מגרש משחקים - 8

game-8התעוררתי הבוקר בקושי, ובסלון, אחרי ששני החצפצופים התמקמו להם לרוחב המיטה שלי, ולא כ"כ זיהיתי את המקום...אלבומים על הרצפה, דברים מפוזרים בכל מקום וממשיכים להתפזר בעקבות פלא הדוהר במעגלים. ובאמצע, פרוסה על פני כל הרצפה - חבילת קלפי הסגולה (!!!) שלי (!!!!!!!!)
(אלו קלפים אינדיאניים מהממים של חיות, מלווים אותי לעומק כבר כמה שנים) כשפלא קלט את הכיוון שלי הוא טס (והוא הרבה יותר מהיר

ממני..) התיישב באמצע, תחב במהירות את רוב הקלפים מתחתיו והתריס- אלה הקלפים שלי (!) רק שלי (!!!). התחלתי להתעצבן, ולא התחשק לי מאבק על הבוקר, מה גם שקרוב לוודאי שמאבק יגבה קורבנות יקרים מבין הקלפים (לאאאא! רק לא הלוטרה!!!!) אז הרמתי את הקלף הכי קרוב אלי, הפומה שאגה אלי מתוכו. פומה מדברת על מנהיגות, ואני מצטט - "בכך שתתפסו את מקום העוצמה שמאפשר לכם הפומה, ...תפקידכם לשמור על השלום. אינכם יכולים לגרום לכך שהכל יהיו מרוצים כל הזמן, אלא אם כן אתם משקרים לעצמכם או להם. זהו הטבע האנושי. לכן האחריות הראשונה במעלה של מנהיג היא לומר את האמת. אם תדעו את הכלל הזה ותחיו על פיו, הדוגמא האישית תגיע עד צעיר הגורים בלהקה.."
אז אמרתי לו - בלי כעס בכלל, אבל בתקיפות שאני מניח שאבא פומה היה אומר, אלה הקלפים שלי, ואתה ואני עכשיו נאסוף אותם ביחד.
נראה לי שזה היה לומר לא ממקום מלא. ממממ, פחות או יותר.

תגובות

חברים. כשחיפשתי את המשחק במחברת שלי, גיליתי משהו נפלא שהשתרבט לו מתחת ידי כשהייתי בסימפוזיון לפני זמן מה עם רויטל ויערה. סימפוזיון הוא תהליך מופלא שאני מאחל לכולכם להשתתף בו, בהנחיית כמה אנשים מקסימים באמת. יש שם פרק קשה שמראה ללא כחל וסרק את המצב של העולם היום. בסוף הקטע כתבתי את מה שאשתף אתכם פה - ואשמח להערות, אם צריך לערוך, ושאולי נעביר אחרי זה לדף -

העולם לא בסכנה
כשם שאלוהים לא בסכנה.
אבל העולם,
אלוהים
כן מבקש מאיתנו
את הזכות לחוש. לחוש ביופי. לחוש במלאות.

אז מה עומד על כף המאזניים?
האפשרות להיות עם לב פתוח.
כמובן לא עומד על כף מאזניים כי אין מאזניים. אין ואין דיין. ישנה האהבה.
וגיא הצלמוות הזה שאנחנו מכניסים את עצמנו אליו – הוא מתוך הבקשה שלנו להתעורר להיותנו אחד. להעמיק את הלב ולהרחיב אותו יותר מאי פעם.

אז מה כן בסכנה?
סכנה יש רק בראש.
אם מישהו נכחד- בא זמנו. אם מישהו נפצע – זו המתנה שהרוח הגדולה באהבתה נתנה לעצמה דרכו – נתנה לו את עצמה כך.

אז מה כן יש?
כאב ישנו.
והכאב הזה דוחק אותנו אל הקירות שהמצאנו אנו, לפני כ"כ הרבה דורות.
הקירות שאומרים שגורשנו מגן עדן, ועלינו לבנות, להקים, לקיים את הרוח - אחרת היא לא תהיה.
It's not about מה יקרה מחר
It's about איך אני חי את זה היום.
כשאני רואה דוב לבן, ואומר לעצמי שעוד כך וכך שנים לא יתקיים המין הזה,אני אומר לעצמי שעוד כך וכך שנים לא אתקיים אני.
איפה זה שם אותי?
האם יש בי עוד להאמין שלא כאן ועכשיו זה המקום והזמן לאהבה?
יש בי עוד כוח להאמין שישנה מסגרת הכרחית?
יש בי עוד רצון באמת לצמצם את נוכחותי ולהכאיב לעצמי - עכשיו נוכח שבריריותי?
נוכח הזמניות המתקתקת?

וכן.
ישנו הזיכרון הרחוק, הבראשיתי,
שאהבה – מהותה פלא.
מסתורית וניסית לעולם.
שום קו ליניארי והגיוני –
אינו עומד בפני הנס
של לעמוד על נקודה אחת
שבריר אחד
שהוא נצח
שהוא העולם.

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן