולראות אותו משום שהוא מוקרן על המסך שהוא אנחנו. המיינד מקרין אותו על מסך התפישה וההכרה שלנו. אז נראה לנו שמדובר באמת לאמיתה, כי למדנו שמה שאנחנו מרגישים ויכולים לממש הוא אמיתי.
הוא לא. הוא קיים ומשפיע עלינו רק כל עוד אנחנו מאמינים בו. כשלא-אז לא. לכן, במקום לסגור את הפער בין איפה שאני נמצאת לבין איפה שאני אמורה להיות או לבין מי שאני חושבת שאני אמורה להיות- אני מוזמנת להתעורר.
להתעורר משמעו כאן לשים לב להבדל בין העולם שקיים רק כשאני מקיימת אותו על ידי הזדהות ואמונה בממשותו, לבין העולם הבלתי תלוי הנברא.
ברגע מסוים, תוך כדי שימת הלב הזו, נשמע בדרך כלל רעש קל והמחשבה מתפוגגת וחוזרת למצבה הטבעי כחלקיקי אור.
ברגע הבא אנחנו נפגשים באור ישיר שלא מופרע על ידי עננת מחשבה ודוק של הגיון.

אי הרפיה מקורה בבורות

זוהי הבורות הרווחת

שמשלה ומפתה
להאמין שאנחנו
יכולים
לשלוט.
שמה שקורה בעולם
מקורו
במעשים
שלנו.
בהכוונה שאנחנו מכוונים.
לכן
אנחנו
מחזיקים
חזק ידיים על ההגה,
אוחזים בו בנחישות.

צעד צעד,
ככל שאנחנו
מבינים
שאין דבר
לעשות
מלבד לחיות
את
הקיים,
להיות עם מה שקורה
כאן
ועכשיו,
לעבור בשער שנמצא
(בעיקר כי אי אפשר
לעבור בשער שלא נמצא)-
אנחנו
מרפים.
זה טבעי
זה בעצם
הדבר היחיד שנשאר
לעשות
ברגע שאתה
מבין אייך הדברים
מתרחשים באמת.
הם
הם.
וזהו.

תפילה ותשומת לב

בלבול
כאשר הישן נגמר
ואנחנו מתעוררים
ממנו,
מניחים לו
ומרפים ממנו
נדמה
שנוצר חלל.

לא באמת.
אף פעם באמת אין חלל.
אף פעם אין ריק.
זה פשוט
שאנחנו עדיין
לא
רואים
מה
יש
שם.
ויש.

אז
ברגעים
האלה
נאמר
שאנחנו
מבובלים.

טוב
מאד.

ועכשיו
שתיקה
סבלנות
אולי
תפילה
ותשומת לב.
הקשבה
למה
שכבר
כאן
ובלתי
נתפס
בכלים
הישנים.

זה
כמו
ריח
של
גשם

תנועה אחראית בפער בין מה שאני יודע לבין מה שאני חי

כשאתה נמצא בחדש

שטרם הראה את עצמו
במלואו
ועדיין לא נראה
כמו החיים האמיתיים,
אתה מוזמן
להתנהג
בהתאם.

המלצות להתנהלות עם חדש

  1. לדעת שכל מה שאתה יכול לדעת על משהו או מישהו ,הוא רק מה שכרגע העיניים שלך נותנות לך לראות, הלב שלך נותן לך להרגיש והשכל שלך מסוגל לקלוט. אף פעם לא יותר מזה.
  2. לכן, לדבר אבל כשיתוף. אתה מדבר על עצמך ועל מה שאתה רואה ומרגיש עכשיו. אף פעם אין דיבור יותר אחראי מזה. וגם לא יותר מקצועי מזה.
  3. לזכור בכל רגע שיכול להיות שאתה טועה והראייה שלך מוטיית. לכן לא תתנגד לדבר שיאמר אלא תבחן את עצמך דרכו שוב. תראה מה אתה רואה. תסכים להטיל ספק ולראות מחדש. לכן גם לא תהסס לומר בפשטות וברור, ותהייה מוכן להתפקח ברגע הבא.
  4. לא לחפש מיד מה עושים במקום הישן. העיינים צריכות להתרגל לאור .
  5. להסכים לשאול את עצמי שאלות חדשות. זה שער.
  6. לשים את עצמי בתוך הבנה חדשה ואז לשאול- מה הצעד הבא מכאן. למשל: אם אני לא מוכנה עוד לשלוח את הילדים שלי כדי שישמרו עלי- מה הדבר הבא שאני אפסיק לעשות ומה הדבר הבא שאולי אתחיל לעשות. אולי זה דיבור. אולי זו החלטה. אולי יוזמה חברתית חדשה. אולי שיחה שקטה עם הילד שלי. אולי עבודה עם משרד החינוך בנוגע להכנה לצהל.

לקחת סיכון

מה קורה כאשר אתה לוקח סיכון???

להיות בזמן אמת זה לקחת סיכון.
בכל פעם שאתה פותח את הפה להגיד אמת אתה נפגש עם התנגדות , כעס,ודחייה.
בשנה"ל 2003 המצב במדינה היה מאוד קשה. היו ניכור וכעס גדול מהצד היהודי לערבי ישראל בעקבות האינתיפאדה של שנות2000 . יהודים לא ביקרו יותר בכפרים הערבים ולא נכנסו למסעדות. החברה הכי טובה שלי סירבה לבוא איתי לכפר ערבי שם העברנו סדנאות ליועצים ואמרה לי שהיא מפחדת. אני אישית כעסתי עליה ולא הבנתי את המקור של הפחד.הערבים כולל אותי מרגישים שהיהודים מאוד חזקים ואין להם מה לפחד. למעשה ההרגשה היא, שאסור להם לפחד. נפגשתי עם אבונה, כומר יקר לליבי ,ואמרתי לו שאני לא מבינה את הפחד של היהודים. הוא הסתכל עלי ואמר לי "את לא מקשיבה... כשהיא אומרת לך שהיא מפחדת את צריכה להקשיב.. את יועצת נכון?". אבונה רצה להבין את הפחד הזה ולכן הוא ורותי ארגנו את "מזיכרון לשלום" –המסע של ערבים לגעת בנשמה ובנפש היהודייה, ששיאו מסע משותף של ערבים ויהודים לאושוויץ בירקנאו, במטרה להבין את הכאב היהודי מקרוב. וב- 2003 היה המסע שלנו. 500 איש יהודים וערבים כולל יהודים וערבים מצרפת, עוברים הכנה אינטנסיבית של כחצי שנה ואז טסים במשותף לאושוויץ בירקנאו, להיות יחד בנוראות של המקום ובהזמנה שהוא מהווה לאנושות ללמוד ולעבור טרנספורמציה. המסע הזה שינה את החיים שלי...
כשהחלטתי לקחת חלק במסע "לגעת בכאב" נתקלתי בהרבה התנגדויות. למה?? בשביל מה??? הם לקחו לנו?? הם יורים באחים שלנו ועוד..
המשפחה שלי כעסה ואמרה לי: במקום להזדהות עם הכאב של היהודים תזדהי עם הכאב של הפלסטינים . את מזדהה עם חזקים ובוגדת בעם שלך.
בהכנה למסע לא אהבו את זה בבית שלי , במשפחה שלי, החברים הסתכלו עלי בתדהמה וביקרו אותי וביקשו מבעלי לאסור עלי לנסוע. היה בדיסקורס הציבורי,בשיח החברתי אז המון שיפוטיות וביקורת.
ידעתי בלב שזה מה אני צריה לעשות ....למרות ההתנגדות, והלעג ....
יום אחד היה לנו אירוע משפחתי והנושא היה הנסיעה שלי לאושוויץ . הקשבתי למשפטים שחוזרים על עצמם והשאלות כמו "האם אתם גם תבקרו בג'נין אחרי שאתם חוזרים?! " באותם הימים נפלתי נפילה קשה על הגב וקיבלתי מכה חזקה. הייתי מרותקת למיטה במשך שבועות וסבלתי כאבים חזקים. אז בעלי היקר קם וצעק לכולם " תעזבו אותה! אני מאמין בהיאם ובמה שהיא מחליטה!". ומאז היה שקט .
זמן אמת זה לקחת סיכון ולקחת סיכון זה לא משהו חדש.
ישו אמר (מתיו 10:17) תזהרו מאנשים, הם יבואו אחריכם לביתי הכנסת ויפגעו בכם אם אתם חיים אמת.
לכן יש קושי ואנו עברנו את זה
הענין הוא לא רק לכתוב.ולדבר. צריכים לעשות.
בחרנו לחיות זמן אמת ואנו חווים את היופי ואת האור

חיפוש באתר

ידע חדש שפורסם

עשו לנו לייק בפייסבוק